1.28.2007

תפילה לאתרוג נאה - הנה הגיע ט"ו בשבט


תוויות: ,

1.24.2007

על עמוס הראל

בשבוע שעבר פירסם עמוס הראל, פרשן וכתב צבאי של עיתון הארץ ביקורת על ספרו החדש של רם אורן.

שלחתי את המכתב הבא אלא שהם העדיפו את זה של אורן עצמו - ראה בהמשך

אמנם זה יכול לקרות לכל מבקר ספר אבל מקרהו של עמוס הראל והספר של רם אורן, "רמטכ"ל", הוא די מביך.

הראל "יורד" על אורן ועל הסיום לרומן שלו. לדידו של הראל, "פתרון העלילה נאכף על הספר באופן מאולץ …כמעט כל הבכירים שהיו אחראים לכשלונות המלחמה מתפטרים בסוף". פתרון כזה אינו קביל על המבקר הראל והוא נוסיף: "איפה הוא חי הרם אורן הזה?"

ובכן, איתרע מזלו של הראל, או אולי של אורן, ובאותו יום של פרסום רשימת הביקורת, התבשרנו שהרמטכ"ל האמיתי דווקא כן התפטר. והקורא המבולבל לא יודע אם לצחוק על גורלו של דן חלוץ ההולך בעקבות גיבור הרומן ומגשים את האימרה "האמת היא מוזרה מהפיקציה", לצחוק על מר גורל הראל כמבקר ספר או לצחוק על עצמנו כי אם עמוס הראל כך יכול לפרשן עבודה ספרותית, האם כך הוא מפרשן עניינים בטחוניים-צבאיים?


והנה שלו

בביקורת על ספרי "רמטכ"ל" ("הארץ, ספרים", 17.1) טוען עמוס הראל כי כפיתי על הספר סיום מאולץ, שבו הרמטכ"ל והאחראים למלחמה מגישים את התפטרותם. "איפה הוא חי, הרם אורן הזה?", שאל הראל בדיוק ביום שבו הודיעה הכותרת הראשית של העיתון על התפטרות הרמטכ"ל. ואני שואל: איפה הוא חי העמוס הראל הזה?

רם אורן

תל אביב

1.22.2007

A Rabbi Who Isn't An Optimists

A story on The Rabbi With Little to Do.

Excerpts:-

RABBI BRIAN KENT has been predicting for hours that the weather will improve. At 4:20 p.m. he decides, one last time, to push open one of the tall glass doors to his synagogue and poke his head out to peek at the skies. He gazes at deep sidewalk puddles and watches the cars splash by. Quarter-size raindrops fall from the gray sky.

“I’m not optimistic,” he says in his thin Brooklyn accent. “These people can barely walk in the first place. They’ll never make it in the rain.” He is referring to his congregation, none of whose members have yet appeared.

It turns out the rabbi is right. In a moment of total silence, when cars cease to pass and the nearby No. 7 subway train is back on its way into Manhattan, he closes his eyes and listens for the people he hopes will finally show up for the inaugural 4 p.m. Interfaith Healing Service he has planned. There are none. The service is over before it begins.

Rabbi Kent, 43, is the spiritual leader of the Jewish Center of Jackson Heights, a Conservative synagogue on 37th Avenue and 77th Street that, like many houses of worship in changing communities, is on its last legs. Since 2002 he has served a community that now has only a little over 100 official members; their average age is 82.

The center was founded as the Queens Independence Society in 1919, when a few Jewish families, most German immigrants, began meeting in a dingy bungalow. It took its current name in 1927. In the 1940s, with the arrival of European immigrants fleeing the war, the center moved into its own building; by 1970 there would be weekly bar mitzvahs and a Hebrew school of 300 students. But after the boom came the bust, prompted by migration to the suburbs and the aging of the congregation.

...Rabbi Kent puts on his leather jacket and prepares to leave. He is not married and usually spends his nights studying Talmud or watching television. But tonight he stays to chat.

...There is some income, too. Steve Knobel, the center’s president, rents the building to Pentecostal and Hindu groups for their own religious services, and the synagogue’s small thrift shop sells, among other things, televisions, china dishes and dresses. Much of the merchandise belonged to members who died.

But the direction of the synagogue is decidedly not up. Mr. Knobel predicts that it will lose 10 to 15 members within five years and the congregation will need to sell the building and hold services in someone’s house.

As the evening comes to a close, Rabbi Kent takes a slow sip of ice water and collects his heavy books and untidy papers. He turns off the lights, locks the doors and walks out into the chilly wet street.

“I’ve never regretted it,” he says, the words emerging from his mouth in a warm pale cloud amid frosty Queens air. “My salary is pitiful and I don’t even know what I’ll be doing next year, because who knows about this place? But I’ve never regretted it.”

He’ll be back tomorrow morning, bright and early, to lead a 7 o’clock prayer. He hopes someone will come.

מכתבי נגד טומי לפיד התפרסם

היום במעריב בתור מכתב למרות שקוויתי שיתפרסם בתור מאמר דעות

הנה צילום

1.18.2007

הטור החדש של בשבועון בשבע

תעודת עניות

הצופים בטלוויזיה בערוץ הראשון בוודאי שמו לב לאחרונה לתופעה מוזרה. מחלקת התעודה, המופקדת על סרטים 'היסטוריים' העוסקים בטיפוח מורשת הציונות וחוקרים את החברה הישראלית מתוך פרספקטיבה רחבה ועמוקה של הווייתנו בארץ ובמדינה, מפיקה סרטים המעלים תהיות.

בעבר התלוננו על ההחלטה להתיר פעם שנייה תוך פרק זמן קצר את שידור סרט התעודה על גדר הביטחון, המוקדש ברובו לפועלם של אנרכיסטים מפרי חוק וסדר והופך אותם לכוכבים.

לפני שבועיים שודר סרט נוסף מאותה מחלקה, על המתנדבים מהיישוב במלחמת האזרחים בספרד ב-1937. הדיון לאחר ההקרנה לא היה מאוזן, ושוב חלקו של השמאל – הפעם הקומוניסטים – זכה לתהילה. היתה בסרט העלמת עובדות היסטוריות, ובמיוחד את חלקו של הקומינטרן בהחלשת הכוחות הרפובליקניים. האם היתה כאן מטרה סמויה לתמוך בחוגי 'הסולידריות הבינלאומית', שחבריהם מתנדבים לבוא ליש"ע ולסייע לטרור הפלשתיני?|

ולפני שבוע שודר סרט תיעודי המבוסס על יומני יוסף נחמני, אשר קונן על חוסר הטאקט והרגישות של מפקדי 'ההגנה' וכוחות אחרים כלפי ערביי טבריה בתש"ח. שוב הועלה למרקע סרט בלתי מאוזן, שכלל לא התייחס לפרעות של הערבים ביהודים באותו אזור ובאותה תקופה.

אנו היינו ביקורתיים מאוד בטור זה כלפי מוטי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור. קיבלנו משוב מאנשים שחשבו שיש מקום להתחשב במצב המורכב שאליו הוא נכנס. מה לעשות? העובדות מדברות בעד עצמן. מחלקת ה'תעודה' של רשות השידור איננה מתירה לנו התחשבות. אם כך יימשכו העניינים, עוד נתבשר שהוחלט לשדר את הסדרה 'המתנחלים' של חיים יבין. הרי מר שקלאר הוא גם זה שניצח על שידור סדרה 'תיעודית' זו ברשות השניה.


לא שומעים את חברון

וכיוון שעסקנו בסרטי תעודה, איננו פטורים מלהתייחס למראות של יפעת אלקובי וילדים יהודים שמשתוללים בתל-רומיידה שבחברון. אבל אלו מראות? אלה שקדמו לסצנה שהוקרנה או אחריה? איך אפשר לנתק שתי דקות מתוך המציאות של חברון?
האם התבקשו נציגי הישוב היהודי בחברון להגיב ולהציג את עמדתם? האמת – כן. חיים זיסוביץ – עוד מינוי של מר שקלאר, מצא לנכון לשפד את הרב הלל הורוביץ בתכניתו ברשת ב' של קול ישראל ביום שישי שעבר. הוא השתמש בז'אנר הידוע: לא חשוב מה המרואיין אומר, חשוב להזכיר כמו מנטרה את ההתנהגות השלילית של הגברת אלקובי.

הגדיל לעשות מר רפי רשף, בעל תכנית הפרסומת לשר בן אליעזר ממפלגת העבודה שמשודרת בגלי צה"ל מדי בוקר. ביום שני שעבר הוא אפילו לא חשב שיש צורך לשאול את תושבי חברון מה דעתם, אלא בחר להוציא את דיבת תושבי חברון רעה יחד עם חבר מרעיו, עיתונאי השמאל שמופיעים בתכניתו. נועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון דרש להגיב ואף הרשו לו לפצות את פיו בתכנית. אך כאשר ארנון סרב לענות לשאלתו של השופט רשף הנ"ל פשוט ניתק לו את הקו. ח"כ פרופ' אריה אלדד לא זכה לטיפול מעודן יותר. רשף הבטיח לו שכאשר אלדד ימציא תמונות של ערבים משתוללים הוא יתייחס לכך באותה חומרה. ובכן מר רשף – אנשי השמאל משתוללים ואף גרוע מכך, מפירים את החוק ללא בושה בהפגנותיהם בגדר, כדאי שתראיין גם אותם. אנחנו מצפים שחבר הכנסת אלדד ייטול כעת יזמה וידרוש מגלי צה"ל לאזן את תכניתו של רשף. הצעתנו: ברוך מרזל מחברון יכול לתת קונטרה ראויה.


הצעות לקיצוץ

העיתונות מגלה לנו שקיימת מצוקה תקציבית ברשות השידור, ובפתח עומדים קיצוצים. לכמה כתבים בכירים העובדים ב'קול ישראל' נודע כי ישנה מגמה אמנם להאריך את החוזים שלהם, אך בו זמנית להפחית בשכרם. צביקה צימרמן, סמנכ"ל כוח אדם ברשות, כתב לעובדים שבגלל המצב, הנהלת רשות השידור בוחנת חוזה "בתנאים מופחתים מאלו שהיו עד כה".

כעת העובדים מוצאים את עצמם בבעיה קשה. אחד אפילו צוטט אומר: "את בדק הבית רצוי להתחיל בטלוויזיה, שם אין לאף אחד אומץ לקצץ". לנו אין העדפה, רדיו או טלוויזיה; אך אם אכן זה יקרה, אנו נברך על כך.

אגב, אגרת רשות השידור לשנה זו עומדך על 350 ₪. זה אמנם הרבה כסף, אך הרבה פחות מ-540 ₪ שנדרשנו לשלם לפני כחמש שנים. ולבסוף, כמה הצעות לקיצוצים עבור מר שקלאר: מדוע לא תתחיל עם חיים זיסוביץ? ואולי תמשיך עם גבי גזית? וכן, לא שכחנו את חיים יבין ואיילה חסון. לא רק הכיס ירוויח, אלא גם רמת האתיקה תשתפר בצורה ניכרת.


משפט על התקשורת

וכך צוטט שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין: "מדובר בביזיון של בית המשפט בצורה החמורה ביותר... זה לא חופש דיבור אלא הפקרות הדיבור" (על עריכת בדיקות פוליגרף על-ידי 'מעריב' ו'ידיעות' בעניין חיים רמון); "אסור לעיתונות להביע דעה, היות שזה משפיע על עדים – אם לא גם על השופט" (בעניין הנשיא קצב). הובא בעיתון 'ישראלי', 15/1/07.

ארבע תלונות ותשובות

1)

תאריך:21:10-20 17/12/2006

עיתונאי: אילה חסון-נשר

תוכנית: מבט

בכתבה אודות תגובת ממשלת ישראל לנאום אסד בסוריה שבו הביע נכונות לנהל מו"מ עם ישראל, איילה חסון ניתחה את האירוע, מסרה פרשנות פוליטית מקצועית ואז, בתגובה לשאלה ישירה של יעקב אחימאיר בהאולפן בירושלים כשהיא נמצאת באולפן בת"א, גב' חסון אמרה שראש הממשלה אולמרט עשה טעות והיה עליו להשיב בחיוב לפנייתו של אסד. באומרה זאת, היא הדגיה ש"זאת דעתי". לפי כללי מסמך נקדי, הקוד האתי המקצועי של עובדי רשות השידור, הבעה דעה פרטית-אישית כזו בנושא פוליטי-מדיני אסורה.

לישראל מידד שלום רב,

אני מאשר בתודה קבלת פנייתך.

הערותיך הובאו לידיעת כל הנוגעים בדבר בערוץ 1.

בברכה,

עמוס גורן

2(

תאריך: 21:00-10 04/01/2007

עיתונאי: אילה חסון-נשר

תוכנית: מבט

הגב' איילה נשר-חסון תיארה במהדורת "מבט" הערב את המהלך המתוכנן (אגב, אם בכלל, לאור ההכחשה של מזכיר הממשלה בסוף המהדורה) של ראש הממשלה להעביר את שר הבטחון מתפקידו ולהחליפו עם אהוד ברק וגם לטפל בחזרתו של חיים רמון לממשלה באם יזוכה, במלה בשפה האנגלית: reshuffle. ‏יש טעם לפגם בכך משתי סיבות. ראשית, עצם השימוש באנגלית. בכתבה לאחר מכן, אמר הכתב ד"ר בעז שפירא שמהלך זה הוא "ארגון מחדש של הממשלה". אז יש ביטוי מתאים והולם בשפתנו הלאומית. ושנית, זה שימוש לא נכון מבחינה השפה האנגלית. המונח to shuffle ‏מתאר פעולה של עירבוב קלפים (ואני מניח שגב' חסון לא התכוונה בשימוש במלה זו להצביע על עוד פעולות כגון הסחבת רגליים בכבדות מבלי להרים את הרגלים מהקרקע או אותו משחק של דחיפת מין כדורית שטוחה). ולכן, אפשר לתאר את מהלך ראש הממשלה כ- shuffle ‏אבל המונח reshuffle ‏הוא בעצם לערבב שוב. ומכיוון שראש הממשלה עדיין לא ביצע ערבוב רציני של ממשלתו פעם אחת (ואני פוסח כאן על החלפת תפקידים בגין משפטו של השר לשעבר חיים רמון), אז גם כאן כשלה הכתבת בלשונה.


לישראל מידד שלום,

תלונתך מוצדקת.

הוער לאילה חסון בעניין מפי יועצת הלשון של רשות השידור רות אלמגור.

תודה על פנייתך שעזרה לנו להתעדכן ולבצר את מעמדה של שפת עבר בשידורינו.

בברכה,

עמוס גורן


3)

תאריך:21:00-10 27/12/2006

עיתונאי: אילה חסון-נשר

תוכנית: מבט

בדווחים קבועים בתוכנית מבט, איילה חסון-נשר מדווחת על עניינים הקשורים לראש הממשלה אהוד אולמרט. דוגמה היתה דווחה בתאריך 2006-12-27 בנושא פרשת בורובסקי.

היום, באתר אינטרנט של עיתון "הארץ" מופיעה הטענה הבאה: "להווי ידוע שבין איילה חסון (נשר) לבין משפחת אולמרט קיימת זיקה כלכלית, שכן בעלה של איילה, שי נשר, ייצג את עליזה אולמרט כאמנית. מידע זה הוסתר, ומכל מקום לא דווח עד כה בתקשורת". שאלתי אליך היא: האם נכון הדבר כי בעלה של הכתבת אשר סוקרת את פעילותה של לשכת ראש הממשלה קשור עם גב' עליזה אולמרט בקשרי מסחר? ואם כן, האם הדבר היה ידוע לגורמי ההנהלה ברשות השידור האחראים להעסקתה בתפקיד זה? ואם כן, האם גורמים אלה אישרו את המשך עבודתה של גב' חסון-נשר? ואם כן, האם דבר זה אתי-מוסרי-מקצועי ויתר על על כן, האם הדבר חוקי? ואם כן, מדוע הדבר לא הובהר לציבור באופן גלוי? ואם לאו, האם תנחה את הגורמים לקיים בירור בנושא? ראה תגובה מס' 38 באתר כאן: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/806322.html


לישראל מידד שלום רב,

אני מצטט בזה את תגובתה הרשמית של רשות השידור בעניין המידע שביקשת בנושא איילה חסון ובעלה שי נשר:

תגובת איילה חסון: "לפני 4 שנים ייצג בעלי, שי נשר את הגב' עליזה אולמרט במחזה שכתבה. הגב' אולמרט קיבלה עבור העסקה אלפי שקלים בודדים, מתוכם קיבל שי נשר עמלה של כמה מאות שקלים בלבד. בשנת 1996 ערך שי נשר חוזה מול תיאטרון הקאמרי על מחזה שכתבה הגב' אולמרט. בכך מסתכמים "קשריו" הכלכליים של שי נשר עם הגברת עליזה אולמרט".

תגובת מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר: ‏"קיבלתי את פנייתה של עמותת אומ"ץ ואבקש את התייחסות הנוגעים בדבר".

על תגובה זאת חתומה דוברת רשות השידור לינדה בר.

בברכה,

עמוס גורן


4)

תאריך: 21:20-30 01/01/2007

עיתונאי: חיים יבין

תוכנית: מבט

בשעה 21:22, בתום כתבה על מקרה, לכאורה, קשה של הרס בית של משפחה בת 14 נפשות ללא התראה מספקת וללא מתן אפשרות להוציא את תכולת הבית בטרם יעלו עליו כלים כבדים, התבטא מר חיים יבן, מנחה מהדורת "מבט" בה שודרה הכתבה, במלים "הקלות, יעני!" למרות שהכתבה לא עסקה במישרין בנושא הקלות לאוכלוסיה הערבית הגרה בקלקליה, שם נהרס הבית במסגרת חיפוש אחר מחבל, בכל זאת ביקש מר יבין לקשור בין הסוגיות. אכן, הכתבה עוררה השתוממות נוכח דרכי הביצוע של צה"ל במקרה דנן (אך יש לציין שלא הועברה כל תגובה רשמית מצה"ל או כל נציג אחר של מערכת הבטחון), אלא שהתבטאותו של מר יבין, "הקלות יעני!", לא היתה במקומה. ואם מותר הדבר, מדוע הוא לא השמיע אותו לאחר הכתבה הבאה שעסקה בהתנכלויות אלימות ופגיעות ברכוש יהודי, ובמיוחד, בבתי כנסת של יהודים ביפו? ומדוע הוא לא פלט ביטוי דומה לאחר הכתבה שלאחר מכן על מצבן הקשה של משפחות קשות-יום? אי-אפשר לחלק בין מקרים קשים כאלה וכאלה. הצדק צריך להישמע בכל המקרים או שיש לשמור על הכלל האתי-המקצועי: אין לעובדי רשות השידור קול בחדשות אלא הרשות מאפשרת השמעות קולות רבים.


לישראל מידד שלום רב,

בעקבות פנייתך ופניותיהם של אחרים בעניין הערות בסגנון אישי בשידורינו ביקשתי מהממונים בערוץ 1 להקפיד על סגנון דיווח ענייני ולא אישי בשידורים.

בברכה,

עמוס גורן