3.29.2009

הטור שלי בגליון #336 של בשבע

וד"ש מבשארה/ ישראל מידד

בתוכנית 'פוליטיקה' בשבוע שעבר השתתפה נידאל ראפע בדיון על חוק האזרחות המגביל את ערביי חו"ל לזכות באזרחות בעקבות נישואים. ראפע זוהתה כ"עיתונאית" בלבד. אלא שמהיכרות אישית אני יודע שראפע היתה בעבר עוזרת פרלמנטרית של ח"כ עזמי בשארה מבל"ד, עובדה מאוד רלבנטית עבור הצופים. אי-זיהוי כזה, המחוייב עפ"י 'מסמך נקדי', הוא בניגוד לחקיקה משנית של הכנסת.

בתגובה על פנייתי הגיב הממונה על קבילות הציבור של רשות השידור שתלונתי היא "בבחינת בקשה להשמצה בדרך של רמיזה". זאת, עקב האפשרות שעוזרים פרלמנטריים אינם חייבים בהזדהות פוליטית עם מעסיקיהם.

בתגובה, דחיתי את מה שראיתי דווקא כהשמצה כלפיי. האם הכלל של 'מסמך נקדי' ליידע את הציבור אודות הקשר האישי של מרואיין אינו מיסודות השידור הציבורי במשטר דמוקרטי? ראפע כיכבה בקטע וידיאו מלפני חודשיים בו רואים אותה משתלחת בח"כ דני איילון, מפסיקה את דיבורו, מטיחה בו השמצות, מכנה אותו כמשתייך למפלגה פאשיסטית, וכל זה על תקן כתבת זרה ולא כבעלת עמדות פוליטיות אישיות.

להבנתי, כדאי שהציבור יידע שעברה עם ח"כ בשארה בעצם מלווה אותה עד היום. אלישע שפיגלמן לא הסכים עמי וקבע ש"אילו נהגנו כמו שביקשת ומציינים בכתובית גם את העבר התעסוקתי של גב' ראפע היינו עושים מעשה שלא יעשה". הבהרתי שראפע הוזמנה לדיון על תקן "נציגת הציבור הערבי" ומכיוון שאין לה כל מעמד אקדמי או ייצוגי, יש להניח שנבחרה כי היא מביעה עמדות קיצוניות. לכן, הרקע האישי-פוליטי שלה ברדיקליזם הערבי שייך לזהותה בפני הצופים ולמטרה זו נקבעה הכלל שב"נקדי". חבל שהממונה אינו מגן על הקוד האתי ופוגע בזכויות צרכני התקשורת.



3.27.2009

איזו תקשורת





סיכום הסיקור של צעדת הימין באום אל פחם


ב"הארץ" סיכמו את האירוע לקונית, דיווחו על מספר הפצועים (28 אנשים: 15 שוטרים ו-12 תושבים. ב"הארץ" זה יוצא ביחד 28) וכדי לאזן את דבריו של ח"כ מיכאל בן ארי, ממארגני הצעדה, הובאו דבריהם של ח"כ אילן גילאון, ח"כ דב חנין, ח"כ ג'מאל זחלקה, ח"כ אחמד טיבי, וכן דבריהם של ראש המועצה הסמוכה ותושב אום אל פחם שהתנגדו לצעדה. הכי חשוב איזון. לפחות שמו גם תמונה של רעולי פנים מיידים אבנים להמחשה.

ב-NRG הקפידו לכנות את הצועדים "הימין הקיצוני" ואת מיידי האבנים הערבים "מפגינים". רק מאוחר יותר, כששופט האריך את מעצרם של העצורים ביממה החמירו ב-NRG את הטון וקראו להם "מתפרעים" (אבל לא בכיתוב לתמונה). איך הוארך מעצרם של "19 מתפרעים" אם יום קודם לכן נעצרו רק "10 מפגינים"? ל-NRG פתרונים. ומה בתמונות? צועד יהודי עם דגל כחול לבן, שוטר מאיים בפוזה של שהיד, ו"מפגינים" ערבים שנראים די מסכנים ליד המון השוטרים.

באתר גל"צ דיווחו גיא ורון והדס שטייף על פציעתו של סגן המפכ"ל מאבן (אך לא על הצביטה המאיימת שקיבלה שטייף בישבנה במסגרת האירועים) וראיינו את מפכ"ל המשטרה ואת ח"כ גילאון ממר"צ. אולי היה קשה להשיג מישהו מהצועדים עצמם... כותרת המשנה: "מרזל הפאשיסט לא יכנס לעיר שלנו".

על הסיקור ב-ynet כבר כתבנו פה בזמן אמת, אך הם הוסיפו לאתר גם כתבת וידיאו על האירוע תחת הכותרת "עיריית אום אל פחם גאה: הדפנו את הגזענים". טוב, כשמושא הכתבה מבטא את דעת העורך, למה לא לתת לו לנסח את הכותרת? גם בכתבת הוידיאו, כמו באייטם הכתוב, מככבת אחת שרון דולב, שמסבירה כמה ערביי אום אל פחם נחמדים וטובים ליהודים. באייטם הכתוב היא מוצגת כ"תושבת האזור" ובכתבת הוידיאו בשמה בלבד. מה ש-ynet שכחו לומר הוא שגברת דולב היא פוליטיקאית ממר"צ, פורשת סדרתית ממפלגתה לטובת מפלגות שמאליות יותר כמו חד"ש בכל פעם שהיא מרגישה שמר"צ נעשית ימנית מדי.

לחדשות ערוץ 2 באינטרנט הכי הפריעה דווקא השפה הבוטה של אחד השוטרים בעת ירי גז לעבר משליכי אבנים. אבל הם זוכים בפרס הכותרת המקורית: "העימותים בין המשטרה למפגינים הערבים הוציאו משני הצדדים אנרגיות שליליות"...

במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 התלוננו על הפגיעה בדו קיום ודני קושמרו סיכם את הכתבה בתרגיל בחשבון כדי למצוא כמה שוטרים בממוצע אבטחו כל צועד בצעדה. מעניין אם נימת התלונה הדקה בקולו כוונה כלפי המתפרעים הערבים שלו היו נותנים לצועדים לצעוד בשקט היה נמנע הצורך באבטחה הכבדה...

את תמונתו של נצ"מ קובי שבתאי, השוטר שנפצע קשה בעינו והיה חשש שיאבד אותה, לא פרסם אף אתר חדשות משום מה, רק אומדיה ואנחנו. אולי אם הוא היה נפצע מאבן של חרדי בבני ברק או איזה מתנגד התנתקות כתום היה בה עניין לציבור
.

תוויות: ,

עוד מכתב למערכת "הארץ" אשר צונזר

הנה מכתבי כפי שפורסם היום בעיתון "הארץ" לאנשים חושבים

תלוי את מי הורגים

בתגובה על "מתים אלמונים", "שיעור היסטוריה" מאת תום שגב ("הארץ", 20.3)

תום שגב, בהתייחסותו למסיבת העיתונאים של סטיב רמבם בעניין ממצאי חקירתו את רצח אלכסנדר רובוביץ בידי רוי פראן ב-1947 - כאשר הוא רוצץ באבן את גולגולתו של הצעיר בן ה-16 שהיה חבר בלח"י - קובע ש"השוואות היסטוריות הן עניין מסוכן". שגב מציין, ש"הקריירה של רוי פאראן מזכירה כמובן את זו של חבר הכנסת לשעבר, אהוד יתום (ליכוד), מפרשת קו 300: ממש כמו הפרלמנטר הקנדי, גם הוא הרג את הטרוריסט שלו באמצעות אבן".

אכן, השוואות היסטוריות הן מסוכנות. לפי שגב, ניתן להשוות בין צעיר לא-חמוש הנושא כרוזים לצעיר חמוש אשר חטף אוטובוס, החזיק בני ערובה שעות תחת איום הריגה ואולי גם יודע אם יש מטענים באוטובוס. אכן, השוואה מסוכנת.

ישראל מידד

שילה


ומה היה תוכן המכתב המקורי?

הנה

בהתייחסותו למסיבת העיתונאים של סטיב רמבם על ממצאי חקירתו את רציחת אלכסנדר רובוביץ בידי רוי פראן ב- 1947 כאשר הוא רצץ באבן את גולגולתו של הצעיר בן ה- 16 שהיה חבר בלח"י, קובע שגב ש"השוואות היסטוריות הן עניין מסוכן" ומציין ש"הקריירה של רוי פאראן מזכירה כמובן את זו של חבר הכנסת לשעבר, אהוד יתום (ליכוד), מפרשת קו 300: ממש כמו הפרלמנטר הקנדי, גם הוא הרג את הטרוריסט שלו באמצעות אבן."

אכן, השוואות היסטוריות הן מסוכנות. אליבא דשגב ניתן להשוות בין צעיר לא-חמוש הנושא כרוזים ומצד שני צעיר חמוש אשר חטף אוטובוס, החזיק בני ערובה שעות רבות תחת איום הריגה ואולי גם יודע אם יש מטענים באוטובוס. אכן, השוואה מסוכנת. אבל אם שגב מחפש השוואות מסוכנות נוספות, הייתי מציע לו לבחון את הקשר, אם קיים, בין פעולותיו של יצחק רבין על חוף פרשימן ב- 22 ביוני 1948 עת פיקד על אנשי פלמ"ח אשר ירו למוות בלמעלה מעשרה יהודים בפרשת ה"אלטלנה" לבין פעולות חניכי המכינה הצבאית ע"ש יצחק רבין אשר לטענתם, הם ירו למוות, לכאורה, באזרחים בעזה ב- 2009 במסגרת מבצע "עופרת יצוקה".



האם זה אני שמסוכן?

מה אתם חושבים?

תוויות: , , , ,

3.24.2009

כמה מחבלים משתחררים?

התלונה:

17 במרס 2009

כרגע שמעתי את ענת דוידב נוקטת במספר 400 מחבלים שמספר המושחררים הנדרשים עבור גלעד שליט, בשעה 13:16 ברדיו "קול ישראל".

דומני שמספר זה מתייחס רק ל"כבדים", דהיינו אלה עם "דם על הידיים" - והמספר הכולל הוא הרבה יותר גבוה.

אם אני צודק, אבקש שמערכת החדשות תורה לנקוט במספר הכולל בכל דיווחיה ודיווחי כתביה.


ישראל מידד
שילה

נ.ב.

בקשר לתלונתי למטה, אני מבקש לציין לשבח את עודד שחר שב"פוליטיקה" הערב, בשעה 21:55 ציין במפורש את המספר האמיתי של מחבלים שישתחררו: 1400


התשובה:


לכבוד
ישראל מידד
נכבדי,
הנדון: מספר הפלסטינים שדורש חמאס תמורת שליט
אין ספק שזו חובתם הראשונה של העיתונאים למסור את המספר המלא והמדוייק של הפלסטינים שאולי ישוחררו ב"עסקת שליט" אך סביב העסקה הנרקמת בנושא שיחרורו של גלעד שליט יש ערפל קרב הנוגע כמעט בכל שלב של העסקה.
מספרי הפלסטינים שחמאס דורש את שחרורם הם רק פרט אחד שאינו ברור, כמו גם השלבים השונים של העסקה וכמה מהפלסטינים ישוחררו לפני, במקביל ובעקבות שחרורו של גלעד שליט.
כתבי ומגישי הטלוויזיה והרדיו עושים ככל יכולתם כדי להציג מידע מהימן ומלא אך נראה שגם כלפיהם מופעלות שיטות של דיסאינפורמציה.
בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור
העתק:
משה גביש, יו"ר
מרדכי שקלאר, מנכ"ל
אריה שקד, מנהל הרדיו
משה מצליח, מנהל הטלוויזיה
מוטי אמיר, מנהל רשת ב'
אורי לוי, מנהל חט' החדשות, ערוץ

תלונה על תוכנית "מאחורי הקלעים"

היום, בשעה 18:40 לערך, צפיתי במשדר של התוכנית "מאחורי הקלעים", אלא שעיניי ראו קטע שאולי היה צריך להיות באמת מאחורי הקלעים ולא מלפנים כפי שהיה, או לפחות לא בשעה זו.

המנחה ראיינה גב' רות דר אשר דיברה על פרסים למחזות והראו קטע מתוך "אמדאוס" ובו, למשך כ- 45 שניות, ראינו כל עם ישראל, כולל כל בני הנוער אשר צופים בשעה זו שהיא מוגדרת כ"רצועת צפיה משפחתית", בשני שחקנים, גבר ואשה, אמנם לבושים אלא שניהם מבצעים שתי תנוחות של משגל באופן ברור וגלוי ללא שום ספק. השתוממתי.

אמנם אנו מוכרחים גם לשמוע ולראות את הפרסומת של "ויריל", תכשיר עבור "האון המיני", אבל לא ידעתי שרשות השידור מסייעת לחברה זו ומדגימה איך התכשיר עובד במציאות המדומה כפי שראינו על המסך.

אני מקווה שתבדוק את תלונתי ותסיק את המסקנות לגבי הנחיות ברורות יותר למערכת התרבותית של תוכנית זו.

תלונתי על הדיווח על צעדת דגל הלאום באום אל-פחם

כאן באתר של ח"כ מיכאל בן-ארי.

תלונתי

בדיווח שלה על צעדת הדגלים של אנשי כ"ך לשעבר יחד עם ח"כ מיכאל בן-ארי ביום שלישי 24.3, במהדורת הצהריים של "קול ישראל", הקדימה אורלי אזולאי פיסקה ואמרה שהתושבים של אום אל-פחם "הגנו בגופם" על עירם. גם ענת דוידב הוסיפה התבטאות ואיפיינה את הצדעה כאילו היא הייתה "התרסה". בהתחשב בעובדה שהצעדה אושרה בידי בית המשפט העליון ותואם עם המשטרה והתקיימה לאחר דחייה, מוזר שכך מדווחות גם הכתבת וגם מנחה המשדר. לכאורה, לא היה שום צורך "להגן" כי בית המשפט העניק זכות לצועדים מכוח החוק ולא הייתה שום התרסה מאותה סיבה.

השימוש בביטויים הללו "צבע" את החדשות והיה בעצם הבעת עמדה אישית של שתי הגברות, עובדות רשות השידור.

3.22.2009

תום שגב מתחכם

שיעור היסטוריה

מאת תום שגב

בלש אמריקאי מחפש בוואדי קלט את שרידי גופתו של פעיל לח"י שחוסל, כנראה, על ידי הבריטים


היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל מחפשת את שרידי גופתו של אלכסנדר רובוביץ, פעיל לח"י שנרצח ב-1947, ונעזרת לשם כך במשרד חקירות פרטי בניו יורק. שניים מאנשי היחידה נכחו השבוע במסיבת עיתונאים שנערכה במרכז בגין בירושלים. בלש אמריקאי ושמו סטיב רמבם טען כי יש סיכוי לגלות את שרידי הגופה בוואדי קלט. זה היה אירוע מעניין; לא נחשף בו חידוש היסטורי, אך לקראת הקמתה של ממשלת הליכוד, הוא המחיש פעם נוספת את מקומה המרכזי של ההיסטוריה בשיח הפוליטי הישראלי.

אלכסנדר רובוביץ, כבן 16, נעצר בשעות הערב של 6 במאי 1947, בעת שחילק כרוזים של לח"י בשכונת רחביה בירושלים. אנשי היחידה הבריטית למלחמה בטרור שעצרו אותו הסיעוהו לכיוון יריחו. אחד מהם, רוי פאראן, הרג אותו במכות שהנחית עליו באבן, וגופתו לא נמצאה מעולם. הפרשה עוררה סערה גדולה.

פאראן הועמד למשפט צבאי, זוכה וחזר לאנגליה. אנשי לח"י שלחו לו חבילת נפץ שהתפוצצה והרגה את אחיו. פאראן היגר לקנדה, נכנס לפוליטיקה ובאחרית ימיו כיהן כתובע כללי של מדינת אלברטה. הוא מת לפני כשלוש שנים. הוא הכחיש תמיד שהרג את רובוביץ, אך מסמכים רשמיים בריטיים שנפתחו לעיון לפני כחמש שנים, מחזקים את החשד שאכן חיסל אותו.

רובוביץ נכלל תחילה רק בפנתיאון הגבורה של ארגוני הטרור הימניים, אצ"ל ולח"י. לימים נפתחה תרבות הזיכרון הישראלית גם לדמויות שלא פעלו בחסותה של תנועת העבודה, ואז נקבע שמו על שלט זיכרון, ליד מקום מעצרו. בירושלים גם יש רחוב על שמו.

פרשת רובוביץ ידועה למדי; פתיחת המסמכים הבריטיים המתעדים אותה סוקרה בהרחבה במאמר שגיורא גודמן פירסם ב"הארץ". באחרונה הופיע ספר חדש על רצח רובוביץ, פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי הנודע דייוויד סזראני והטלוויזיה הקנדית מכינה סרט על הפרשה. הגורם העיקרי השומר על חיותה של הפרשה הוא סימן השאלה המרחף מעליה: איפה הגופה? כל עוד לא נמצאה - רובוביץ נחשב רשמית כנעדר.

לפני חודשים אחדים פנה אחד מוותיקי התנועה הרוויזיוניסטית, המתגורר בארצות הברית, אל משרד החקירות האמריקאי "פאלוריום", שבבעלותו של סטיב רמבם, חניך בית"ר לשעבר, וביקשו לחקור את רצח רובוביץ ולחפש את שרידי גופתו. בינתיים הפסיד האיש את כל הונו במשבר הכלכלי, אך כמה מנאמני התנועה בישראל הסכימו לממן את המשך החקירה. רמבם מסתפק, לדבריו, בכיסוי הוצאותיו. במסיבת עיתונאים שכינס השבוע טען רמבם כי יש בידו קצה חוט לאיתור מקום קבורתה של הגופה. לדבריו הוא עובד בשיתוף פעולה עם צה"ל, אך סירב למסור פרטים.

הסיפור הזה מזכיר את פרשת החיפושים אחרי גופתו של אבשלום פיינברג שנמצאה אחרי מלחמת ששת הימים, בסיועם של כמה בדווים ישישים בסיני. כמו פרשת פיינברג, גם לפרשת רובוביץ היבט פוליטי. לדברי רמבם, הוא הצליח לאתר כמה משותפיו של רוי פאראן, ומבחינה משפטית יש אפשרות להעמידם למשפט כפושעי מלחמה. כמה משותפיו הישראלים מעריכים כי יוזמה כזאת עשויה "לאזן", או אולי אף לסכל את הניסיונות שנעשו, בין היתר בבריטניה, להעמיד למשפט קצינים ישראלים החשודים בביצוע פשעי מלחמה, לרבות עינויים של מחבלים פלסטינים.

השוואות היסטוריות הן עניין מסוכן. מנחם בגין ויצחק שמיר נאבקו כל ימיהם נגד ההשוואה בין הטרור של ארגוניהם לבין הטרור הפלסטיני. הקריירה של רוי פאראן מזכירה כמובן את זו של חבר הכנסת לשעבר, אהוד יתום (ליכוד), מפרשת קו 300: ממש כמו הפרלמנטר הקנדי, גם הוא הרג את הטרוריסט שלו באמצעות אבן.

תוויות: ,

3.21.2009

הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל בעניין כניסה להר הבית בזה"ז

שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ב סימן קיג ד"ה ומה שתירצת

ומה שתירצת מה שהקשה בספר אומר השכחה מה שבטור וש"ע לא הוזכר הדין דאסור לרקוק בזה"ז בהר הבית, משום שלא יצוייר למעשה דאסור ליכנס טמאי מתים לשם וכולנו טמאי מתים, הנה הא יש מקום בהר הבית שמותרין טמאי מתים ליכנס לשם אף מדרבנן שהוא עד החיל שהיה לפנים מהסורג. ולמה דאיתא ברמב"ם פ"ה מביה"ב ה"ג שהסורג היה מקיף סביב אפשר גם החיל היה סביב ובתי"ט מדות פ"ב מ"ג מפורש כן בשם הראבי"ה, הרי מותר מכל צד אף במערבי ליכנס טמאי מתים עד הסורג שהיה רוחב איזה אמות, ולא מצאתי השיעור, ולפי' הרא"ש במדות שם שהסורג היה רק לצד המזרח מצפון לדרום אפשר גם החיל היה רק שם, וא"כ אפשר שבצדדים האחרים אחר העשר אמות של החיל אחורי העזרת נשים וכן מצד מערב היה מותר לטמאי מתים. ומשאר טומאות הא אפשר לטבול, ואם יחוש לזיבה יספור שבעה נקיים ויטבול במים חיים ויעריב שמשו, ואף שהוא מחו"כ =מחוסר כפרה= הא מותר מחו"כ אף בעזרת נשים וכ"ש בשאר הר הבית כדאיתא ברמב"ם פ"ג מביה"מ ה"ה. ונמצא שנוגע הדין שאסור לרקוק באותו המקום מהר הבית שמותרין טמאי מתים ליכנס ומקשה שפיר. ואולי אינו ברור כ"כ איזה כותל היא אם היה קבלה ברורה שהוא כותל מערבי של הר הבית או כותל העזרה שאחורי בית הכפורת שלכן אסור לשם טמאי מתים כתירוצך וגם אפשר שהוא כותל התא שאף להרא"ש אסור. וכמדומני שבס' שאילת דוד להגאון ר"ד מקרלין מסתפק בהכותל איזה הוא. ואולי זהו טעם הגאון רי"ז מבריסק זצ"ל שאמרו עליו שלא הלך אל כותל המערבי מחשש טומאה. אבל אני תמה כי מקום שמתפללין שם הוא ודאי קבלה מדורות רבותינו הראשונים שמותר לילך לשם ואיך שייך לחלוק עליהם
,ידידו מוקירו
משה פיינשטיין



3.20.2009

הקטע שלי בטור "מיקרוסקופ" שבשבועון "בשבע" גליון 335

זמן יו"ש/ ישראל מידד

ביום ראשון נפתחה מהדורת 'מבט' בכתבה על רציחתם של שני השוטרים בבקעת הירדן. בנוסף לצילומים מן השטח ומסירת מידע ע"י אורי כהן-אהרונוב, הודיע יואב לימור, הפרשן הצבאי, שפיגוע הירי של הערב הוא הראשון ביו"ש מזה "הרבה מאוד זמן".

שידור מידע מדויק ואמין הוא חובתם החוקית של עובדי רשות השידור. מקורות רבים יש לכתבים: הדלפות, אמצעי תקשורת אחרים, קריאה אקדמית ועוד. אבל הפרשן לימור נכשל באותו ערב, ואולי הוכיח את האמירה הידועה: "כל דבר המתפרסם בתקשורת נכון, חוץ מידיעה שיש לך קשר אישי אליה".

ובמה דברים אמורים?

אך לפני חודשיים הותקף בירי רכבם של שכניי, שרה ומשה אביטן משבות-רחל. משה נפצע קשה מכדור בלסתו, והוא סובל מנזק קשה לראייתו. רק בנס ובתושייתה של רעייתו ניצלו חייו של משה.

כשהתלוננתי על חוסר המקצועיות של הפרשן, השיב לי אלישע שפיגלמן, נציב קבילות הציבור של רשות השידור, שהערתי היתה "צודקת". אך שפיגלמן הוסיף שגם אם יעביר את הערתי "לתשומת ליבו של יואב לימור", הרי "מסתבר שכמו שהכל יחסי - גם הזמן שעבר מאז פיגוע הירי הקודם".

ואולי הגיע הזמן שמישהו יבדוק האם נושא הטרור ביש"ע זוכה לעיון וקטלוג רציני, או שירי על מתנחלים נתפש בתקשורת כמשהו שולי, כאילו האוכלוסייה שם היא 'מחוץ לתחום ההתעניינות הכללית'. בכל מקרה, פרשן חייב להיות בעל ידע ואובייקטיבי. כך ישרת את הציבור בצורה הנאותה והאתית ביותר.

3.15.2009

הטור שלי ב"בשבע" גליון 334

בין 'מרכז פרס' לישיבה ביפו/ ישראל מידד

בשבוע שעבר, הוצג במדור זה את סיפור ההתנצלות של מערכת 'הארץ' על הפרסום המעוות ובעצם, השקרי אודות הרב אליהו מאלי וישיבת "מה יפו פעמייך" שביפו. הייתם חושבים שאנשי תקשורת שקראו את ההתנצלות (וכי הרי כולם חושבים שהם קוראים את "הארץ") היו לומדים משהו. אבל לא.

בליל שבת האחרון, עלתה ב'יומן' של ערוץ 1 כתבה אשר עסקה בבעיותיה של יפו תחת הכותרת "דו קיום?", ובמיוחד של ערבייה שנאלצים להתפנות ("טרנספר כלכלי"), מול כרישי הנדל"ן. הכתב דן ססלר והעופר נחום הביאו ביו היתר שתי דוגמאות של גופים זרים אשר 'פלשו' לאזור. האחד הוא 'מרכז פרס לשלום' בשכנות עג'מי, והשני, הישיבה "מה יפו פעמייך". ל'מרכז פרס' לא יוחסה שום אידיאולוגיה, אבל הישיבה הוגדרה כאחת שיש לה "אידיאולוגיה מעשית ברורה". מיד רואיין גם טבח שמתלונן על "האידיאולוגיה הימינית קיצונית" של הישיבה וש"לא מקובל...אין להם מה לחפש פה". חבר מועצת העיר עומר סיקסיק טוען שתלמידי הישיבה באו לעשות "פרובוקציה...האידיאולוגיה שלהם ידועה מראש". ככל הנראה, בחרו נציגי הישיבה שלא להגיב.

בטיפולו את 'מרכז פרס', אמנם הזכיר ססלר את מושג "השלום המיוחל", אבל עיקר ה'ברוגז' שלו יצא על שהמרכז דאג לצביעתן של החזיתות של שיכוני העוני ממול לבניין.

קיימים פרשנים אשר יכנו את אידיאולוגיית השלום של שמעון פרס כ"משיחית", אם לא "קיצונית". אבל על זה אף מילה. ולא נשאר אלא לאחד המנחים של התוכנית, בן כספית, אשר הרגיש שמחובתו המקצועית לתקן טעות של מיקום הישיבה (לא בלב השכונה הערבית, אלא על גבול בת-ים ובמקום שכבר היה בית כנסת) ועל האופי שלה (לא קיצונית). "אני בעד הישיבה", הכריז.

אז לסיכום: הייתה לפנינו כתבה מוטה ולא מדויקת מבחינת העובדות, שיש בה הבעת דעה אישית, אשר גרמה אפילו לבן כספית להרגיש צורך לתקן ולאזן. וכל זה אחרי ההתנצלות ב'הארץ'. בברנז'ה יודעים שססלר לא קורא את 'הארץ'?

רדיוש, כמעט

התחנה החוקית הראשונה ביו"ש עולה לאוויר


לי-אור אברבך | 14/3/2009

בעוד כמה שבועות צפויה לעלות לאוויר התחנה החוקית הראשונה שתשדר מאזור יהודה ושומרון. לאחר חודשים ארוכים של הכנות למכרז וכמה בג"צים, החל כבר המרוץ לגיוס טאלנטים שישדרו ממעבר לקו הירוק. ראשי התחנה החדשה כבר פנו לאנשים מקול ישראל, ערוץ 2 ואף מהכנסת בכוונה להביאם לתחנה. בין היתר יש ניסיון למצוא שמאלן, שיסכים להשתתף בתוכנית שיח יומית כשלצדו איש ימין. זאב רווח

ראשון המתגייסים לתחנה הוא זאב רווח. השחקן הפופולרי יגיש תוכנית אישית מדי יום שישי בתחנה, שבה הוא צפוי להביא סיפורים בעיקר מימי ילדותו בירושלים והקריירה שלו. רווח גם יארח אנשים באולפן.

אחת הסוגיות שטרם נפתרו היא שמה של התחנה. השם "רדיוש", שעמו ניגשה הקבוצה למכרז, לא
יישאר, ובתחנה מחפשים שם קונצנזואלי יותר, שלא יתחייב למגזר ספציפי. "אנחנו נקים רדיו שיהיה מיועד לכלל הציבור בישראל", אומר יו"ר התחנה שמעון אלקבץ. מנכ"ל התחנה יהיה דובר יש"ע לשעבר, יהושע מור יוסף, ובעלי התחנה, צביקה שלום ויוסי סבן, מחזיקים גם ברדיו דרום וברדיו תל אביב.

לדברי אלקבץ זה יהיה רדיו "יהודי ולא דתי, לאומי ולא ימני". בתחנה, שמרבית משדריה יישאו אופי של אקטואליה, ישדרו נשים ויושמעו בה שירים בביצוע זמרות. הקו המוזיקלי צפוי להיות ישראלי מאוד, שורשי כמעט, וצבא ההגנה לישראל יקבל מקום מרכזי בלוח השידורים. המסר הברור הוא - אנחנו חלק בלתי נפרד מהמדינה.

"אם תעשה ניתוח של האוכלוסייה ביהודה ושומרון", אומר אלקבץ, "תגלה שיש שם חילונים, דתיים, מסורתיים וחרדים לאומיים. התחנה תגיש ל-320 אלף עד חצי מיליון איש. זה עם ישראל. אי אפשר להעדיף אוכלוסייה אחת על פני אחרות. נעשה רדיו שלא מתנצל על הישראליות שלו ועל אהבת המולדת. לא נתנצל על החיים במדינה הזו".

3.06.2009

הטור שלי בגליון #333 של בשבע

משפחת פשע חדשה נולדה/ ישראל מידד

על פי הכותרת ב"מעריב" ביום ששי האחרון, קיימת התפתחות מאוד מעניינת בעולם הפשע הישראלי: "ברית (נעם) פדרמן-(עמיר) מולנר בין כותלי אבו-כביר".

האם הכותרת הזאת מבשרת לנו שמשפחות הפשע עושות את דרכן לעבר יש"ע? האם פדרמן יזכה ביבוא נשק למחתרת חדשה שלו? האם מולנר ירוויח גיוס כוחות חדשים לארגונו?

אלא שהשאלה האמיתית היא: האם הקורא ימשיך לקרוא מעבר לכותרת הראשית. שכן בעצם, יש כאן סיפור אחר. שתי בנותיו של פדרמן מצאו את עצמן בבית המעצר. בסמוך להן הושם מולנר החשוד כבכיר בעולם התחתון. מולנר דאג שיועברו להן מגבות, שוקולד ועוד כמה דברים כדי להקל על שהותן. בתמורה, כנראה, ביקש שהוא יוזכר בתפילות לשלומו. זאת כל ה"ברית".

אבל בתודעת הקורא הממוצע, זה שלא מתעמק באותיות הקטנות, נוצר חיבור בין גורמים עבריינים לבין אנשי ימין. לא רק ש"המתנחלים" מנכלים לערבים ומטרידים אנשי צבא, הם מתמזגים, לכאורה, עם המאפיה הישראלית.

תקשורת עויינת במיטבה.