6.29.2009

תלונתי מיום 1 ביוני

התלונה:


בדיון/ראיון עם פרופ' ירון אזרחי הצהיר/טען מר ויצטום בתוכנית "מהיום למחר" בשעה 23:50 לערך שמדינת ישראל מעולם לא הגדירה את עצמה בתור מדינה יהודית ודמוקרטית. ככל הידוע לי ואני מניח שגםידוע למר ויצטום, חוק יסוד: הכנסת קובע שרשימה אשר פועלת נגד העקרון שמדינת ישראל היא דמוקרטית ויהודית איננה רשאית להשתתף בבחירות לפי סעיף 7א: "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;..". הנה, מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמקרטית גם אם אין לה חוקה ופסקי דין רבים של בית המשםט העליון מסכימים עם הגדרה זו.

וכהערת ביניים, עובדת היותו פרופ' אזרחי חבר בסגל הבכיר של המחלקה למדעי מדינה וגם במכון הישראלי לדמוקרטיה בעוד הוא מסכים עם המנחה הוא דבר מוזר.


התשובה:

לישראל מידד שלום רב,
הנדון: תלונתך מיום 1/6/09 - "מדינה יהודית ודמוקרטית"
תלונתך נמצאה מוצדקת.
בירור תלונתך עם מר דודו ויצטום העלה שמדובר בכשל לשון. מר ויצטום כמובן התכוון בדבריו לציין שבציבור הישראלי מתקיים הויכוח והעימות הקשה בענייןהגדרתה של ישראל כשהשאלה מתי גוברת ה"יהודית" ומתי גוברת ה"דמוקרטית".
הטענה כאילו הסוגיה נפתרה בחוק בקביעה שאתה מצטט במכתבך - אינה מלאה שכן גם אם מוגדר בחוק שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית הרי שאיןמכך כדי לפתור את הסוגיה מה יש לעשות כאשר יש התנגשות בין שני חלקי ההגדרה.
בברכה,

אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור
העתק:
מרדכי שקלאר, מנכ"ל
משה מצליח, מנהל הטלוויזיה
אורי לוי, מנהל חט' החדשות, ערוץ 1
דודו ויצטום, ערוץ 1
האגודה לזכות הציבור לדעת

תלונתי מיום 16 ביוני

התלונה:

ביום שלישי, 16 ביוני במהדורת "מבט", שודרה כתבה ובו שמענו את נשיא ארה"ב אובמה עונה לשאלה בקשר לנאומו של ראש הממשלה נתיהו במסיבת עיתונאים בחדר הסגלגל בנוכחות רה"ה ברלוסקיני של איטליה. זאת הייתה בשעה 21:13.

הנה מה שאמר אובמה באנגלית (מאתר הבית הלבן):

as well as the Palestinian side for sovereignty and territorial integrity

הכיתובית של התרגום לעברית הציגה את המלים territorial integrity כ"צדק פלסטיני".

לא רק שהעברית לא הייתה נכונה אבל גם הייתה בה מן ההטעיה.

בעבר התלוננתי פעמים רבות על תרגום קלוקל, אם מפי מתרגמים בלתי-מקצעויים מן האולפן ואם בכיתבויות ושוב, יש לפנינו עוד דוגמא.

(תוספת) במשדר של "מהיום למחר" ב- 16.6 הייתה לי הזדמנות שוב לצפות בתרגום שעליו התלוננתי במסגרת כתבה של "מבט" קודם, ואני מבקש לדייק.

התרגום העברית למלים "territorial integrity" היה "הצדק הטריטוראילי".

ויש לי שתי הערות. הראשונה, אמנם המילה "integrity" באנגלית אולי יכולה להיות מובנת כ'צדק' אם כי התרגום הנכון הוא 'יושרה', הרי במובן זה משמעות המילה היא 'שלמות'. ושנית, השימוש במילה 'צדק' מטעה את הציבור. יש ויכוח לגבי הצדק של התביעות הערביות לגבי שטחים בארץ ישראל, אם בכלל, כמה ואם אולי לקחת בחזרה מה שנמסר. השימוש ב'צדק' מחסיר מרכיב חשוב עבור הצד השיראלי ולכן, לא רק שהתרגום היה קלוקל אבל גם חוטא לאמת.



התשובה:

לכבוד
ישראל מידד
שלום רב,
הנדון: תרגום דברי הנשיא האמריקני ביום 16/6/09
הערתך בעניין התרגום נמצאה מוצדקת.
גם המתרגם עצמו הודה בטעותו. כמובן שלא הייתה כל כוונה נסתרת אלא טעות אנוש.
ועל כך כבר נאמר: מודה ועוזב...
בברכה,

אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור
העתק:
מרדכי שקלאר, מנכ"ל
משה מצליח, מנהל הטלוויזיה
אורי לוי, מנהל חט' החדשות, ערוץ 1
האגודה לזכות הציבור לדעת


6.25.2009

הטור מיקרוסקופ ב"בשבע" גליון 348 מיום 25/6/09


שם המשחק: מיקום/ ישראל מידד

כפי שהזכרנו בטור זה לא פעם, לתקשורת מגויסת שאיננה בוחלת בשום תכסיס כדי להטות את החדשות יש מגוון גדול של אמצעים. הראשון, לא לספר את כל הסיפור. השני, לספר אבל להוסיף 'פרשנות' ובכך, לכוון את דעת הקורא, הצופה והמאזין. השלישי, בכלל לא לדווח (אירועי חברון בחגים 'זוכים' לטיפול זה, למשל). ויש גם אמצעי אחר: בחירת המיקום.

לאחרונה ראיתי שתי דוגמאות לשיטה זו. לפני כשלושה שבועות בישר 'הארץ' לקוראיו ש"הפרקליטות תבטל כתב אישום למתנחל שירה בפלשתינים". מדובר בזאב בראודה מחברון שפעל להגנתו, לגירסתו, ביום פינוי 'בית השלום'. אני מניח שרבים זוכרים את התמונות אשר שודרו שוב ושוב בטלוויזיה והתפרסמו בעיתונים. הכיסוי התקשורתי היה גדול והפרשה כיכבה בעמודים הראשונים של העיתונים. ובאיזה עמוד מצאתי את הידיעה על ביטול כתב האישום? בעמוד 8.

כמה ימים אחר כך, באותו עיתון, קראתי כותרת ש"מיכאל בן-חורין, ששיבח את טבח ברוך גודלשטיין וכינה אותו צדיק, זוכה מעבירות הסתה". המיוחד בה היה לא רק את אורך הכותרת, אלא גם גודל האות, סנטימטר שלם (מדדתי!) וגם תוספת כותרת משנה בת 18(!) מלים. גם הידיעה המקורית על פתיחת החקירה והגשת כתב האישום הופיעו בקדמת העיתון. והפעם, איפה הופיעה הסיומת העלובה מבחינת מערכת העיתון הדעתנית? בעמוד 13. הרחק-הרחק מן העין ומן הלב ומהראש. כי למה להטריד את צרכן התקשורת בדברים כגון אלה? עדיף להשאיר אותו עם התחושבה והזכרון של משתוללים אלימים בלתי-שפויים קיצוניים כמייצגי המחנה הלאומי וההתנחלותי. הרי מדוע להפריע לסטריאוטיפ הישן עם דבר חדש?



הטור שלי בשבוען "בשבע", גליון 347, 18 ביוני 2009

צחוק פוגע


אחד התחומים הכי בעייתיים ביריעה של ביקורת התקשורת היא הסאטירה. במחקר שביצעתי בזמנו כמנכ"ל 'לדעת' לפני כתריסר שנים עקבנו אחרי התוכנית 'החרצופים' בתקופת הבחירות. מתוך קצת יותר מ- 90 קטעים שונים, הרוב המחלט העביר מסר שלילי, פוגעני, מזלזל ובכמה מקרים, כמעט אנטישמי (מלצר חרדי מגיש ראשו הכרות של חילוני) נגד נציגי המחנה הלאומי ושומר המצוות. תוכניות הסאטירה בשנה האחרונה הוסיפו את הקטעים על נעם פדרמן ועל ח"כ יעקב כץ שנדונו בטור זה לאחרונה.

התגובות של האחראים על הפיקוח על השידורים, הציבוריים והמסחריים, הן, בין היתר, מי יכול לשפוט הומור? האם אין הגנה על זכות הביטוי? סאטירה מטבעה מקצינה, מגזימה ופוגעת אומרים לנו ומאחורי הגב, יש תחושה של 'מי אתם בכלל שתפריעו לאנשי הקדמה, החוכמה והצדק?'. זה תחום של יצירה בידורית יגידו. נכון, יש לנו הומוריסטים אבל אצלנו אין השחזה והשפלה מקובלות כתכונות רצויות.

אז מה עושים? יש לכונן מאזן אימה מול הסאטירה. המסוגלים אנו? האם גופי שידור יהיו מוכנים להעלות תוכנית כזו כשבין גיבורינו יהיו למשל גדעון לוי, כרמלה מנשה, עמוס שוקן ואורי אבנרי? האם נהיה רשאים לרדת על דודו טופז, חנן גולדבלט וכיו"ב, או שגם שם אנשי הברנז'ה יהיו מחוץ לתחום הטיפול הסאטירי? גם אז הם יצחקו אחרונים?

6.22.2009

החוק, המשפט והר הבית

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים א 2140/08

לפני כב' השופט רפאל יעקובי


פסק דין


1. כלפי הנתבעים 1-5 מבוקש שיינתן צו


"להימנע מאפליית היהודים לרעה במתן זכות הגישה להר הבית בכל הנוגע לשעות הגישה, שערי הכניסה, בדיקות בטחוניות, רישום שמות, ליווי, איגוד קבוצות; להימנע מלהפריע ליהודים להתפלל בהר הבית ולקיים את מצוות הקרבנות; לאפשר גישה ותפילה בבית הכנסת במתחם המחכמה; לפנות את המגורים, השירותים והמשרדים מהמבנה במתחם המחכמה הנמצא על הכותל המערבי".

...

...

...

ניתן בהעדר הצדדים היום, כ"ז באייר תשס"ט (21 במאי 2009). המזכירות תשלח את פסק הדין.


רפאל יעקובי 54678313-2140/08 - רפאל יעקובי, שופט

6.18.2009

בניה בשילה בכתבה של חדשות ערוץ שניים



ה"ריבוי הטבעי" של נתניהו: עשרות יחידות נבנות בהתנחלויות

אורן אהרוני*

מי אמר שיש בעיית נדל"ן בישראל? הזמן: 12:00 בצהריים. המקום: ההתנחלות שילה. טרקטורים מיישרים את הקרקע לבנייה. סמוך לשם, בהתנחלות עלי, פלסטינים בונים דירות חדשות. בשכונה ליד מיישרים את השטח והכינו תאורה ותשתית למבנים חדשים. כמה רחובות ליד יש דירות ריקות לגמרי, נטושות.

"אין לנו כוונה לבנות יישובים חדשים, אבל יש צורך לאפשר לתושבים לחיות חיים נורמלים", אמר השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו המדיני באוניברסיטת בר אילן. אלא שהגידול הטבעי שמחייב בנייה בהתנחלויות, עליו מדבר נתניהו, אינו מסתדר עם הדירות הריקות שמצאנו.

האם הדירות הן לבנים הממשיכים? לריבוי הטבעי? כנראה שלא. רק לפני שלושה שבועות דנו בהתנחלות עלי בהקמת 10 קראווילות לקראת הקיץ, ורק אחר כך חשבו בעצם על האוכלוסייה שאמורה להגיע לגור בהן.

תנופת הבנייה קיימת בתקופה האחרונה בכל ההתנחלויות ברחבי יהודה ושומרון: בשילה, בנחליאל, בכוכב יעקב וגם בעלי, שם מצד אחד יש קראוונים ריקים, ומצד שני מיישרים את השטח. כנראה שגם בעלי מחפשים את הריבוי הטבעי.

"הצריף של אובמה"

בעיתון המקומי של עלי דווח על משפחות עולים שהגיעו להתנחלות כדי להתעניין בבתים להשכרה, אך בסופו של דבר החליטו להתיישב בכוכב יעקב הסמוכה. בסיום הידיעה הביעו תקווה שמשפחות אחרות יגיעו להתיישב ביישוב.

בכוכב יעקב לא נראה שיש מחסור ביחידות דיור. מאז נאום אובמה הקימו צריף על גבעה נטושה בכניסה להתנחלות ונתנו לו שם: "הצריף של אובמה". אך לא כל העולים זוכים ליחס כזה: את העולים החדשים שיכנו בתוך היישוב, שם יש מקום גם לעולים החדשים וגם לריבוי הטבעי.

בתגובה לתמונות הבתים שצולמו בעלי, ח"כ הכנסת אופיר פינס קורא לעבודה לעזוב מיד את הקואליציה. ביישוב עלי אומרים בתגובה שמדובר בבתים בשיפוץ אשר מיועדים לדור שני.



הסרט

*
orenA@news2.co.il

6.17.2009

"הארץ" - משטרו של נתניהו הוא הרייך השלישי

מעל לרשימתו של דוד גרוסמן היום בעיתון לאנשים-שחושבים-שהם-אנשים-חושבים התנוססה קריקטורה זו של ערן וולקובסקי:



זאת הסתה אנטישמית-נאצית שכאילו ממשלת נתניהו היא כמו משטרו של היטלר ימ"ש שנועד להיות דאס דריטס רייך, "הרייך השלישי" של 1000 שנים.

דווקא בפיו של הליברל-הדמוקרט ח"כ בני בגין הוא שם האזכור בכך שאחרי הנאום של נתניהו נשארו 962 ימים (במקום שנים).

נזכיר לכם שבעבר, וולקובסקי צייר את אביגדו ליברמן כמו כלב כשנתניהו מחזיק את הרצועה.

ואם אתם חשובים ש'טיפלתי' באיור, הנה היא עם הלוגו של הארץ וראשית רשימתו של גרוסמן:


בושה.

6.14.2009

קול ענת אני שומע

בשמות לב, מתוארת פרשת עגל הזהב ושם אנו מוצאים:

אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ

וכעת, אנו שומעים את קול ענת, ענת דולב.

א.
תלונתי:

היום, 9.6. בשעה 15:36, כפתיח לראיון עם המתרגמת של הספר החדש של נורה עפרון, בחרה המנחה של התוכנית "שלוש עם ענת דולב", גב' דולב עצמה, ככל הנראה לעורר התעניינות וכריית אוזן מיוחדת והחליטה להשמיע את קולה של מלני גריפית' מתוך הסרט "כשהרי פגש את סאלי" בסצינה שהיא מבצעת זיוף של אורגזמה וכך כל אחד ממאזיני רדיו ציבורי ישראלי בשעת צהריים שמע קולות הדי ברורים של השחקנית.בדרך כלל, מתלוננים על בחורות ערומות, קטעי סקס וכיו"ב אבל לדעתי גם קול, כשהוא די ברור, כמו במקרה שלנו, יכול להוות הפרה של התדריך האתי ועוד בשעת צהריים כמו היום. ומה עוד אלא שזה לא היה תוכנית על סיוע לזוגות עם בעיות מין אלא קדימון לנושא אחר: הופעת ספר חדש - ולא היה שום קשר בין זה לבין הסרט.להסיר ספק, אין לי שום דבר לא נגד אורגזמה ולא נגד שיעורי עזר מיניים אבל יש זמן ויש הקשר.אודה לך על קיום בירור על תלונתי.

ב.
תגובה של אלישע שפיגלמן:

לישראל מידד שלום רב,
תודה על ההאזנה. אני מעביר הערתך לתשומת ליבה של גב' ענת דולב.

אין מקום להפעלת צנזורה כאילו השמעת קולות ההנאה יש בה כדי לפגוע במידת המוסר של המאזינים. יש בהחלט מקום להתייחסות יותר הומוריסטית להתרחשויות ואין ספק שהיה קשר תוכני ברור בין הקטע שהושמע לתוכנו של הספר.
בברכה,

אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

העתק: משה גביש, יו"רמרדכי שקלאר, מנכ"לאריה שקד, מנהל הרדיומוטי אמיר, מנהל רשת ב'ענת דולב, רשת ב', האגודה לזכות הציבור לדעת

ד.
תגובתי שלי:

לאלישע, שלום.

שוב, איני מתנזר ואין אני מעוניין בהטלת צנזורה גורפת בעקרון. אני כן מעוניין שרמה נאותה של אתיקה מקצועית, בהתחשב
בהגדרה של "קול ישראל" כרדיו ציבורי, תישמר.

אם השעה הייתה אחרי 9 או 9:30 בערב, ניחא. אם התוכנית הייתה כמו "סקס טאבו" בערוץ ראשון עם קדימונים, וכולם יודעים מה צפוי, ניחא. אם ענת הייתה מודיעה שהיא עוסקת במיניות בסרטים, מילא. אבל כך זה לא היה.

תתאר לעצמך אפשרות די סבירה לדעתי. השעה היא 15:40 ואמא מאכילה את בתה בת העשר ארוחת ביניים ופתאום שומעות הן את גניחותיה או אנחותיה של גב' מג רייאן (אני חושב שטעיתי בזיהוי הקול שלה וקראתי לה מלאני גריפת'. איני מומחה לביצוע אורגזמה מזוייפת של שחקניות הוליבוד). הבת פונה לאמא ושואלת, "אמא, מה הקולות האלה? מישהו מרביץ לה?" ואז אמא צריכה מה? להסביר לה על סקס, על אורגזמות, על זיופי ארוגזמות? מה שייך הקטע הקצר אבל המלוכלך הזה לנושא של הראיון: ספרה החדש של נורה עפרון (אני ידוע שמאייתים את השם "אפרון" אבל אני די תנ"כי: בראשית כ"ג, ח - י). אני איני רואה שום הומר בסיטואציה שתיארתי ויכולתי לתאר את האמא עומדת נבוכה לפני בנה.

כל כך קשה להודות על שיקול מוטעה?

ה.
הידיעה בתקשורת:

אוזניהם של מאזיני רשת ב' הזדקרו (יום ג', 9.6.09) למשמע גניחות ממקלט הרדיו. מי שעמד מאחורי קולות האקט המיני הייתה הילדה הרעה של הרדיו, ענת דולב, מגישת התוכנית בשלוש.

מאזינים תהו האם אין גבול לשפל אליו מוכנה דולב להוריד את הרמה עד כדי הזניית השידור הציבורי. תלונה בנושא כבר נשלחה לרשות השידור בידי האגודה לזכות הציבור לדעת. באגודה אמרו כי "האגודה לזכות הציבור לדעת רואה בחומרה את המקרה הזה, נדמה שהותר כל רסן. שידורי הרשות מיועדים לכל מגזרי הציבור ומאזינים להם גם גילאים צעירים. עצוב לחשוב שבימים אלה עוד שוקלת רשות השידור גרסה חדשה ומצומצמת יותר של הקוד האתי. אנו דורשים מהאחראים על מערכת התוכנית, לערוך בירור מקיף ולהסיק מסקנות בהתאם".

קטע קולי

היש ימין סטריאוטיפי?


הסטריאוטיפ על הימין מסרב למות

השפה והייצוג בתקשורת מלמדים שגם 30 שנה לאחר ה"מהפך", מרשים לעצמם חלקים מהשמאל להציג את הימין כטיפש, מסוכן, מסורתי וקיצוני. תגובה ליונתן שם אור

לימור סמימיאן-דרש

הגיע הזמן לדבר על החלוקה שבין ימין ושמאל. ובעיקר לשאול איך בחלוקה זו הפך הימין לבעיה? לסטייה? לסכנה? ואיך זה שבישראל הגישות האוריינטליסטיות שפגו מן העולם, או לפחות מן הדיבור הלגיטימי על העולם, מקבלות שוב ושוב חיזוק כשמדובר ב"ימין". המאמר של יונתן שם אור "האליטה בישראל נשארה בשמאל" היא עוד דוגמא מפורשת לגישה זו. שם אור שואל את עצמו לכאורה שאלה עקרונית: איך זה שימניים לא מצליחים להתקדם "באמת" בחברה שלנו? איך זה שהם אינם הופכים לאליטה? לגישתו, הימנים לא מסוגלים להיות אליטה. הם לכל היותר יכולים להיבחר על ידי ההמון אבל לא להיות פרטים איכותיים; אמנים, עיתונאים. הימין מתואר כמסורתי, נתון לגורל, לכוחו של "הטבע", עני, קנאי פוליטית. הימין הוא ההוא מעיירת הפיתוח, ואם כבר עיירת פיתוח אז הוא בוודאי עני, ואם עני אז גם מזרחי. הימין הולך אחורה והשמאל מבשר קידמה. הימין הוא סם להמונים והשמאל הוא מזור לאינדיבידואלים הביקורתיים. הגישה המזעזעת הזו שבשמה הוא מפעיל על הימין את כל הסטריאוטיפים הגזעניים הייתה ממלאת את כיכר רבין, אם במקרה במקום "ימני" היה נכתב "שחור" או "ערבי". אבל כאן זה נתפס כעוד פולמוס לגיטימי שבין ימין ושמאל. נניח שהשאלה הייתה נשאלת על קבוצה חברתית אחרת. נשים למשל. לפי נתונים של דוח שדולת הנשים מ-2007 נמצא בין השאר כי כ-40% מהנשים המועסקות עובדות במשרה חלקית; רק 14% מחברי הכנסת הן נשים; רק 15% מהדירקטורים; רק 23% מכתבי החדשות; רק 23% מהמרואיינים בתוכנות אקטואליה; ואפילו בסיקור תחום החינוך שבו מהוות נשים כ- 90% מהמועסקים, יש לגברים ייצוג רב יותר של 60%. למה? התשובה של שם אור תהיה: הן לא מסוגלות. זה עניין של זהות קבוצתית ואישית שנשים מחזיקות, שאינה מאפשרת להן להיות אליטה. זה בטבע שלהן. זה חלק מהזהות שלהן להיות פחות מיוצגות, להשתכר פחות מגברים ולא להתקדם. נשים, בביוגרפיה הפרטית שלהן הן יותר מסורתיות, מעדיפות משפחה על פני קריירה. וגברים נולדו להיות מנהיגים. הם מייצגים היגיון וקדמה. >>
שיהיה קריקטורה. בלתי רהוט. בלתי משכיל
כל שיעור בסיסי בסוציולוגיה או בתקשורת מלמד שפערים חברתיים יכולים להצטמצם על ידי אפליה מתקנת ולא על ידי הטלת האחריות על הפרט המוחלש. המחקרים מלמדים עוד שגם כששיעור הייצוג של נשים למשל עלה בתקשורת, עדין הייצוג הסטריאוטיפי שלהן לא השתנה. כלומר, לא די בשינוי כמותי. הבעיה היא בתפיסה האיכותית. במילים אחרות, זה שהימין מיוצג בכנסת עדין לא בהכרח מקנה לו הון תרבותי לקבל ייצוג הולם בתקשורת ובאקדמיה. אפשר גם להציג טיעונים לגופו של עניין, שיסתרו את התפיסה של הימין כקיצוני וקולקטיביסטי. למשל לשאול, מדוע הרצון לפנות את רמת הגולן על כל אלפי התושבים שחיים שם כבר 42 שנים הוא פחות קיצוני מהסירוב לתת לסוריה שטחים ששלטה בהם רק 19 שנים? ומי קבע שדבקות אובססיבית בוויתור על כל האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל מול הפלסטינים, טרם שהחל בכלל משא ומתן להסדר קבע, היא פחות משיחית ממי שאומר לשמור משהו לדיונים עצמם? ובעניין הנטיות הקולקטיביות, אפשר רק להזכיר כי מי שנשא את דגל הקולקטיב ההומוגני של כור ההיתוך הייתה מפא"י. מי שדאג להכחיד כל סממן עדתי ופלורליסטי שסיכן את אידיאל הצבר הלבן האשכנזי, היה השמאל (אחוז הליברליות). אבל זה לא רק עניין של תכנים. זה עניין של ייצוג. של שפה. שפה שמזהמת כל חלקה טובה של שינוי. שפה שמלמדת שגם היום אחרי יותר מ-30 שנים, אחרי המהפך של בגין, עדין הסטריאוטיפ קיים, ובשמו מרשים לעצמם חלקים מן השמאל להציג את הימין כ"טיפש", מסוכן, מסורתי וקיצוני. בעיקר מדובר בסטריאוטיפ שבו לימין יש מינימום ייצוג ומקסימום האחדה. כמעט בכל אמצעי תקשורת תמצאו ייצוג הטרוגני של השמאל: שמאל-מרכז, שמאל-ציוני, שמאל-קיצוני, שמאל- כלכלי, שמאל-אנטי ציוני. ועבור הימין שמהווה לפחות 60% מהעם, מספיק נציג אחד. ואם אפשר שהנציג הזה יענה על הדימוי שהשמאל מייחס לו. שיהיה קריקטורה. בלתי רהוט. בלתי משכיל. ולא, זה לא שאין ימנים ראויים ומוכשרים בכל קשת התפקידים. אלא שאם נביא ימני כזה, איך נוכל להציג אותו בתור הימין? מי יאמין? הימין אמור להיות אחיד וקיצוני. >>

זהירות, ועדה ימנית לפניך

לא מזמן קיבלתי פנייה מעמית באקדמיה שאמר לי: "אולי תכתבי משהו על איך זה להיות אקדמית ולהחזיק בדעות קצת שונות?" מרמז על דעותיי הימניות. הוא בסך הכל רצה להיות "פוליטיקלי קורקט" לתת במה לימניות שבי. אבל בשפה כל כך נקייה וזהירה העלה בדיוק את אותה השאלה של שם אור: "איך זה?" בכל זאת מדובר במשהו חריג שצריך לשאול עליו. לא? הרי לא נולדת אליטה, והרי את אחת מהטריבונות (לא?). איך זה שאת בכל זאת הופכת לאחת מאיתנו, ל"אליטה"? ואיך את ממשיכה להיות גם ימנית? וכך, גם כשיש ימנים רבים שנמצאים באליטה או עשו דרכם לשם, כמו קבוצות מוחלשות אחרות, הם לא תמיד זוכים למיקום הנקי של "השמאל-האשכנזי-העשיר". הם יכולים להיות: אקדמאי-ימני או רופא-ערבי או אשת-קריירה. ואם רוצים להיות קונקרטיים, די להתבונן שוב בכותרות העיתונים השבוע כדי להבין. "הימין כבש את הוועדה למינוי שופטים", נאמר. אפשר היה לטעון נגד הפרת האיזון, שהתבסס על הסכמה רבת שנים, כי האופוזיציה בוחרת את הנציג מטעמה ללא התערבות הקואליציה (למרות שמקרה דומה היה כבר בכנסת הקודמת). אפשר גם היה לטעון נגד העמדות שמחזיקים הפוליטיקאים שבוועדה מול עמדת מערכת בית המשפט (גם כאן, הרכב דומה היה בכנסת הקודמת). אבל לא, הביקורת שנבחרה הייתה "הימניות" של הוועדה. אורי אריאל הימני, שנבחר במקום בר-און מכתים את הוועדה. כלום חבר כנסת ימני אינו יכול להשתתף בהליך בחירת השופטים? וחבר כנסת מקדימה או ממרצ הוא בהכרח ראוי? זה לא ויכוח ענייני. זו הוקעה. זו דמוניזציה. זה שוב אותו סטריאוטיפ שמסרב למות.

6.13.2009

הטור שלי בשבועון "בשבע" גליון 346 11.6.2009


אסתי פרז, המנחה של המשדר 'בצהרי היום', אירחה את השר בנימין בן-אליעזר ביום שני השבוע ושאלה אותו לגבי איומים על קציני צה"ל ונגד משפחותיהם בחוגים בימין, לדבריה. פואד פתח את התייחסותו במבוא קצר בו הוא הודה שאולי שוב יכעסו עליו בגלל מה שהוא הולך להגיד. ואז, חזר שוב על סיפורו שבעקבות ההתנפלות על רכבו מול הכנסת כחודש לפני הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, הוא הזהיר ש"כאן יהיה רצח", ורבין אמר לו "אתה מטורף, שיהודי יהרוג יהודי?".

חלילה לי להלין על פוליטיקאי כמו פואד בן-אליעזר. התקשורת היא הכלי העיקרי שלו, כי דרכה הוא יכול לבשר על הצלחות שלו במשרדו או לחפות על כשלונות, ולקדם את מעמדו במפלגתו או לפגוע במעמדו של פוליטיקאי יריב. אני דווקא התאכזבתי נוכח הפאשלה של אסתי פרז. אולי זה היה תחת הרושם של אירוע השקת ספרו של חגי סגל, "רק לא מלחמת אחים". אני ציפיתי שגב' פרז אולי תשאל אותו משהו כמו "אבל מר בן-אליעזר, הרי רבין עצמו פיקד על כוחות פלמ"ח וצה"ל שירו למוות ביהודים מקרב אנשי ה'אלטלנה', רק בגלל ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, שהתכחש להסכם שנעשה עם האצ"ל והפר את ההבנות שהושגו? ובחיפה, כמה חודשים לפני כן, עינו חברי ההגנה למוות את ידידיה סגל. אז הוא בוודאי היה צריך לדעת שיהודים הורגים יהודים על רקע חילוקי דעות פוליטיים?!"

אין להניח שספרו של סגל נעלם מעיניה של פרז, ואין לשער שאירועים כגון ה'סיזון' שבו זכה אביה של ח"כ ציפי לבני, איתן לבני, למכות קשות וחטיפה קצרה, אינם מוכרים לה. תקשורת הוגנת לא היתה מאפשרת לפואד להציג בפני הציבור שוב את הרושם שהתנקשויות פוליטיות מתבצעות תמיד מימין לשמאל.

פתרון מחפירה ארכיאולוגית לבעיה מקראית

השבת, בהפטרה, קראנו ביהושע ב' את הפסוק הבא:

טו וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל, בְּעַד הַחַלּוֹן: כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת.

אבל מה זאת אומרת: "וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת"? האם ממש בתוך החומה או רק לידה או סמוך לה?

אז, הנה תמונה שצילמתי לפני שנים (היום, האזור מכוסה לגמרי בשכבה עבה של קוצים):



וכפי שאתם יכולים להבחין, בעצם החומה רוקנה מהמילוי שלה (הרוחב כאן בשילה הוא כ- 5 מטר) ופשוט בנו חדרים-חדרים בתוכה. אני מניח שעשו אותו דבר במקומות אחרים.

6.11.2009

דרוש רכז לניהול תל שילה

6.10.2009

אין כמו טכנולוגיה ישראלית

6.08.2009

לדיון: לגיטימציה

אני לא מתנחל

מה מבדיל בין מתנחלי שיח'-מוניס וסומייל לבין מתנחלי אריאל? לגיטימציה בינלאומית. תשובה לעפרה ישועה-ליית

בן דרור ימיני | 2/6/2009 10:14

על שאלה אחת, כתבה כאן אתמול עפרה ישועה-ליית ("גם אני מתנחלת"), השמאל הציוני לא מוכן לענות: "מה ההבדל בין מתנחלי סומייל, ג'מוסין, ושיח'-מוניס לבין מתנחלי אריאל וקריית ארבע". ומכיוון שנולדתי בג'מוסין, אז יורשה לי לומר למי שמתעקשת להיות מתנחלת: אני לא מתנחל.

אני מציע לכותבת לקרוא קצת יותר. היא לא יודעת את התשובה, משום שהיא מתעקשת שלא לדעת. היא עסוקה בקריאת מה שהיא וחבריה חושבים. הרי יש אינספור פרסומים העונים על השאלה. אבל היא לא קראה. לפעמים, גברתי הנכבדה, צריך גם לקרוא. לא רק לכתוב.

לתיאוריה הזאת - אין הבדל בין תל אביב לנצרים - יש לא מעט שותפים. גם החמאס, גם רוב הפת"ח, גם השמאל הרדיקלי. וגם רבים בימין. רק בשבוע שעבר, בכנסת, הבהיר בוגי יעלון, הרכש החדש של הימין, שהולך ומקצין ימינה, שזכותם של יהודים להתיישב בכל מקום בארץ ישראל. גם הוא חושב, כמו הכותבת, שאין הבדל. גם הוא מתנחל.
הקרב על הלגיטימיות הבינלאומית

אלא שיש הבדל. משום שמדינת ישראל נוצרה גם על בסיס של לגיטימיות בינלאומית. רוב העולם מכיר בקווי הפסקת האש שלאחר מלחמת העצמאות, על אף שהם חורגים מקווי החלוקה. אך רוב מוחלט בעולם אינו מכיר בריבונות הישראלית בשטחים שנכבש וב-1967. גם הדוגמה שהימין משתמש בה - כיבוש טורקי של חבל אלכסנדרטה, שסוריה נאלצה להכיר בו - אינה מדויקת. משום שרוב תושבי אותו חבל הצביעו בעד סיפוח לטורקיה.

המאמץ האנטי-ישראלי איננו בשדה הקרב. הטרור לא יחסל את ישראל. גם לא רקטות מעזה או טילים מסוריה. המאמץ העיקרי מופנה לשלילת הלגיטימיות הבינלאומית. בלעדיה, ישראל
תהפוך לדרום אפריקה של עידן האפרטהייד. מדינה מצורעת. חבל אלכסנדרטה לא ערער על הלגיטימיות הבינלאומית של טורקיה.

מאחז מגרון מערער על הלגיטימיות של ישראל. הוא מוביל לפתרון של "מדינה אחת גדולה". זה החלום של שוללי זכות הקיום של מדינת ישראל. השמאל מטיף למדינה אחת. הימין מגשים אותה בשטח. הכוונות שונות. התוצאה זהה.

ישראל לא הייתה קמה ללא לגיטימיות בינלאומית. החל בהצהרת בלפור ב-1917, שזכתה לאישור חבר העמים ב-1922, והמשך בשורה של החלטות, שהחשובה שבהן היא החלטת החלוקה ב-1947, שמאזכרת את המונח "מדינה יהודית" לפחות 29 פעמים.
מדינת כל אזרחיה - האלטרנטיבה הגרועה מכולן

עם השנים, או"ם הפך לשמום. בעיקר בגלל הרוב האוטומטי של מדינות ערב והעולם השלישי. אבל ללא החלטות בינלאומיות לא היינו כאן. הלגיטימיות הבינלאומית דהיום היא פחות מכיוון האו"ם, ויותר פועל יוצא של עמדת המדינות הדמוקרטיות. כולן, ללא יוצא מן הכלל, מכירות בזכות קיומה של מדינת ישראל.

אך אין מדינה אחת שמכירה בחזון העוועים של ארץ ישראל השלמה. תל אביב כן. מיגרון - לא. יש כרסום בלגיטימיות הזאת. יש תעשיית שקר ענקית, שפועלת בקמפוסים במערב כדי לשלול את הלגיטימיות הזאת. אין צורך לפעול בשירות התעשייה הזאת.

ההבדל בין תל אביב למגרון הוא ההבדל שבין מדינה יהודית ודמוקרטית, עם לגיטימיות בינלאומית, לבין ישות אחרת, שתהיה לא יהודית ולא דמוקרטית. זה ההבדל בין זכויות לאומיות, גם ליהודים וגם לערבים, לבין המפלצת של "מדינה אחת",‬ שהדבר היחידי שיאפיין אותה הוא מרחץ דמים אחד גדול.

נכון, ישראל צריכה להיות לא רק יהודית, אלא גם דמוקרטית. זו לא נוסחה פשוטה. יש בה גם פגמים. אבל דבר אחד בטוח: האלטרנטיבה של "מדינת כל אזרחיה" או "מדינה אחת גדולה" או "מדינה דו לאומית" - הרבה יותר גרועה. זו אלטרנטיבה שמשתמשת בשיח הזכויות, אך עיקרה הוא שלילת זכויות. זו אלטרנטיבה ששוללת מהיהודים את הזכות הבסיסית להגדרה עצמית. כן לצ'כים ולסלובקים ולקרואטים ולפלסטינים. רק לא ליהודים. היינו כבר בסרט הזה. אין שום צורך לחזור עליו.

תגובה לתגובה

הדבר החשוב הוא לגיטימציה פנימית

הפגמים בנוסחה היהודית דמוקרטית הם קטלניים לשלום. תשובה למאמרו של בן דרור ימיני "אני לא מתנחל"

עפרה ישועה-ליית | 8/6/2009 4:52 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
שמחתי שבן דרור ימיני (מעריב, 2.6.09) גילה עניין בתהייה שהעליתי בעמודים אלה: מה ההבדל בין מתנחלי סומייל, ג'מוסין ושייח מוניס לבין מתנחלי אריאל וקריית ארבע. על פי ימיני, ההבדל הוא ה"לגיטימציה הבינלאומית" שקיבלה המדינה יהודית בהחלטת האו"ם, והוא המליץ לי "לקרוא קצת יותר" על הנושא הזה.

קראתי. לא חסר חומר קריאה המבהיר שהלגיטימציה הבינלאומית שקיבלה המדינה היהודית מעולם לא חלה על ההחלטה למנוע את חזרתם של פליטים שברחו מאימת הקרבות למקומות מגוריהם הקודמים.

אדרבה, החלטות בינלאומיות שעדיין תקפות קוראות לישראל לאפשר את שובם של תושביה המקוריים של שיח מוניס, ג'מוסין ומנשיה ועוד כמה מאות יישובים ערביים או מעורבים לבתיהם וליישוביהם שבהם התנחלנו. נראה שגם נשיא ארצות הברית ברק אובמה שמע על ההחלטות האלה.

בנאומו בקהיר בשבוע שעבר לא שכח להזכיר כי "ערבים, מוסלמים ונוצרים בישראל סובלים כבר 60 שנה מניתוק וגלות. רבים ממתינים במחנות פליטים בגדה המערבית, עזה, ומדינות שכנות לחיים של שלום וביטחון להם לעולם לא זכו".

אכן, ארצות הברית ממשיכה לתת לישראל מטרייה גדולה נגד החלטות האו"ם להחזרת כל פליטי 1948 לבתיהם וליישוביהם; לנסיגה מיידית מהשטחים שנכבשו בשנת 1967; וגם נגד הקביעה משנת 1975 כי בהפלותה אזרחים על פי מוצאם ודתם מתנהגת הציונות באופן גזעני. המטרייה אינה "לגיטימציה בינלאומית" לדרך שבה מסמנת ישראל את אזרחיה ואת תושבי השטחים שבשליטתה.
הגדרה עצמית היא זכותו של הפרט ולא של הכלל

אמנות האו"ם והאמנות האירופיות בנושאי לאום ומיעוטים קובעות, בין השאר, ששום שלטון לא יגדיר מי שייך למיעוט אתני ומי שייך לקבוצת הרוב. "הגדרה עצמית" היא זכותו של הפרט ולא של הכלל. עם זאת, לגיטימציה בינלאומית אינה חזות הכל, וקיומה אינו מבטיח הרבה.

היהודים, למשל, שרדו דורות רבים בעולם שראה אותם בעין רעה למדי, וכמעט נכחדו דווקא באותן תריסר שנים שבהן עלה לשלטון משטר גזעני ומטורף שהקהילה הבינלאומית הנאורה התייצבה לגנותו. חשובה הרבה יותר הלגיטימציה הפנימית; אותה תחושה טבעית ואנושית שאומרת לנו שאנו חלק מחברה הוגנת שיש לה
סיכוי טוב להתקיים ולאפשר את רווחתנו האישית.

לגיטימציה פנימית כזאת אינה יכולה לשרוד לאורך זמן בחברה שמזהה רק קבוצה דתית אחת כראויה לשוויון זכויות; ששמה בראש מעייניה שמירה על הומוגניות אתנית ודתית; שמתחילה לחוקק חוקים נגד כל ערעור על האידיאולוגיה השלטת.

לא צריך להיות "שמאל קיצוני" כדי להבין זאת. עובדה: גם בן דרור ימיני רואה כדבריו "פגמים" בנוסחה ה"יהודית דמוקרטית" שכולנו אמורים להאמין בהיתכנותה. צר לי רק שימיני אינו מזהה (עדיין) עד כמה חמורים הפגמים האלה, וכמה הם קטלניים לכל סיכוי לחיות במקום הזה בשלום.

6.07.2009

עוד תוצאה של "הגידול הטבעי" בשילה



חופה שקיעתית




6.05.2009

הטור שלי ב'מיקרוסקופ' שבגליון #345 של שבועון בשבע

גם אתה, ויצטום?/ ישראל מידד

הנה דוגמה לתופעותיה השליליות של תקשורת לא-אמינה ולא-מקצועית. בראיון בתוכנית 'מהיום למחר' ביום ראשון השבוע עם פרופ' ירון אזרחי, אחד מדוברי 'שלום עכשיו' לשעבר, טען דוד ויצטום שמדינת ישראל מעולם לא הגדירה את עצמה בתור מדינה יהודית ודמוקרטית. ככל הידוע לי, כבר לפני 25 שנה נחקק תיקון לחוק יסוד: הכנסת, הקובע ש"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". כמובן שגם אי אפשר להתעלם מהגדרת המדינה במגילת העצמאות כ"מדינה יהודית בארץ-ישראל".

מוזר שוויצטום שמרצה באוניברסיטה העברית 'שכח' את חוק יסוד הכנסת. גם המרואיין שלו, חבר בכיר בסגל המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ואיש המכון הישראלי לדמוקרטיה, לא טרח לתקן אותו. התוצאה היא שצופי תוכניתו של דודו ויצטום קיבלו מידע לקוי וחלקי בנושא מרכזי שעומד על סדר היום הציבורי. מסתבר שהברנז'ה כוללת לא רק את התקשורת, אלא גם חלקים לא קטנים באקדמיה.

* ערב חג השבועות, התפרסמה בעמ' 13 של עיתון "הארץ" תמונה של חרדים קוצרי חיטה. היא צולמה בידי תמונה של גיל כהן-מגן מסוכנות רויטרס. השדה בו עבדו זוהה כ"ליד מודיעין". בדיקה באינטרנט העלתה שבעצם מקום השדה הוא במושב מבוא חורון. האם העובדה שמבוא חורון נמצא בצד ה'לא-נכון' של הקו הירוק תרמה לטשטוש הגבולות?

------

הטור המקורי:

השבוע זימן לנו שפע של דוגמאות לתופעותיה השליליות של תקשורת לא-אמינה, מוטה, בלתי-אחראית ולא-מקצועית. גילינו אחד, אם לצטט את מנחם בגין המנוח, "איך קוראים לו? דו – דו טופס", שחשוד במעשים פליליים. והנה, יש לנו כל התיאוריה של תקשורת כבידור על רגל אחת: מי צריך חדשות כאשר יש לנו הצגות? וגם היה מקרהו של בן כספית אשר נאלץ לחזור בו מהערכתו מערב חג השבועות ב"מעריב" ש"אובמה ילחץ על אבו-מאזן: פגוש את נתניהו" וביום שני, פירסם ש"בניגוד להערכה בירושלים, וגם ברמאללה (!), האמריקאים לא לחצו על אבו-מאזן לפגוש את נתניהו".

אבל אני בוחר בקטע צנוע יותר אבל משמעותי כי, לדעתי, הייתה כאן רמיה. בראיון בתוכנית "מהיום למחר" ביום ראשון קרוב לחצות עם פרופ' ירון אזרחי, אחד בדוברי "שלום עכשיו" לשעבר, טען מר דוד ויצטום שמדינת ישראל מעולם לא הגדירה את עצמה בתור מדינה יהודית ודמוקרטית ותצלצלנה אוזניי. ככל הידוע לי, ואני מניח שגם ידוע למר ויצטום, נחקק תיקון לחוק יסוד: הכנסת הקובע בסעיף 7א החדש מלפני 25 שנה ש"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית...".

אכן הנה, מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמקרטית גם אם אין לה חוקה, ולא נתעלם מההגדרת המדינה במגילת העצמאות כ"מדינה יהודית בארץ-ישראל". אפילו בגישתו המצמצמת של אהרן ברק, משמעותה של הגדרת ישראל כ"יהודית" היא ש"...עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה...ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי...".


אז מה אם צופי תוכניתו של דודו ויצטום זוכים למידע לקוי וחלקי מפיו של המנחה (שאף מרצה באוניברסיטה העברית ומפי חברו פרופסור שחבר בכיר בסגל המחלקה למדע המדינה והוא גם איש מרכזי במכון הישראלי לדמוקרטיה? יש ברנז'ה תקשורתית ועכשיוו יש ברנז'ה אקדמית-תקשורתית.



6.02.2009

תמונות מן האוויר - ומזמן

תצ"א של אזור בנימין מאריאל בפינה עליונה בצד שמאל דרך גוש שילה ועד בית אל כולל מורדות מדבר יהודה עד פצאל:

כך ראו את גבעת אחיה אז מהחלל, (אזור תעשיה בפינה עליונה מצד ימין, שילה ושבות רחל וקריותת וג'אלוד למטה):