8.28.2010

אכן, לא רואים גרשיים כי זה רדיו


התלונה שלי:

גל"צ
תאריך: 07:00-10 12/08/2010
עיתונאי: מיכה פרידמן
תוכנית: יומן

קורא החדשות ביומן הבוקר של גל"צ, מיכה פרידמן, השמיע בפתיחת המהדורה של שבע בבוקר ביום חמישי ידיעה אודות "המחבל היהודי חיים פרלמן" שאמור להשתחרר למאסר בית. ואבקש להתלונן:

א. גם אם ערוצים אחרים ואף העיתונות כינו את חיים פרלמן בכינוי זה, לפי מיטב זכרוני תמיד הדבר היה במרכאות כפולות כדי לסמן שהדבר הוא "כאילו", אולי. גם אם אין לקבל גירסה זו של הכתמה והשחרה, הרי מכיוון שניתן היה לראות את הגרשיים אולי חשבו העורכים שהדבר מותר. אך בוודאי שאין כל הצדקה להשתמש בכינוי זה ברדיו מכיוון שהמאזין אינו רואה את הגרששים.

ב. במדינה מתוקנת ודמוקרטית, ואין להטיל דופי ברצונו הכן של מר פרידמן שכך תהיה ישראל, אדם זכאי עד שחפותו איננה מוכחת מספיקה והוא נשפט בידי בית משפט כאשם. ככל הידוע לי, חוץ מחוגי השב"כ בעבר ובהווה, אשמתו של מר פרלמן לא הוכח אלא כל הראיות, לכאורה, כיוונו אותנו לכיוון הפוך. רק אמצעי התקשורת התמידו בהטלת דופי בפרלמן ובמיוחד בהדבקת הכינוי "המחבל היהודי". נתאר לעצמנו שבחדשות יתחילו לכנות איזה פוליטיקאי או איש תעשיה בכינוי "הנואף יהודי", דבר שניתו בקלותת הרבהה יותר להוכיח דרך עמודי הרכילות מלהוכיח שפרלמןן הוא "מחבל".

ג. גם אם היה שמץ של ראיה שלא באה מחוגי השב"כ שמר פרלמן אכן היה עסוק בפשעים, היה בנקל להתשמש במונח יותר מדוייק: "הדוקר היהודי" או "הרוצח היהודי" אם כי, למען הדיוק המחייב על פי כללי האתיקה המקצועית, ראוי יותר היה לשדר משהו כמו "החשוד כרוצח" או "החשוד כדוקר ערבים".

ד. כמובן, הנכון והאתי היה לשדר "חיים פרלמן, החשוד ברצח ערבים..." ולהסתפק בכינוי זה. מכיוון שהדבר לא נעשה, אני מבקש להתלונן על מר פרידמן שהינו מספק בוגר ומנוסה כדי לתקן טכסט שהוגש לו לקריינות, ועל העורך של המהדורה שהיה אחראי לניסוח הטכטס.

אשמח אם תודיע לי אודות הצעדים שנקטת בעקבות תלונה זו.


התשובה:

שלום, שבוע טוב ושוב תודה על פנייתך לגלי צה"ל.

פנייתך נבדקה לעומק יחד עם רמ"ח החדשות. להלן תוצאות הבדיקה:

1. היו כמה וכמה התייחסויות למר חיים פרלמן בבוקר המדובר, בכולן הוא כונה "חשוד", או נאמר בצורה אחרת כי הוא בגדר חשוד, וזאת מהסיבה שאין בשלב זה ראיות נגדו וכו'.

2. יתרה מזו, בבוקר המדובר, אף הובאו בהרחבה ביומן הבוקר, דבריה של קרן, אשתו.

3. נכונה היא טענתך כי שמעת פעם אחת במהדורת 7:00 בבוקר את הכינוי "המחבל היהודי". למרות שבכתוב לפני מגיש החדשות היו "גרשיים", אין אפשרות לשמוע אותם ברדיו, בדיוק על נקודה זו העירה רמ"ח החדשות לעורך.

4. אנו בטוחים ומקווים שדבר זה לא יישנה.

5. המשך האזנה מהנה לגלי צה"ל


בברכה,

עודד לבינסון
נציב פניות הציבור, גל"צ



תגובתי:

תודה על תשובתך.

ואם אני מבין נכון, למרות כל ההקדמות, בנקודה הספציפית שעליה התלוננתי, אכן נכשל מישהו בחינה אתית מקצועית.

אבל מדוע לא יכולת להתחיל את תשובתך בהודאה קלה כגון: "אכן, באותו מקרה שציינת, בוצעה עבירה אתית והדבר טופל ולא יישנה בעתיד"?

וברכותיי לשנה טובה יותר,

ישראל

8.27.2010

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" מיום 26.9.2010 גליון 407


ההגנה הטובה ביותר / ישראל מידד

ידיעה מעניינת עלתה על מסך המחשב שלי בשבוע שעבר. על פי דיווח בלפחות שלושה אתרי חדשות ערביים, כולל 'מאנא' הרשמית, נעקרו 250 עצי זית השייכים לערבי באזור שילה, בין הכפרים קוצרה לבין ג'אלוד. הכתב מוחמד מארי דיווח לקוראיו כי פקיד הרשות הפלשתינית האחראי על המעקב אחר המפעל ההתיישבותי של הציונות, מסר שתושבי שבות רחל עקרו עצים בשטחו של ערבי בשם עלי עבדולחמיד חסן. תמונות לא פורסמו. פניתי לשמואליק, מקור בלתי-נדלה לידיעות על גוש שילה, תושב שבות רחל בעצמו, אלא שהוא לא שמע על כך. ניסיתי לברר עוד אלא שהעליתי חרס בידי. מאוחר יותר שמעתי מאחד מהשומרים שהוא שמע משהו על הסיפור הזה, אבל מהכיוון ההפוך: ערבים השחיתו שטחים חקלאיים של יהודים.

כצרכן ומבקר תקשורת, חיפשתי ידיעות בתקשורת הישראלית, אבל לא מצאתי. בהזדמנות, ניצלתי סיור שהדרכתי כדי להתרשם במו עיני. כשהגעתי לאחיה והסתכלתי בכיוון צפון-מזרח לעבר השטח בין ג'אלוד וקוצרה, התגלתה תמונה קשה לפניי: כ-60 דונם לפחות של שטח נטוע נשרף כולו בשלושה אתרים. שחור על שחור, והרבה אפר. אלא שהשטחים הללו היו של יהודים. שוב התקשרתי לרבש"ץ של האזור ונמסר לי שאכן, שלוש פעמים בשמונת הימים האחרונים, מציתים אנשי זדון הדליקו אש אשר כילתה הרבה עבודה עברית.

מעבר למפח הנפש מול ההשחתה והאבדון, כאבתי על כך שאף לא גורם יהודי אחד ניסה לקדם את הסיפור הזה. ואני מודה, נדהמתי נוכח האסטרטגיה התקשורתית של הצד הערבי. ההשערה שלי היא שעל מנת להדוף ביקורת על התנהגות טרוריסטית זו, שנהוגה בידי ערבים מאז ראשית שיבת ציון - לעקור, לכרות ולשרוף כל ניסיון יהודי להיאחז בקרקע, הם הקדימו תרופה למכה. במין 'הפוך על הפוך' הם רצו לספר על היהודים שעוקרים, כשהאמת היא הפוכה - ערבים, ככל הנראה, השמידו שתילים ועצים של יהודים. אכן, מהלך תקשורתי מבריק מצדם. יש להצטער שלא השכלנו להתמודד איתו כיאות.

8.24.2010

עשן בשמי שילה



הנה תמונה שאשתי צילמה מבלי לדעת את משמעותה:

Blockquote

8.23.2010

שורפים עצי זית של...יהודים

לפני שבוע, התפרסמו ידיעות במקורות ערביים שלכאורה 250 עצי זית של ערבי סמוך לשילה נעקרו.

לא מצאנו שום עדות לכך.

אבל שלוש פעמים מאז ליל יום א' לפני שבוע, נשרפו שדות של יהודים עם שתילי עצי זית וענבים מתחת לאחיה מול אש-קודש וליד קוצרה וג'אלוד, שני כפרים ערבים.

הנה העדות:


א) למטה מצד שמאל, הבית האחרון של אחיה, ג'אלוד במרכז למעלה ולמטה, בצד ימין, שטח שרוף.

ב) המשך השטח השרוף.

ג) תקריב של האזור השרוף.

ד) שטח בואדי שנשרף. אולי 60 מדונם.

ה) המשך שטח בואדי שנשרף עם קוצרה מעל ברקע.

ו) סוף השטח השרוף לכיוון מזרח עם אש-קודש ברקע.

מישהו קרא על כך או שמע על כך בחדשות?


________

התמונות צולמו בידי ישראל מידד

8.19.2010

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 406 מיום 19.8.2010




רצח רבין, עכשיו הסרט / ישראל מידד

לאחרונה התבשרנו שהתחילה העבודה על סרט דוקומנטרי חדש אשר יציג ידוענים כגון שייקה לוי ורמי הויברגר, המספרים על מה שעבר עליהם בלילה שבו נרצח יצחק רבין ע"ה ואיך האירוע השפיע עליהם. הסרט הנושא את השם 'איפה הייתם כשרבין נרצח?' יעלה לשידור סמוך ליום השנה ה-15 לרצח בערוץ 2 ('רשת'), ויכלול גם קטעים ממערכון השחרור של יגאל עמיר, ששודר במסגרת 'החמישייה הקאמרית'.

כמובן, אין כמו סרט תיעודי טוב לרתק את הצופים, להשכיל את ההמונים ולרגש את 'עמך', בתנאי שהסרט הוגן, מגוון ויש בו גם קורטוב של ביקורת. אך כאשר הסרט מוטה וחד-צדדי קיימת בעיה לא רק אתית אלא גם חוקית, על פי חוק הרשות השנייה.

הבה נעשה בדיקה קצרה: האם אבישי רביב יופיע כדי להסביר איך הרצח שינה את חייו, כמי שהועסק ביד השב"כ כדי להשחיר את פניו של ציבור גדול ואף להסית נגד רבין עצמו? האם איתן אורן ירואיין ויספר כיצד הוא הושפע בעקבות הכתבות שצילם והפיק על קבוצת אי"ל והאם יש לו מחשבות שניות כתוצאה מן הרצח? האם הצלם רוני קמפל יתבקש לספר איך חייו שונו בעקבות הרצח, ואיך בדיוק הוא הצליח לתפוס את הזווית המושלמת עד לרגע הירי ודווקא אז פיספס את הסיפור? ועוד אישיות שרצוי שתופיע בסרט: הסוכן 'דדה' מפרשת חיים פרלמן. מאוד מעניין יהיה לדעת איפה הוא היה בליל הרצח ואיך הוא הושפע ממנו.

אגב, אם ברצונכם לפנות לחברת ההפקה ולהעביר את הסיפור המעניין שלכם הקשור ברצח רבין, תוכלו לשלוח דוא"ל עם פרטים מלאים לכתובת: november1995@ynet.co.il4.

תוויות: , ,

8.18.2010

תלונתי על זיהוי מקורות


תלונתי:

אורי כהן-אהרונוב הציג דיווח הערב, יום שני, במהדורת "מבט" אשר קבע שמה שמוכר כ"מסמך גלנט" אינו אלא זיוף. הוא הסתמך על "מקור מוסמך". האם המקור הזה הוא משטרתי, תחום העבודה של כהן-אהרונוב, או מקור אחר? בנוסף, הוא השתמש בסרגל מידה של "סבירות גבוהה" שהמסמך מזויף. האם המונחים האלה הם אתיים מקצועיים? האם צרכן התקשורת לא ראוי לזכות בהגדרות יותר מדויקות כגון "מקור במשטרת ישראל" או "מקור בפרקליטות" וכדמומה?

בנוסף, איילה חסון השתמשה לא ב"מקור" אלא ב"גורם" כדי לבסס את הדברים שהיא דיווחה עליהם. מה זה "גורם"? זה שוטר? פרקליט? פוליטיקאי? אולי אפילו אייל ארד בעצמו?

אינני מטיל ספק בידיעה עצמה באופן כללי, אם כי אינני מרגיש בטוח שעל סמך ה"מקורות" הללו מישהו יכול להאמין לידיעה. לדעתי, ההחלקה הלשונית הזו לעא רואייה כאמת מידה נכונה ועל כך תלונתי.

ישראל מידד


תשובת הממונה על קבילות הצבור:

לישראל מידד שלום,

אין ספק שהידיעה שבה מצוטט מקור ידוע בשמו ותפקידו היא ידיעה אמינה ועדיפה, אלא שלעיתים קרובות ביותר מבקשרי מוסי ידיעה להסתיר את זהותם מסיבות השמורות עימם. העיתונאי מוצא עצמו בדילמה - האם למסור מידע חסר - כאשר ציון המקור לידיעה מטושטש - או שלא למסור את המידע כלל.

כאשר המידע הנו משמעותי גם בלי הצבעה על המקור המדויק - יעדיף העיתונאי למסור מידע זה. למאזין/צופה/קורא לא נותר אלא להחליט בינו לבין עצמו
האם הוא סומך על עיתונאי זה כבעל מידע מוכח ומקבל את הידיעה ומאמין בה או לא.

בשום מקום לא נקבע שיש לציין אם המקור הוא משטרתי או אחר ולעיתים יעדיף ויבקש המקור "להרחיק עדות" והעיתונאי יאות לכך כי לדעתו הידיעה עצמה
חשובה יותר.

כללי האתיקה הכתובים אינם עוסקים בדקויות שכאלה אבל הפרקטיקה העיתונאית מאפשרת לעיתונאי לבחור במגוון רב של ציוני מקורות החל מגורם סתם
המשך בגורם במשרד זה וזה או גורם בלשכת... וכיוצא באלה.

לשאלתך הרי שאורי כהן אהרונוב הוכיח עצמו - לי כעורך וכקולגה ולקהל הצופים הרחב.

ככתב מהימן שאינו מפיץ דברי כזב, כפי שוודאי נוכחת עמיתיו של אהרונוב מיהרו להסתמך על הידיעה ולא בכדי.

גם אילה חסון התפרסמה בזכות מידע מהימן ומקורות בלעדיים שהניבו סיפורים בלעדיים.

אחת הדרכים שעיתונאים אלה יוכלו להמשיך ולהביא את המידע הזה היא אם ישמרו על מקורותיהם בפני חשיפה.

אתה כצופה נדרש להחליט על סמך נסיונך אם אתה מאמין להם וסומך עליהם אם לאו. כי הרי בסופו של דבר מדובר בידיעות שעיקרן אל מי אמר אלא מה נאמר
ומה קרה.

בברכה,
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

העתק:
יו"ר
מנכ"ל
מנהל חט' החדשות, ערוץ 1
אילה חסון
אורי כהן אהרונוב
האגודה לזכות הציבור לדעת



תגובתי:

לאלישע,

תודה על התייחסותך. ואין לי השגות על התיאורים וההסברים ועל האישים המעורבים. הכל נכון.

הבעיה שלי, להבהיר, היא שאם מצוטט, למשל, גורם "בטחוני" האם הוא בצבא קבע, במילואים, פקיד משרד הבטחון, פוליטיקאי שפעם שירת ב'שקם', חבר ועדת החוץ והבטחון או אפילו ראש ממשלה לשעבר וכיצוא בכל אלו תפקידים ועמדות. תוספת מינמלית שלא תגלה את זהותו של מוסר הידיעה אלא, מצד שני, יסייע לצרכן התקשורת להבין מאיפה באה הידיעה רק יכולה למלא אחרי התפקיד של העיתונאי: להעביר ידיעות אמת, לקדם שיח ציבורי ולבצר את הדמוקרטיה בצורה אתית ומקצועית.

אני רק מקווה של כל הגורמים: אנשי התקשורת, מבקרי התקשורת ומי באמצע ינסו יחד להתקדם לעבר תקשורת אמינה יותר, מדוייקת יותר ותורמת יותר לחברה תקינה.

ישראל

תוויות:

8.15.2010

גיל רך - מסר קשה: נכבה לילדינו?

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" בשבועון "בשבע" גליון 405 ביום 12.8.10

סזון תקשורתי / ישראל מידד

בשבוע שעבר פרסם 'הארץ' ידיעה חדשותית אודות פעילות תנועת הנוער העובד והלומד בקיץ זה. התנועה מקיימת 'קייטנת הפלמ"ח' בה "תלמידי כיתה ד' נלחמים בבריטים". לפי הכתב, אלי אשכנזי, חניכי התנועה בכפר תבור "הוכיחו כי יש צעירים שעדיין רוצים להידמות לפלמ"חניקים של הימים ההם. בין א"ש לילה, ריקודי עם וצ'יזבטים הם מזכירים: יגאל אלון הרי היה מהמושבה שלנו".

למעלה מ-70 תלמידים השתתפו ב'שבוע פלמ"ח' של הקן המקומי. לפי הקומונרית: "במהלך השבוע הנחלנו את ערכי הפלמ"ח ליצירת חברה טובה וחברת מופת כערך משמעותי - לאו דווקא ליצירת חייל שלוחם היטב, אלא חבר פלמ"ח, לא רק בהיבט הקרבי שלו". יורם בר-קובץ מהנהגת התנועה הסביר "כי מחנות הקיץ של התנועה מאפשרים להעביר דברים שבשיעורי ההיסטוריה מתקשים לעשות". דיווח הוגן, ענייני ואפילו בנימה של סימפטיה.

ואז נזכרתי שאותו עיתון התרעם על פעילות דומה רק לפני כמה חודשים. ב-22 בדצמבר האחרון, אור קשתי הפך פתאום לכתב חינוך ונוער ופירסם ב'הארץ' כתבה תחת הכותרת "היסטוריונים: תוכנית הלימוד של שר החינוך גדעון סער מקדשת את המוות - מש' החינוך יוזם תוכנית על עולי הגרדום". התוכנית, פרי יוזמתה של גאולה כהן מבית מורשת אצ"ג, ובשיתוף מרכז בגין, כללה כאלף תלמידים מכיתות ח'-ט' שהשתתפו בתחרות ארצית של חיבורים ויצירות אמנות. גורם במשרד החינוך צוטט: "השר גדעון סער רתם את היחידות המקצועיות כדי לקדם את הנושאים הערכיים הקרובים ללבו. זו דוגמה לאופן שבו נכנסת האידיאולוגיה שלו לחומר הלימודים". היסטוריון עלום-שם הוסיף ש"זה מטריד שדווקא משרד החינוך בוחר להעביר מסר שמקדש את המוות ורואה בו דבר נשגב".

כנראה שהמחלוקות בין הפלמ"ח לבין "הפורשים" עדיין אקטואליות, ו'הארץ' עדיין ממשיך בסזון.

..................................................

8.13.2010

מיהו "המחבל היהודי"?



תלונה שהגשתי על גל"צ:

קורא החדשות ביומן הבוקר של גל"צ, מיכה פרידמן, השמיע בפתיחת המהדורה של שבע בבוקר ביוםם חמישי ידיעה אודות המחבל היהודי חיים פרלמן שאמור להשתחרר למאסר בית. ואבקש להתלונן:


א. גם אם ערוצים אחרים ואף העיתונות כינו את חיים פרלמן בכיוני זה, לפי מיטב זכרוני תמיד הדבר היה במרכאות כפולות כדי לסמן שהדבר הוא "כאילו", אולי. גם אם אין לקבל גירסה זו של הכתמה והשחרה, הרי מכיוון שניתן היה לראות את הגרשיים אולי חשבו העורכים שהדבר מותר. אך בוודאי שאין כל הצדקה להשתמש בכינוי זה ברדיו מכיוון שהמאזין אינו רואה את הגרששים.

ב. במדינה מתוקנת ודמוקרטית, ואין להטיל דופי ברצונו הכן של מר פרידמן שכך תהיה ישראל, אדם זכאי עד שחפותו איננה מוכחת מספיקה והוא נשפט בידי בית משפט כאשם. ככל הידוע לי, חוץ מחוגי השב"כ בעבר ובהווה, אשמתו של מר פרלמן לא הוכח אלא כל הראיות, לכאורה, כיוונו אותנו לכיוון הפוך. רק אמצעי התקשורת התמידו בהטלת דופי בפרלמן ובמיוחד בהדבקת הכינוי "המחבל היהודי". נתאר לעצמנו שבחדשות יתחילו לכנות איזה פוליטיקאי או איש תעשיה בכינוי "הנואף יהודי", דבר שניתו בקלותת הרבהה יותר להוכיח דרך עמודי הרכילות מלהוכיח שפרלמןן הוא "מחבל".

ג. גם אם היה שמץ של ראיה שלא באה מחוגי השב"כ שמר פרלמן אכן היה עסוק בפשעים, היה בנקל להתשמש במונח יותר מדוייק: "הדוקר היהודי" או "הרוצח היהודי" אם כי, למען הדיוק המחייב על פי כללי האתיקה המקצועית, ראוי יותר היה לשדר משהו כמו "החשוד כרוצח" או "החשוד כדוקר ערבים".

ד. כמובן, הנכון והאתי היה לשדר "חיים פרלמן, החשוד ברצח ערבים..." ולהסתפק בכינוי זה.

מכיוון שהדבר לא נעשה, אני מבקש להתלונן על מר פרידמן שהינו מספק בוגר ומנוסה כדי לתקן טכסט שהוגש לו לקריינות, ועל העורך של המהדורה שהיה אחראי לניסוח הטכטס.

אשמח אם תודיע לי אודות הצעדים שנקטת בעקבות תלונה זו.

ישראל מידד

תוויות:

8.12.2010

כנס




- - -

8.08.2010

מי מפחיד את מי?

ואני שואל: האם לא כתיבתו של גדעון לוי רק כדי להפחיד את כולנו?


מתנחלים בתביעת דיבה נגד "הארץ" מאת: אורן פרסיקו
תאריך פרסום: 02/08/2010
תושבי ברכה תובעים את גדעון לוי ו"הארץ", שפירסמו "ללא שום ראיות" ידיעה שלפיה
הם מתנכלים לשכניהם הפלסטינים. לוי: "זו תביעה כדי להפחיד אותנו" עוד בנושא


לפני כחודש היה אמור להתקיים בבית-משפט השלום בירושלים דיון מקדמי
בתביעת דיבה שהגישו תושבי ההתנחלות ברכה (המכונה גם הר-ברכה) נגד העיתונאי גדעון
לוי והצלם מיקי קרצמן, יוצרי המדור "אזור הדמדומים" בעיתון "הארץ", ונגד עמוס שוקן,
מו"ל העיתון.

במוקד התביעה רשימה שפירסם לוי במדור "אזור הדמדומים" לפני
כשנתיים תחת הכותרת "שחור, מפויח, שרוף". לוי תיאר התנכלויות של תושבי ההתנחלויות
יצהר וברכה לתושבי הכפר הפלסטיני הסמוך, בורין. על-פי הפרסום, תושבי שתי ההתנחלויות
מאיימים תדיר על תושבי הכפר, העלו באש אלפי עצים השייכים לפלסטינים, השליכו בקבוקי
תבערה לתוך בית בכפר, ואף משגרים לעבר בתיו רקטות מתוך ההתנחלויות.

על
תביעת הדיבה חתומים האגודה השיתופית ברכה וארבעה מתושבי ההתנחלות. התובעים "מכחישים
מכל וכל את ביצוע הפעילות המוזכרת בכתבה", וטוענים כי "בידי הנתבעים לא מצוי אפילו
בדל של ראיה לטענות הקשות שהועלו על-ידיהם". הם דורשים 100 אלף שקל כפיצוי על הוצאת
לשון הרע, וכן התנצלות בולטת בעיתון ומחיקת הכתבה מאתר "הארץ".

על-פי כתב
התביעה, כשנה לאחר פרסום הכתבה נשלח מכתב שבו נדרש "הארץ" לפרסם התנצלות. "עוד הביא
המכתב לתשומת לבו של נתבע 3 [שוקן] את העובדה שנתבע 1 [לוי] הינו עיתונאי מוטה
לחלוטין אשר דעותיו (השמאלניות-קיצוניות פוסט-ציוניות) מערפלות את ה'עובדות'
המתוארות בכתבותיו ומסלפות אותן באופן קיצוני", נכתב בכתב התביעה. "הנ"ל אף מפר את
כללי האתיקה העיתונאיים חדשות לבקרים, לדוגמה: ציון 'עובדות' כלפי אנשים ו/או
תאגידים ללא בקשת תגובה (כפי שגם אירע בכתבה דנן)".

בכתבה של לוי אכן
מופיעות תגובות דובר צה"ל ומחוז ש"י במשטרה, אך לא תגובה מטעם תושבי הר-ברכה. "זה
הפך כבר לשגרה שלא מבקשים תגובה", אומר ל"עין השביעית" עו"ד דורון ניר-צבי, המייצג
את התובעים. לדבריו, תושבי ההתנחלות נתקלו בכתבה במקרה, במהלך שיטוט באינטרנט,
ומשום כך עברה כשנה בין מועד פרסום הכתבה ובין שליחת מכתב ההתראה. דיון מקדמי
במקרה, כאמור, נקבע לתחילת חודש יולי, אך בשל בעיה טכנית, באי-כוחם של "הארץ" לא
נכחו בו והוחלט כי יידחה לחודש נובמבר.

גדעון לוי אומר שהוא עומד מאחורי
הפרסום, אך אינו מכחיש שלא ביקש תגובה מתושבי ההתנחלות. "אין לי כתובת", הוא מסביר.
"כתבתי שאנשים מהר-ברכה באו ותקפו. למי בדיוק אני אפנה? אם היו אומרים לי 'אנשים
מנתניה', הייתי צריך לפנות לראש עיריית נתניה?".

הר-ברכה זה יישוב קטן, יש
לו מזכיר, יש ועד היישוב.

"אבל מה הקשר? אני לא כתבתי על ועד הר-ברכה או על מזכירות הר-ברכה. אלה אנשים פרטיים שגרים בהר-ברכה ועשו את מה שעשו. אני לא בטוח שהם בכלל יודעים מי עשה את זה. זו סתם שיטה שלהם עכשיו, להגיש תביעות דיבה כדי להפחיד אותנו ולמנוע מאיתנו לכתוב את הדברים האלה".

עו"ד מיבי מוזר, המייצג את הנתבעים, אומר כי אף הוא רואה בתביעה מסוג זה "ניסיון לסתום את הפה לעיתונאים". מלבד טענת "אמת דיברתי" עומדת במרכז כתב ההגנה שהגיש לבית-המשפט הטענה כי "אין יריבות בין התובעים והנתבעים", ועל כן אין עילה לתביעה. "אגודת ברכה, האגודה התובעת, אינה נזכרת בכתבה, וגם שמות האנשים אינם נזכרים בכתבה", מסביר עו"ד מוזר.

האם כשכותבים באופן כוללני אין הכתמה של כלל תושבי היישוב?

"התשובה היא לא. אם כותבים על שני אנשים אז כן, אבל לא כשמדובר על משהו הרבה יותר כוללני. אם אכתוב משהו על תושבי תל-אביב, אז לכל תושב בתל-אביב יש עילת תביעה?".

לדעת עו"ד מוזר, די בכמה מתושבי ההתנחלות כדי שציבור זה יענה לדרישה בחוק איסור לשון הרע שלפיה "לשון הרע על חבר בני-אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".

8.06.2010

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 404 מיום 5.8.2010

הר הבית בכותרות / ישראל מידד

למען האמת, הייתי קצת מופתע השנה. בהתקרב יום תשעה באב, בדרך כלל צצים דיווחים, שמקורם ב"משטרה" או ב"גורמים בטחוניים" המזהירים את הציבור שקבוצה זו או אחרת, מתכננת לבצע איזו פעולה "פרובקטיבית", שעלולה "להצית" את העולם המוסלמי. השנה עבר הצום דווקא בשלום.

והנה, ביום ראשון השבוע, מתפרסמת כתבה בהארץ לפיה "הממשלה לוחצת לגנוז דו"ח חמור של מבקר המדינה על החפירות של הווקף בהר הבית". עולה ממנה שמחשש לפגיעה בביטחון המדינה, הדו"ח אשר חושף מחדלים של רשויות המדינה שתפקידן לפקח על החפירות האיסלאמיות בהר, מעכבים את פרסום הדו"ח. כבר לפני חודשיים סיים הצוות של המבקר לינדנשטראוס את כתיבת הדו"ח המכיל, ככל הידוע, ביקורת קשה על הגופים שאמורים לשמור על עתיקות הר-הבית על פי החוק. אלא שישנם לחצים המבקשים למנוע את הפרסום בגלל "פגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ".

נשמתי לרווחה. הנה הקלף שהתקשורת כל כך מאוהבת בו: חשש לאלימות מוסלמית ברמה של 'הצתת כל המזרח התיכון', כביכול. עונת צום תשעה באב אשר הייתה צריכה לעורר געגועים למקדש שוב מוסגרה תקשורתית כעוד חלום בלהות. אבל אז נזכרתי שאת הסיפור הזה פרסם ראשון דווקא 'ישראל היום'. נדב שרגאי, כתב 'הארץ' לשעבר, חתום על כתבה דומה, יומיים לפני 'הארץ'. בכתבה שלו יש מרכיב אחד שאין בזו של 'הארץ': ח"כ זבולון אורלב מעיד שלאחר קריאה כמחצית הדו"ח, הוא התרשם שאין סיבה להטיל עליו חיסיון. גם יו"ר ועדת המשנה שתחליט בנושא, ח"כ עתניאל שנלר, מצוטט כי "ירושלים העתיקה והר הבית הם חלק ריבוני של מדינת ישראל, אך יש לממש ריבונות זאת ברגישות ובחוכמה ולהתחשב בהשלכות הדתיות והבינלאומיות הכרוכות בכך". ומכיוון שדברים אלה נכתבים בטרם הוועדה החליטה, נמתין לדיווח התקשורתי. אם יהיה כזה.*

* הוועדה החליטה לקיים ישיבה נוספת בעניין רק ב- 13 בספטמבר ועד אז, חל החסיון.

8.03.2010

התכתבות עם הממונה על קבילות הצבור ברשות השידור


התלונה:

רק בעל עיתון אחד מחזיק בעמדות פוליטיות?

בראיון על התחרות בין החינמון "ישראל היום" לבין העיתונים האחרים, ציין המרואיין פרופ' גבי ויימן - במענה לשאלה של דליה מזור - ששלדון אדלמן, הבעלים של "ישראל היום", מחזיק בעמדות פוליטיות ברורות.

זה היה בשעה 20:18 בתוכנית "מדד יומי". משום מה, הוא בחר שלא לציין שמר עמוס שוקן, הבעלים של "הארץ" מחזיק בדעות פוליטות מובהקות ומחקרים אקדמיים הוכיחו שגם הקו המערכתי של "ידיעות אחרונות" גולש לעבר הכתבות החדשותיות.

משום מה, העדיפה גב' מזור שלא לעמת פרופ' ויימן בשאלה על היעלמו צד אחד של הפוליטיקה.

ועל כך תלונתי.


- - - - -

התשובה:

לכבוד
ישראל מידד

תודה על הערתך.

מן הראוי לציין שההבדל בין "ישראל היום" לשאר העיתונים היא העובדה שמדובר
בעיתון המחולק חינם בעוד ששאר העיתונים נקנים ע"י הקוראים-כלומר בעצם הקניה
יש הבעת רצון של הרוכש להחשף לדעות המובאות בעיתון.

יחד עם זאת איש אינו מתעלם מהעובדה שלבעלי העיתונים השונים יש דעות פוליטיות
וחלקם אף מפרסמים אותן במפורש.

בברכה
אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור

העתק:
יו"ר
מנכ"ל
מנהל טלוויזיה
מנהל חט' חדשות
דליה מזור
זכות הציבור


- - - -

התגובה שלי:

תודה על תגובתך.

אבל יש לי בעיה.

הנך קובע כלל: אם אני משלם עבור עיתון, אני מגלה נכונות להחשף לדעות המתפרסמות בעיתון.
שאלה ראושנה: מכיוון שאי יכול לקנות את העיתונים "ידיעות אחרונות" וגם "מעריב" בעבור 2 שקלים בלבד, למשל, באקדמון באוניבריסטה העברית וליד הכניסה לתחנה המרכזית של אגד בירושלים, האם הנכונות להוזיל את העיתון הופך את העיתון לדומה ל"ישראל היום" במקצת? האם הפחתת מחיר העיתון ליותר קרוב לחינמון הופך אתהעיתון למשהו אחר?

שנית, מכיוון שחל לגידול משמעותי במימדי החשיפה של "ישראל היום" האם יש להסיק שרוב הצבור מזדהה עם הדעות בעיתון או שאולי יש ל"ישראל היום" מה שאין ל"מעריב" או ל"ידיעות אחרונות" וכוונתי שדווקא ל"ישראל היום" יש ריבוי של דעות ואתיקה עיתונאית גבוהה בעוד הצבור מבחין ששני העיתונים האחרים אינם ממלאים אחרי ציפיות צרכני התקשורת בתחום המקצועיות והאתיקה?

אני מקווה שמבחינה תיאורטית, אני צודק כאן לא פחות ממך, אולי ואף יותר.

ולכן, התלונה שלי בעינה קיימת: ההבחנה שמתח פרופ' ויימן היה נושא שראוי היה שמראיין טוב ייתחס אליה.

ישראל מידד