1.28.2012

רשימת ביקורת תקשורת בעיתון מראה


אלי פולק וישראל מידד

"העורך הציבורי", שהוא המקביל לנציב התלונות של ה"ניו-יורק טיימס", עורר השבוע סערה בתקשורת כשהטיל ספק באחריותה ומחויבותה של העיתונות להוציא את האמת לאור. ארתור בריסביין העלה את הנושא, כשתהה אם זה אכן הולם שעיתונאי אובייקטיבי "ייקח צד" ויציין כי מישהו שיקר. הוא אף העלה את הסברה כי מי שמצביע על שקר הוא למעשה "ויג'ילנטי", כלומר נוטל לידיו את החוק כדי לשמור על האמת.

ברשימה שצירפה לטור של בריסביין, ציינה ג'יל אברמסון, עורכת ראשית בעיתון כי מאמרו של בריסביין היה מענה לשאלה "האם על הטיימס בעמודי החדשות, להפריך יותר באגרסיביות 'עובדות' שמובאות על ידי אנשים בחדשות, כאשר אלו מוטלות בספק". לדברי אברמסון, "כמה מהקולות הדורשים 'עובדות' רק רוצים לשמוע את הגירסה שלהם לעובדות". המסקנה היא שגם גוף חדשותי ענקי כמו הניו-יורק טיימס אינו רואה עוד את האובייקטיביות כחובה אתית.

הוויכוח בניו-יורק טיימס צפוי לגלוש גם לישראל, וכמה עיתונאים מוטים "משלנו" יקפצו על ההזדמנות "להוכיח" כי התנהגותם כבר אינה נחשבת בלתי אתית או בלתי מקצועית. אך בעוד שהטיימס הוא עיתון פרטי, מרבית כלי התקשורת האלקטרוניים בישראל מוסדרים בחוק. בישראל ישנם קודים אתיים בעלי מעמד של חקיקת משנה וגם של חוק הסותרים בבירור את נקודת המבט הפוסט-מודרניסטית הבאה לידי ביטוי בדבריו של בריסביין בישראל השאלה אינה עולה במישור העקרוני, אלא במישור המעשי, כלומר האם הרגולטורים ונציבי פניות הציבור בגופי התקשורת הישראליים ימשיכו בהתנהלותם הרגילה – שמפקירה את חובתם, כאשר האיום החדש הזה מתרגש עלינו.

על שלושת גופי התקשורת הגדולים – רשות השידור, הרשות השנייה וגל"צ – הכוללים שלושה ערוצי טלוויזיה ומעל 20 תחנות רדיו – מפקחים אלישע שפיגלמן (רשות השידור), דוד רגב, שהחליף לאחרונה את גיורא רוזן (הרשות השנייה) ועודד לוינסון (גל"צ). כל השלושה הם בעלי רקע עיתונאי.

לוינסון משמש הן כממונה על פניות הציבור והן כעובד התחנה, כמנחה תוכנית כלכלית של גל"צ, מצב היוצר ניגוד אינטרסים. רוזן החל בשנה האחרונה לשמש מנכ"ל "מנהיגות אזרחית" בעודו ממשיך בתפקידו במשרה חלקית גם כנציב של הרשות השנייה. ושוב, נוצר ניגוד עניינים, היות שהארגונים המיוצגים בעמותה שלו מופיעים לא פעם בחדשות.

אולם, הבעיה המרכזית היא חוסר יעילותם של מפקחים אלה על האתיקה בתקשורת. החלטותיהם מעוררות לא פעם תהיות, וגם כאשר הם מצדיקים תלונה, ניכר שחסרים להם הכלים או הרצון כדי לפעול לתיקון העוולות. לא פעם גם מדובר בזמן תגובה איטי במיוחד שלהם.

ניתן למצוא שפע של דוגמאות לכך. לפני ימים אחדים סיפר אוהד חמו מערוץ 10 לצופיו כי הימין הקיצוני העלה תמונה של קצין צה"ל שראשו הוחלף בפוטושופ בראש של כלב. הכעס והגועל היו ברורים לכולם. אך מתברר כי התמונה היא בת שלוש שנים הלקוחה מחשבון פייסבוק המציג אלבום פורים של חיילים, אשר אין בינו לבין "הימין הקיצוני" כל קשר. המגישה יונית לוי הבהירה זאת חלקית בשידור, אך לא התנצלה על כך. האומבודסמן לא הורה על בדיקת התנהלותו של מר חמו נוכח עבודתו העיתונאית הפגומה, והרשות לא נזפה בו בפומבי. נשיאה באחריות בתקשורת? אין סיכוי!

במוצאי שבת, לילה לאחר הטבח של משפחת פוגל באיתמר, הרדיו הצבאי המשיך במתכונתו הרגילה, שכללה תוכנית הומוריסטית. תלונה בעניין נענתה לבסוף על ידי לוינסון, לאחר תזכורות חוזרות ונישנות בנושא ורק אחרי שלושה חודשים. וכדי להוסיף שמן למדורה, הצדיק לוינסון את החלטת התחנה, בטענה שסקר שנעשה לפני מספר שנים הראה כי הציבור אינו רוצה שינוי בלוח השידורים במקרים כאלה...

בשנה שעברה, משדר לכבוד ט"ו בשבט שנערך ברדיו הצבאי בצהרי יום, עסק בהרחבה ובנימה חיובית ב"צמחים מרחיבי תודעה". תלונה שהוגשה בנושא טענה כי בתחנה כמו גל"צ, אין להתיר אפילו שבריר של תמיכה בצריכת סמים, ודאי נוכח מאבקו של הצבא בתופעה. אולם לוינסון טען כי הכל נאמר בהומור, אך הוסיף כי התחנה מתנצלת אם הבדיחה לא הובנה כראוי.

כאשר אומבודסמן יודע שתלונה היא מוצדקת, אך מסיבה זו או אחרת אינו מעונין להודות בכך, הנוהל הסטנדרטי הוא להתעלם מאותו חלק של התלונה המסב אי-נוחות. ב-11 בנובמבר ניהל אריה גולן ראיון ארוך עם עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של ארגון "יש דין" הפוסט-ציוני. במונולוג ארוך הסביר ספרד כי טענת המתנחלים שאדמותיהם אינן שייכות לפלסטינים הינה רק "רעש לבן". מר גולן המשיך בראיון עם איתן ברוש, הפקיד האחראי מטעם משרד הביטחון לפינוי מאחזים ויישובים ביהודה ושומרון, ואילו לנציג המתנחלים לא ניתנה אפשרות להציג את עמדתם. במשרד הנציב התעלמו מן התלונה על ההתנהלות.

כמובן, לא כל תלונה היא נכונה או צודקת. צופים ומאזינים לפעמים טועים בהבנת מה שהם ראו או שמעו. אך שילוב בין פיקוח חלש וענישה בלתי אפקטיבית ובין בעלויות צולבות שוחקת את איכות החדשות שאנו צורכים. הגיעה השעה שהמשגיחים יעשו את העבודה שעליה משלמים להם: ביקורת התקשורת, ולא הגנה עליה.




^

תוויות:

1.26.2012

הטור שלי במדור מיקרוסקופ ב"בשבע" גליון 478 מיום 26.1.2012


השימוש הפופולרי במילה האקדמית 'הדרה' גרם אולי לציבור הלאומי-אמוני להשתומם במקצת. שהרי ביטויים כגון "והדרת פני זקן" ו"ברוב עם הדרת מלך" הם בעלי אפיון חיובי. שנית, זאב ז'בוטינסקי קבע את ההדר יחד עם 'תגר', כיסודות של החינוך הבית"רי. ושלישית, הרי 'מהדיר' הוא אדם המתקן דברים לדפוס. אבל ל'הדרה' יש מקור תלמודי. האקדמיה ללשון העברית מלמדת אותנו שהַדָּרָה באה מן השורש נד"ר מלשון חז"ל ופירושו 'אָסַר בְּנֶדֶר', כגון "הדירוֹ אביו מנכסיו" (ירושלמי נדרים ה, ו), ובימינו הוענק לה משמעות של 'מָנַע דבר מעצמו או מאחר'.

אבל מעבר לעיסוק הבלשני הזה, התקשורת שלנו מהדירה את מי שהיא לא אוהדת תוך שהיא מהדירה את אלה שהיא מחבבת, אחמד טיבי, למשל. זה כעשרים שנה שטיבי הוא "'מחבל' מחמד" (מלשון 'חבל', ראו סנהדרין קיא, א). הייתי עד לשיחות רעים שעיתונאים קיימו איתו עוד בזמן 'פופוליטיקה' וצחקוקים וקריצות עין כלפיו היו תופעות רגילות. ממש נהנו בקרבתו.

העובדה שהגן על ערפאת לא הפריעה למראיינים ברדיו ובטלוויזיה. אדרבה, היה אפשר לנצל את האיש הנחמד, המשכיל, המדבר ברהיטות ובחן כדי להכות את המתנחלים. לעומתו, רוב נציגי צבור יש"ע שהגיעו למיקרופונים – לא כולם – היו כבדי לשון, דלי שפה ועברו מסך הרבה פחות מקרן נויבך.

טיבי יכול לדבר על שאהידים ויסולח לו, הוא יכול לבזות ולנבל פיו כלפי ח"כ אנסטסיה מיכאלי ויצחקו איתו באולפן. גם ח"כ חנין זועבי מצליחה לרוב להתחמק מ'טיפול מרזל', כי היא הרי אישה, ערבייה ונגד המתנחלים – מה יותר טוב מזה?

 
ישראל מידד

תוויות:

1.24.2012

מתי נתרפא לגמרי ?

התפרסמה הידיעה הבאה דווקא בעיתון "הארץ":-



מחקר חדש שנערך במרכז הרפואי שיבא מאבחן ירידה תלולה של 51% בשיעור העיוורים בישראל לאורך עשור. החוקרים קושרים את הירידה הן לטיפולים התרופתיים החדשים והן להתחזקותה של מגמת הרפואה הפרטית בשנים האחרונות.

החוקרים זיהו ירידה במקרי העיוורון בישראל משיעור של 33.8 למאה אלף איש בשנת 1999 ל-16.6 למאה אלף ב-2008. עיוורון מוגדר לפי החוק הישראלי בראייה קטנה מ-3/60 בעין הטובה (לעומת 6/6 בראייה תקינה), או שדה ראייה הנמוך מ-20 מעלות (לעומת כ-130 מעלות בראייה תקינה).

המחקר זיהה ירידה במרבית הגורמים לעיוורון בישראל, בהם ניוון רשתית תלוי גיל (AMD), קטרקט (עכירות מרכז העדשה) וכתוצאה מסיבוכי מחלת הסוכרת. כך למשל, במקרה של חולים עם גלאוקומה (לחץ תוך עיני מוגבר), חלה בעשור האחרון ירידה מ-4.2 למאה אלף ב-1999 ל-1.9 למאה אלף ב-2008...

וחשבתי לעצמי, איך פותרים את הבעיה של עיוורון פוליטי, מדיני שכל-כך נפוצה בישראל, בכל הדרגים מ'עמך' עד ללשכת ראש הממשלה.

עד מתי?

^

1.19.2012

ואנו ממתינים לתגובת נציב תלונות הצבור

אני מוכרח לארח כאן את קלמן ליבסקינד


אם נגיד שמהדורת החדשות של ערוץ 2 לא ממש מחבבת מתנחלים לא נחטא לאמת.

ובכל זאת, נדמה שמה שנעשה שם ביום שני היה חצייה של כל הגבולות. זה התחיל בהקדמה של יונית לוי על "היחסים המעורערים" שבין הימין לצה"ל. "לא רק התקפה על בסיס צבאי של חטיבת אפרים", הזכירה ובישרה: "ישנו גם מאבק באינטרנט". מולה כבר ישב כתב השטחים, אוהד חמו, עם הסקופ של השנה. על המסך נראתה תמונה חביבה של כלב, לבוש מעיל צבאי עם דרגות על הכתפיים, כשהוא נם את שנתו. התמונה, סיפר חמו, נלקחה מתוך פורומים המזוהים עם הימין. "אני חושב שהמסר מאד ברור", הסביר. המסר אכן היה ברור. הימין המופרע לא עוצר בחאקי. עכשיו הוא מציג את קציני צה"ל ככלבים. לחמו גם היה חשוב להדגיש שבימין לא נרשם שום גינוי לתמונה הזו.

בימין באמת לא נרשם גינוי אבל מנהיגת האופוזיציה, ציפי לבני, שישבה באולפן, גינתה גם גינתה. ומכיוון שהאייטם היה נראה הזוי כל כך, הלכתי לחפש את התמונה הזו באינטרנט. באתרי הימין לא מצאתי אותה אבל ב"פורטל הנוער של ישראל" דווקא כן. מדובר באתר המיועד לילדים, שאין בינו לבין מתנחלים דבר וחצי דבר. יש בו, באתר הזה, כל מה שילדים אוהבים. משחקים, מוסיקה, סרטונים, בדיחות, ד"שים וגם תמונות מצחיקות. עשרות תמונות מצחיקות. יש שם דג שאוכל בננה, חתולה שמעשנת סיגריה, חמור עם סמל ב.מ.וו. על הראש וכן, גם את הכלב של אוהד חמו. לא מאחזים, לא נוער הגבעות, לא הסתה ולא נעליים. סתם אתר של ילדים שאוהבים חיות ואוהבים לצחוק. מאוחר יותר גיליתי שהיו מי שהצליחו לחפש טוב ממני. ב'רוטר' גילו שהתמונה הזו פורסמה לפני שלוש שנים באתר האינטרנט "פרש", כקטע הומוריסטי לפורים, תחת הכותרת "למה התחפשתם"?

כעת, עזבו את זה שמדובר בשרלטנות שקשה למצוא לה אח ורע. רק הסתכלו מה קורה במקום שבו עיתונות פוליטית ורדידות עיתונאית נפגשים יחד. וכדי להוסיף חטא על פשע, אחרי המהומה האינטרנטית שפרצה סביב הסיפור הזה, נאלצו בחדשות 2 להסביר משהו למחרת. "אנחנו מבקשים להבהיר שהתמונה צולמה לפני זמן רב ובלא קשר למתיחות בין גורמים בימין לבין הצבא", סיפרה יונית לוי לצופיה, אבל התעקשה להוסיף כי "למרות שצולמה מזמן היא הועלתה בימים האחרונים שוב לאינטרנט". נו. אז מה אם היא הועלתה? ומה בדיוק יש כאן "להבהיר"? למה אי אפשר לבקש סליחה בפשטות ולהודות שכל מה שפרסמתם אתמול לא היה, לא נברא ולא משל היה?

מי שעוקב אחרי דיווחי חדשות ערוץ 2 מיהודה ושומרון לא יכול להיות מופתע. כמות הפלופים וההמצאות שמשודרות בערוץ (נכון, לא רק בו), בהקשר לנעשה באזורים הללו, פשוט בלתי נסבלת. כל ילד גבעות יודע שכתבי השטחים חייבים את הסיפורים שלו כדי להתמודד עם המתחרים. הנתון הזה מאפשר לו להעביר לכתב סיפורים מצוצים מהאצבע, תוך ידיעה שחלק גדול מהם יפורסמו, גם כאשר מי שמקבל אותם ממנו מבין שמדובר בשטויות.



קחו דוגמא. במאי האחרון התיישב אוהד חמו באולפן ובפנים דרמטיות חשף את תכנית הימין לבלימת רעיון הקמת המדינה הפלשתינית. זה היה אחד הדיווחים המטופשים שנראו בטלביזיה הישראלית מאז ימי המחיקון. מי שהעביר את הדיווח לחמו ידע את זה. שום עיתונאי רציני לא היה יכול שלא לדעת. כשחמו סיפר ש"מאחורי התכנית עומדת 'התנועה לבניין יהודה ושומרון' - ארגון הגג של נוער הגבעות", בגבעות החזיקו את הבטן מצחוק. לפי המידע שהגיע אליו, סיפר, יקימו פעילי התנועה הזו עשרות נקודות ישוב ומאחזים חדשים בפריסה רחבה, כדי לקטוע את הרצף הטריטוריאלי הפלסטיני. הוא גם ידע לעדכן ש"יוקמו בכל חודש כארבע עד חמש נקודות, לעיתים במקביל". חמו יודע שאין ולא היתה שום תנועה כזו .הוא גם יודע שלמאתיים נערי הגבעות אין שום ארגון, שום גג ושום יכולת להקים, לא ארבעים ישובים ולא ארבעה ישובים. על מסך הטלביזיה הוא הציג, במהלך הדיווח, את מפת השטח כשעליה מרצדות עשרות נקודות אדומות. המאחזים המתוכננים, עאלק. עברנו מאז שמונה חודשים. אם תמצאו את ארגון הגג הזה או את אחת מארבעים נקודות הישוב שהוא הקים, צרו קשר.


^

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 477 מיום 20.1.2012


ביום רביעי השבוע נערך כנס מטעם המחלקה לתקשורת של המכללה האקדמית כנרת בנושא "גלעד שליט - גיבור תקשורת". מיד עלתה בראשי את המחשבה שאילולי היו מחכים עוד כמה חודשים אפשר היה לזמן כנס בנושא 'נעם שליט - יציר התקשורת'. נועם שליט, שהשתתף בכנס, דיבר על "נקודת ראות והתייחסות של משתמש מעורב". ואם צריך לחשוב על הגדרה לכניסתו של שליט לפוליטיקה, אין מונח טוב יותר מ"משתמש מעורב".

האב הבטיח שלא ינצל את בנו לקידומו, ותוך ימים להכרזתו שהוא מצטרף למרוץ למעמד של חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה במסיבת עיתונאים, הוא ליווה את בנו לשגריר צרפת עם שובל של עיתונאים ומשם הוא ממשיך לכנס תקשורת זה. ובוודאי עוד רבים המקרים לפנינו, עד כדי כך שמי שיחשוב עלול לחשוב שהציבור הישראלי הפך למין 'חטוף' של שליט, אולי לא יטעה בהרגשתו.

* ומצד ימין, אני מודה שלא יכולתי להימלט מציפייה, במשך שלושה ימים רצופים בשבוע שעבר, במודעה גדולה על שני שליש של עיתון 'הארץ' תחת הכותרת "נתניהו - הגיע הזמן להחליט". המודעה, מטעם שני גופים בשם 'המחנה הלאומי בליכוד' ו'הליכוד שלי', מקדמת קמפיין תקשורתי למען מגרון בניסיון לגרום לראש הממשלה להפסיק לעכב את ההצבעה על 'חוק ההסדרה'. כפי שאנו יודעים, בינתיים קמפיין זה נכשל, אבל אין זה אומר דבר על התוצאה הסופית.

חשבתי לעצמי שהקמפיין הזה מעשיר בעשרות או מאות אלפי שקלים דווקא את העיתון שנלחם במגרון וברמת גלעד ובציבור המתנחלים באופן כוללני וגורף בצורה הקיצונית והחריפה והמתמדת ביותר. ואם, בזמן האחרון, מתרבים הדיווחים על מחלוקת רבנים האם לקבל תרומות מידי גופים נוצריים, הנה, למען הערך התקשורתי, הקרובים לנו נאלצים (?) לתרום כסף רב לעיתון כמו 'הארץ'.



ישראל מידד



1.15.2012

התרגיל של ביבי

קבלתי את הרשימה מחבר ומעלה אותה:


אין מה לעשות חוץ מלהשתהות ולמחוא כפיים לביבי על התרגיל המבריק שהוא שוב העלה מבין רקותיו יחד עם יועציו, העלילה אודות כניסתו של לפיד לפוליטיקה לא הייתה שיח שהתנהל בימים האחרונים או בשבועות האחרונים, אדרבא השיח הזה התנהל לא פחות מכמה חודשים, ראש הממשלה שנודע בשועליותו הבחין בזאת והיטיב לדעת שכדי למנוע מיאיר לפיד כניסה לחיים הפוליטיים יהיה עליו ליצור חסם, הוא יצר אותו בזכות התקדים החקיקתי של חוק הצינון או בשמו המתוקן לאור הנסיבות "חוק לפיד", אבל ממה בדיוק העלה ראש הממשלה נתניהו חששות כה עמוקים?
נתניהו זוכר וקשה להתעלם מההיסטוריה, במערכת הבחירות של 2003, זכתה מפלגת "שינוי", בהנהגתו של לפיד האב המנוח ב-15 מנדטים והפכה למפלגה השלישית בגודלה בישראל, אחרי העבודה ולפני ש"ס, יש לזכור שגם לפיד האב היה דמות מוכרת לאזרח הישראלי, הוא הנחה תכנית פוליטית "פוליטיקה" ונודע בביטוייו מעוררי המחלוקת, מכאן נובע החשש של ביבי - מתסמונת לפיד, הוא מפחד שהבן ילך בדרכי האב ולפי שעה כך זה גם נראה, השאלה היא אם לפיד ישכיל לחבור למפלגה קיימת כאביו או לנסות להקים מפלגה חדשה(שלא בהכרח תצליח - עובדה שלא נעלמה מעיני אביו) או יעלם ממפת החיים הציבוריים עוד לפני שהתחיל אותם?
ראש הממשלה ישב בלשכתו, ישב וחשב, זימן את יועציו, יחדיו סיערו את מוחם ימים ולילות - כיצד הוא יאבד את המומנטום? איך נדע אם כוונותיו רציניות? עד שלבסוף במעמקי השרעפים עלה רעיון שאותו הזכרנו בתחילת המאמר, חוק הצינון, בנימין נתניהו בעצם העלה רעיון מבריק, הוא יבקש מאחד מחברי הכנסת מסיעתו להעלות הצעת חוק למליאה בה יידרש צינון של שנה לעיתונאי שירצה לרוץ לכנסת בין התפטרותו עד למערכת הבחירות וכך עשה ולא הותיר ללפיד שום ברירה, לטענתי ראש הממשלה הגה שני תסריטים:
תסריט א' קובע שהחוק עובר, מערכת הבחירות תתקיים כסדרה, לפיד נתפס כלא רציני הוא לא עוזב את מערכת החדשות של ערוץ 2, מאבד את הזדמנותו לרוץ לחיים הפוליטיים ובעצם כך כל עיתונאי שרוצה בכך ולזכות במקום ריאלי ברשימה כלשהי לכנסת, סיכוייו של רוה"מ נתניהו גדלים לזכות מחדש במנדט מהציבור בהנחה שלא יתרחש שום אירוע רב ממדים במהלך כהונתו והוא לא ישכיל לתועל אותו לטובתו.
תסריט ב', שהוא התסריט המנצח עד כה, קובע שלפיד מראה את היותו רציני וכל הספוקלציות אודותיו מתממשות והוא יוצא ממערכת החדשות של ערוץ 2 ונכנס לפוליטיקה, בשלב הזה החוק נופל כי אין טעם להמשיך בחקיקה של החוק הזה כשמי שהחוק כוון נגדו שובר את כללי המשחק המדומה, ורבותיי פה הטריק הגדול אין שום כוונה להקדים את הבחירות - משדרים עסקים כרגיל בליכוד, זה כל העניין לייבש את לפיד, שהוא יחכה שנה שלמה בחוץ, לבינתיים כל הסערה התקשורתית סביבו תדעך ומי יזכור מי זה יאיר לפיד? הוא מאבד את המומנטום לו הוא זכה בהתחלה, ולמנף זאת מחדש בתעמולת בחירות יהיה קשה מאוד עד לגבול הבלתי אפשרי.
אמנם נוצרה בעיה כי נראה שראש הממשלה לא לקח בחשבון משתנה נוסף - את שאר המפלגות, וכאן מפציע תסריט ג' שהוא נגזרת של תסריט ב' ואולי(אף פעם לא נדע) גם של תסריט א', שאר המשתתפים נכנסים לאווירת בחירות, כי אף הם חוששים מכניסתו של מתחרה חדש, אך הם לא כרוה"מ אין ביכולתם להוביל להליך חקיקתי, בהנחה שהם חברי הקואליציה זו בעצם קריאת תגר על הממשלה ושאר חברי הקואליציה - עובדה שתפסול את החוק מיידית ובהנחה שהם חברי אופוזיציה פשוט אין להם די כוח, זמן ואולי אפילו שכל. כאמור שאר המפלגות נכנסות ללחץ, תרחיש שקורה או יקרה בעתיד, וגורמות לזירוז מועד הבחירות.
חייבים להודות זהו תרגיל יפה, ראש הממשלה השיג את מטרותיו, אבל אולי במקום שהוא יתעסק בשרידות החיים הפוליטיים שלו ידאג קודם לאזרחי ישראל שנתנו לו את המנדט ויטפל בעננה הרדיואקטיבית הרובצת מעל ראשנו.  

1.12.2012

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 476 מיום 12.1.2012



[הטור מלפני שבוע נדחה בגלל סידור מערכת]


הכרזתו של יאיר לפיד שירוץ לכנסת, שמבקש להצטרף לעיתונאים ואנשי תקשורת אחרים בבית המחוקקים (בן-סימון, יחימוביץ', שי, אורבך, הורוביץ, מיכאלי ואבסדזה) יחד עם הודעתו של נעם ("אבא של") שליט, יצור תקשורתי מובהק, רק מדגישים את הנקודה שביקשתי להבהיר בטור זה לפני שבועיים. אז ציינתי את הסכנה של היווצרות מין 'וידיאודיקטטורה' בישראל, כאשר "בישראל המתקפה התקשורתית מתנהלת בעיקר במישור הפוליטי".

הוספתי עוד שלתקשורת יש יתרון על המוסדות הדמוקרטיים, מפלגות וכנסת, למשל, כי את נציגינו שם אנו לפחות בוחרים, מה שאין כן כשמדובר בעורך, בטכנאי, בכתב או בפרשן. מתברר שלא מספיקה ההשפעה שיש לתקשורת בתור מוקד כוח אדיר מחוץ לכנסת והמערכת הפוליטית, הנה היא פולשת וכובשת לעצמה דרך פנימה, כמין השתלטות עויינת.

והנה דוגמה קטנה איך התקשורת פועלת: ב'הארץ' ביום שני, עמוד 4 מחזיק שלוש ידיעות. הראשונה, התופסת יותר מחצי עמוד, עוסקת בפרשת המסרונים לפעילי 'תג מחיר' וחמשת המואשמים באיסוף מידע. מתחתיה הידיעה שבג"ץ לא פסל את השופט סולברג בגין מיקום מגוריו. ובתחתית העמוד, ממש בקטן, ידיעה על ערבים שנתפסו במחסום סאלם עם 11 מטעני צינור וכלי נשק. מערכת העיתון החליטה שידיעה אשר שומטת את הקרקע מתחת לעמדתו הנחרצת של העיתון, פשוט נדחקת בתקווה שאולי לא יקראו אותה. במקום זה, עדיין יש ספיחים של השבועיים האחרונים בהם התקשורת קידמה אג'נדה אנטי-חרדית.

גם מי שנגעל מההצגה בכיכר השבת במוצ"ש ההוא יכול היה ליבו לצאת אל הקהילה החרדית בכללותה. הם מבולבלים. אומרים להם שזאת מדינה חילונית בעיקרה. מסבירים להם שהיא ליברלית ודמוקרטית. שיש חוקים וביקורת שיפוטית. אין כאן הלכה. ועוד יותר, שהתקשורת היא חופשית והוגנת, אבל היא 'תקנה' סיפורים על פי הערך הסנסציוני שלהם, כי אלה כללי השוק התקשורתי. אז הם באמת חושבים שיש כאן חופש הבעת דעה וחופש יצירה. הם ידעו שהיו מחזות כגון 'יהוא' של גלעד עברון ו'מושל יריחו' של יוסף מונדי, אשר העבירו מסרים על פאשיזם ונאציזם, אז מדוע הם לא יכולים להעלות 'מחזה' מקביל?

אם אפשר לייחל שחרדים ייתלו על עמודי תאורה כפי שכתב עוזי אורנן, או כמו גבי גזית, לכנות אותם "בהמיים", "עלוקות" ו"תולעים", להם אסור להיסחף בדימויים? אם פעילי שמאל יכולים ליידות אבנים על חיילי צה"ל ואף להוציא עין לאיש מג"ב, ולהתקבל כגיבורים במחנה שלהם, אז מדוע קיימת אפליה כלפיהם? הבה נודה, אולי אותם קיצונים הושפעו דווקא מאיך שהתקשורת מחנכת אותם שיש להתנהג על פי ערכים של מדינה דמוקרטית-ליברלית-חילונית.

ישראל מידד

תוויות:

על ביקור חיילי צה"ל במדים - בהר הבית



ומערוץ 7

חיילי צה"ל עלו השבוע להר הבית כשהם לבושים במדי צה"ל - לראשונה מזה עשור, וסיירו במסגד אל אקצה. יו"ר הקרן למורשת הר הבית, יהודה גליק, סיפר לערוץ 7 כי..."פתאום אנחנו רואים שהתפרסם באתרי האינטרנט הערביים, תמונות של חיילי צה"ל בהר הבית", אמר גליק, "אנחנו לא ידענו על כך". גליק סיפר שמי שהדריך את החיילים, הוא מנהל בית הספר לתיירות של 'מכון לנדר', עמי מיטב. "זה בהחלט מדהים", ציין גליק בהתרגשות, "גם הקשר המיוחד של הצנחנים להר הבית וגם העובדה שכל הזמן ח"כ דרשו שהחיילים יכנסו עם מדים והמשטרה אמרה שזה מסוכן ופתאום אנחנו רואים שזה לא מסוכן".

...ח"כ ציפי חוטובלי אמרה בעקבות הפרסום, "מאז שצעק מוטה גור 'הר הבית בידינו', מדינת ישראל שומטת במעשיה את אחיזתנו במקום. לא ייתכן שחייל במדים לא יוכל לעלות למקום היסטורי זה. המאבק הזה נשא פרי".  חוטובלי הוסיפה כי "כעת עלינו לפנות למאבק הבא - התרת תפילת יהודים במקום. רק כשמדינת ישראל תראה ריבונות אמיתית בהר הבית נוכל לדעת אל נכון שההר בידינו".

^

תוויות:

1.11.2012

משיחיות ציונית ללא סוד

אתם מוזמנים לאירוע זה:



והנה דבריו של המרצה:

חברים וחברות יקרים
מצ"ב הזמנה להרצאתי הבאה בבית אצ"ג. כמה מילות הקדמה:

לציונות המשיחית יש היסטוריה סודית וזאת משלושה טעמים שונים: האחד, שספורה של תנועה זו מעולם לא סופר כמקשה רעיונית והיסטורית אחת, השני הוא שהציונות המשיחית יצרה חמש תנועות מחתרתיות, שתיים מהן לאחר קום המדינה והסיבה השלישית היא שלציונות המשיחית יש קשר אידאי, ספרותי ורעיוני מקיף לתורת הסוד היהודית על גלגוליה השונים.

אם תרצו לדעת מה כתוב "בהצהרת העצמאות" של המשיחיות הציונית? כיצד השפיע רשב"י על ד"ר ישראל אלדד? איך נרקמה התוכנית לפוצץ את כיפת הסלע? מדוע התעלם גרשום שלום מ"חוג סולם" למרות שהבחין בחשיבותו? מי ראה בשירת אצ"ג את חידושה של הנבואה המקראית? מדוע שלל שב"ד את מחקרי המשיחיות של גרשום שלום למרות שהעריץ את רוחב למדנותו? כיצד קשורים יוסף דילה ריינה, שבתאי צבי ורשב"י ללח"י, לאצ"ג ולחוג סלם?

אם תרצו לדעת כיצד קשור תרגום לא ידוע של הזוהר למחתרת לח"י ולכתביה המשיחיים?

אם תרצו לשמוע על שתי חוויות מסטיות – קבליות של דמויות מרכזיות בספרות ובהגות העברית. מי המשורר שהציל את שר החוץ הבריטי מסיכול ממוקד? כיצד קשורים כל אלו להתנקשויות בלורד מוין, בברנדוט ובקסטנר? ואיך פספס מחקר הקבלה את התנועה המשיחית הגדולה ביותר מאז השבתאות, אם כל אלו מעוררים את סקרנותכם אתם מוזמנים להרצאה זו ולעוד שתיים שיבואו בעקבותיה.

בכבוד רב

ברוך.

המפה שהפקתי בקטלוג של הוצאת אריאל

1.10.2012

אורי צבי גרינברג וכיכר מלכי ישראל


_ _ _


איילון מספר שיום אחד כינס נמיר את הועדה המייעצת, שהיתה מורכבת מאנשי רוח ואמנים והודיע לנוכחים שקיבל לידו מכתב מהמשורר אורי צבי גרינברג. גרינברג התנצל על כך שלמרות שהוא תושב רמת-גן, הוא מרשה לעצמו לחוות את דעתו בענייני תל אביב. כמי שכבר שימש חבר כנסת מטעם "חרות", גרינברג היה מזוהה עם המשפחה הפוליטית האופוזיציונית של הרביזיוניסטים. אף על פי כן, לדעתו היה משקל מיוחד. גרינברג נחרד מהרעיון להקים מול בניין העירייה של העיר העברית הראשונה כיכר דו מפלסית "שימושית", וטען שאכן הגיע הזמן להקים בתל אביב "רחבת כינוסים ענקית, שבה יוכלו המוני העם להתאסף ולהביע את רגשותיהם ביום שמחה או ביום יגון". יסקי, שמתאר את המעמד באופן דרמטי אפילו יותר, טוען שהמכתב הגיע בידי שליח בהול בעיצומו של הדיון. כך או כך, דבריו של מחבר "אימה גדולה וירח" עשו רושם עצום על הנוכחים, שכן גרינברג היה הרבה יותר ממשורר גדול: שירתו המונומנטלית של אורי צבי גרינברג, שירה של דם וחורבן, התכתבה עם נוסחים עבריים עתיקים וקדומים של קינות, פיוטים, תפילות ונבואות זעם ותוכחה ובאה חשבון עם העולם כולו בשם הגורל היהודי האוניברסלי, אותו "השטן-הגורל, הסוחבנו לנצח באש ובדם: משני הנצרות עד שני האישלם".[6] גם לפני השואה, העולם לפי גרינברג לא היה אלא מזימה אנטישמית אחת גדולה, שבה "חצי הירח קורץ אל הצלב בגולגלתא"[7] במעין שותפות לדבר-עבירה זדונית ואיומה. מאז מותו של ביאליק ב- 1934 ועוד יותר מזה, לאחר השואה, אורי צבי גרינברג קנה לו מעמד מוסרי חסר-תקדים בתרבות העברית החדשה. אורי צבי גרינברג לא היה סתם עוד משורר, הוא היה מצפון לאומי, הוא היה נביא.

בהתאם לבקשתו של המשורר, הוחלט לבצע את הכיכר על פי ההצעה הראשונה של יסקי ופובזנר מ- 1952. נחום גוטמן עוד ניסה להציע לקשט את הכיכר במוזאיקה ענקית של סמלי 12 השבטים, כך שתלמידי בתי-הספר, בהתייצבם לכנסים המוניים, יידעו כיצד להתמקם במגרש. לנוסח המאושר של התכנית התווספה בסוף התהליך גם הבריכה של הטאג' מאהאל, שהפכה לשתי בריכות נוי קטנות יותר, האחת לרגלי בניין העירייה והשנייה על הדופן המזרחית של הכיכר.

גם לאחר ההחלטה, יסקי ופובזנר ניסו לעמוד על דעתם ולשדל את הנהלת העירייה לחזור בה, תוך שהם טוענים שהכיכר תעמוד ריקה ברוב ימות השנה, אך ללא הועיל: נמיר החליט על כיכר מונומנטלית וכדי להדגיש את המונומנטליות שלה עוד יותר, הוא החליט לסלק גם את המרכיב השימושי האחרון שהוצע על ידי יסקי ופובזנר, חניון תת-קרקעי מתחת לכיכר. הכיכר יצאה לביצוע ללא ברכת-הדרך של הארכיטקטים והושלמה סמוך למלחמת ששת הימים.

_ _ _

כשקוראים את שיריו של אורי צבי גרינברג מבינים היטב למה הוא מתכוון. וכשמעלים על הדעת את תרגומם החזותי או הארכיטקטוני של הדימויים הללו, ניתן בהחלט להעריך כיצד עשוי היה להיתפש השילוב שבין הצורה של רחבת הכינוסים ובין התכנים של "נאום בן הדם". אפשר רק לנסות ולדמיין מה היה קורה לכיכר מלכי ישראל, לו היתה מתוכננת בידי ארכיטקט עם טמפרמנט גרינברגי שכזה.

אולם יתכן שאף יותר משילוב כזה או אחר של "נושאים, דימויים, רגשות וחזיונות תעתועים" (פרידלנדר), האסתטיקה הפאשיסטית קשורה גם בקיומן של תודעות זמן סותרות. בהקשר זה אפשר לנסות ולדמיין שתי תודעות זמן, האחת "שמאלית" והאחרת "ימנית". תודעת הזמן השמאלית קשורה לזמן יומיומי, כזה של דוד בן-גוריון, שהיה הראשון להבין שבאזור רווי הסטוריה כמזרח-התיכון, היומיום הוא נשק אסטרטגי, ושהקושי הגדול באמת הוא להמציא את הבנאליה, את הנורמליות, כלומר לעצב את ההווה. לעומתה, תודעת הזמן הימנית, נובעת מהזמן ההיסטורי. זהו הזמן האופראי של אורי צבי גרינברג, שמחזוריותו מתרחשת בין האפוקליפסה ותחיית המתים, בין חורבן הבית ושיבת ציון. זהו זמן שלעולם אינו מתרחש עכשיו אלא תמיד שרוי במעין התחבטות ממאירה בין העבר והעתיד, בין הפטליזם של ההיסטוריה לפטליות של הנבואה.

_ _ _

במבט לאחור, לא יהיה זה מוגזם לחלק את האחריות על דמותה כיכר מלכי ישראל בין הארכיטקטים ובין המשורר, אבל בסופו של דבר, זה לא כל-כך משנה: הכיכר הזאת חמקה מכולם. למגינת ליבם של יסקי ושל פובזנר, שבמשך השנים הביעו בכל הזדמנות פומבית את התנערותם מפרויקט הנעורים שלהם, הכיכר יצאה לחלוטין מידיהם, היא למעשה הולאמה. אבל הכיכר הצליחה להתגבר גם על המתכנן השלישי.

במובנים ידועים, נבואתו של אורי צבי גרינברג התגשמה במלואה, במובנים אחרים אף יותר מהמצופה. באופן שאי אפשר שלא להגדיר כ"נבואי", הכיכר הפכה למקום ה"אורי צבי גרינברגי" ביותר שניתן להעלות על הדעת. היא היתה לא רק מקום כינוס עממי ולאומי לימי שמחה ויגון, כלומר למקום שממנו עם משקיף על ההיסטוריה שלו, אלא הפכה בסופו של דבר גם לזירת ההתרחשות הגועשת של ההסטוריה עצמה – של מה שהסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק כינה: l`histoire avec la grande hache[20]. מכיכר מלכי ישראל הוטחו נאומי חרון ותוכחה, נישאו נבואות גאולה וחורבן, נשפכו קללות, נאצות וחרפות, הומטרו גופרית ואש (פשוטו כמשמעו). עם השנים, מעמדה המיתי של הכיכר רק הלך והתעצם - מהפגנות "שלום עכשיו" לפני נסיעתו של בגין לקמפ דייויד, דרך פוליטיקת הכיכרות עם "הקבוצניקים ובריכות השחייה", "הצ'חצ'חים", וה"ארבע מאות האלף", ועד לרצח רבין, הכיכר עברה מהיות מקום ל"קבל עם" למקום "קבל עולם". כשגרינברג ראה בעיני רוחו את כיכר מלכי ישראל, הוא חשב עליה כעל מקום אסיפת עם, כלומר למקום שאליו אדם בא לא כעובר-אורח ואפילו לא כאזרח, אלא כנתין שבא כדי "להיות עם" ו"להרגיש שהוא עם". וכידוע, לא הרי העם היהודי כהרי עמים אחרים, ולא הרי הרגשת העם היהודית כסנטימנטים לאומיים אחרים – ובמיוחד לא כפי שגרינברג ודאי ראה זאת. הוראתה של המילה "עם" בשפה העברית שונה מאוד למשל מהמקבילות בשפות האירופאיות, כיון שהיא אינה מבחינה בין האתני ובין הפוליטי, ואף מקבלת ממד ביולוגי באמצעות האם היהודיה והמילה. הרגשת העם היהודית שונה מסנטימנטים לאומיים אחרים כיוון שהיא מכוונת למובנים הקדומים והשבטיים ביותר של הזהות. כשהיא מוכלת בתוך ההקשר הדתי של היהדות, היא מתגעגעת לרגע של הקולקטיביות הטהורה במעמד המייסד בהר סיני ומשחזרת אותו כמיטב יכולתה בביטויים מביטויים שונים, מקריאת שמע, דרך הפניה לכותל המזרח ועד להתכנסות ברחבת הכותל המערבי. התגבשותה של היהדות כלאומיות על רקע תופעת האנטישמיות, הוסיפה לסנטימנט הקולקטיבי היהודי הזה מימד פטאלי, שגרינברג העצים לממדים אפיים ולפעמים אף מקאבריים: בשירת הלאום של גרינברג, שהיה ממבטאיו העיקריים של הסנטימנט הזה, תחושת הקולקטיב אינה נובעת עוד רק מחוויית ה"קומוניון" של מעמד הר-סיני והמניין, אלא גם מחוויית ה"אקס-קומוניון" של הרדיפות האנטישמיות, הפוגרומים והשואה. אצל גרינברג הלאומי, הכל נצבע באדום ושחור, כל ביטוי של "אני" אינטימי ועצמאי נידון לטבוע בתוך נהרות הדם והפאתוס של ה"אנחנו" הלאומי, וגורלו הפרטי של אדם אינו אלא פועל-יוצא ביולוגי של גורל לאומי ופטליות היסטורית. אפשר רק לנחש של"אנחנו" הזה כיוון גרינברג בבקשו את הכיכר הגדולה, את הנוסח של 1952.

אורי צבי גרינברג לא ממש אהב את תל אביב. הוא לא אהב את הנהנתנות שלה, את הבנאליות והנורמליות שלה, ואת סדר היום שלה, את אותו זמן "שמאלי", יומיומי, שעל פיו תל-אביב ניסתה לכוונן את המדינה. אין פלא שהרעיון להציב בתי קפה בכיכר הגדולה ביותר בארץ החריד אותו: ..."דם יוקד בעיני מדי ערב בערב, / אני מכאן מסתכל לרחובות תל-אביב: / אלפים בחורים ובחורות מזיעים; / הפיות לוקקים גלידה מגביעים; / ים מזה וכפרי ערביאים מסביב. // אם יבוא יום השוד מכפרי הסביבה / ברב חיל ושאגות, / ימצא את העיר ואלפי גבריה: / בלקק גלידה על כל מדרכיה; בזלל ובזמר על רצפות וגגות. // והכל יעשה כבחלום בלהות, / שפותריו ערביאים: באלות וחניתות; / ברובים ופצצות וברב דינמיט - - // ולואי והיתה הנבואה רמאית![21]

עניין "ליקוק הגלידה" של התל אביבי תופש מקום מיוחד בשירתו של גרינברג, במיוחד ב"ספר הקטרוג והאמונה"[22], שם הוא חוזר ועולה פעמים רבות בוריאציות שונות: הנהנתנות, הצרכנות, האוראליות, האינפנטיליות, השכחה העצמית, והאגוצנטריות – כל הערכים הללו, שמתלווים לאקט ליקוק הגלידה, סימלו בעיני גרינברג את כל השנוא בתל אביב, את ההפקרות התל-אביבית בהתגלמותה.[23]

כנביא זעם, גרינברג לא הסתיר את העדפתו לירושלים: "...אי אי, מה יפית הקדושה בערים, זקנה! / מה עלית בגבורה מבתך הצעירה: תל-אביב!... / בתך לא על סלע ילדת וסביבה אין חומה. / אין כתל מערב בה, כי כתל מזרח לא היה בה!" [24]

בירושלים, שהיתה עבור גרינברג "תפילין של ראש"[25], לכותל המערבי היה מקום מיוחד בתפישתו את מושג העם, או כפי שהוא כינה אותה "עממיות": "זהו שער השמים בחזון העם והכותל האחרון המוצק לא רק לבית אלוהים השרוף אלא גם למלכות העברים החרבה. דתיות ביסוד ההוד שבה, אשר היתה בהתגבשותה לעממיות מקודשת שטופה בדם ובדמע ובזעקת הדורות."[26] הכותל המערבי גילם את עצם תפישתו של גרינברג את ה"עממיות" היהודית כסינתזה בין "בית האלוהים" ובין "מלכות העברים" ומכאן גם מה שהתחייב מזה: "שחרור הכותל בכל רוחבו, בשורת הנדבכים הנתונה לעינינו בשביה לא בין בתי הקודש של מי שהוא אלא בין בתי מחראות של ערביים פרטיים"[27].

דומה שהיעדרו של הכתל המערבי בתל אביב אכן הטריד מאוד את גרינברג, שחזר על אותו דימוי בדיוק בשיר אחר:

"...טוב להם כי יש עיר כתל-אביב

וכחיפה, שגם בה אין כתל-מערבי;

כאן הכל כפי שהם שרים בשיר:

'לא-אל-לא-מלך-לא-גבור...' אף לא נביא!"[28]

אבל באופן מעט מוזר, מלבד הריקנות, הדבר היחיד בכיכר שעשוי להזכיר במשהו קומפוזיציה ארכיטקטונית הוא היחס בין המשטח האופקי של הכיכר ובין המשטח האנכי של חזית בניין העירייה. יחס זה מכתיב לכיכר כיווניות ברורה מאוד ומשחזר את העמידה של קהל המאמינים אל מול כתל המזרח או כותל המערב: בסופו של דבר, למרות ש"כתל מזרח לא היה בה", תל-אביב קיבלה את הכותל שלה ודווקא מידיו של אורי צבי גרינברג. גם בימי שמחה וגם בימי יגון, העיניים בכיכר בוהות תמיד אל אותה חזית מהוהה של בניין עיריית תל-אביב, כאילו שהיתה הכותל המערבי לפחות.

_ _ _

 
6] אורי צבי גרינברג, אזור מגן ונאום בן הדם / "אלוהינו רוצה וגם המשיח"

[7] אורי צבי גרינברג, אזור מגן ונאום בן הדם / "נאום בן הדם / על ערב"

[21] אורי צבי גרינברג, "ציונים", מחזור א', ג', 29.9.1934, כל כתבי אורי צבי גרינברג, כרך ג', מוסד ביאליק ירושלים, 1991, עמ' 128.

[22] תודה לדרור בורשטיין על שהפנה את תשומת ליבי לדימוי הזה ולמרכזיותו בתפישת גרינברג את תל אביב והתל אביביות.

[23] אין ספק שגרינברג הצליח ללכוד בדימוי הגלידה משהו יסודי מאוד בתל-אביב. אצל מאיר ויזלטיר, משורר שהיה לאחד מהאידיאולוגים הראשיים של תל-אביביות מנוסחת ומודעת לעצמה, דימוי הגלידה חזר ארבעה עשורים מאוחר יותר, בשיר מס' 14 במחזור "שרטוטים תל-אביביים": "ראיתי רב-סרן יוצא ללגם מלקשיק / ראיתי דבר מוזר! // הגישו לו מילקשיק, הגישו לו סודה, / הו גורל אכזר! // לגם מן המילקשיק, לגם מן הסודה, לגם ולא נזהר! // אולי לא ידע כי שותי מילקשיק-סודה / מחם מתרוצץ כעכבר! // נשמט מגלגלת, יוצא מן האזן / ועל כתפים נגר! // נופל על הארץ, נמס כמו גלידה, / הו מראה נכמר! // ראיתי רב-סרן יוצא ללגם מילקשיק, / יוצא ולוגם ונגמר."

מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי, עשיית שירים, ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1976, עמ' 53.

[24] אורי צבי גרינברג, אזור מגן ונאום בן הדם ("אי אי, מה יפית, ירושלים שלי, לגבורה!")

[25] אורי צבי גרינברג, לסדר היום: הכותל, מאמר בעתון "דבר", 8.10.1925, כל כתבי אורי צבי גרינברג, כרך ט"ו, מוסד ביאליק ירושלים, 2001, עמ' 83-84.

[26] אורי צבי גרינברג, הכותל המערבי, קונטרס מ- 1.10.1925, כל כתבי אורי צבי גרינברג, כרך ט"ו, מוסד ביאליק ירושלים, 2001, עמ' 80-82.

[27] שם, עמ' 82

[28] אורי צבי גרינברג, "ציונים" (1934), כל כתבי אורי צבי גרינברג, כרך ג', מוסד ביאליק ירושלים, 1991, עמ' 125

^

תוויות:

יש לך 'קול' בתקשורת, תצביעו

כבר הצבעת?
זו ההזדמנות שלך להשפיע על התקשורת

עם פתיחת ההצבעה ביום חמישי האחרון, האתר קרס עקב עומס המצביעים- התקלה תוקנה.

אז אם טרם הצבעתם- אתם מוזמנים!

המועמדים הם:
ד"ר דרור אידר, מתי גולן, בן דרור ימיני, הרבנית שולמית מלמד, איילת שקד ודבורית שרגל.

הפרס בסך 5,000 דולר על תרומה משמעותית לביקורת התקשורת הישראלית, יוענק בטקס האגודה.

ההצבעה תימשך עד כז' טבת תשע"ב 22/01/12.

אתר ההצבעה

כבר הצבעתם? מצוין! העבירו לחברים בפייסבוק.

^

תוויות: ,

1.08.2012

מחלון באינטרנט לקיר הברזל של ראש בית"ר


באקראי, נפלתי על אתר ופתאום פרסומת זו עלתה על המסך:


והיא הובילה לאתר זה

כל הכבוד למשרד ראש הממשלה ולמשרד החינוך.

^

תוויות: ,

רשימתנו "על הידועים ועל האנונימים" במגזין מראה


אלי פולק וישראל מידד

השבוע האחרון של דצמבר הוא בדרך כלל נטול אירועים חדשותיים. לתקשורת קשה לשכנע אותנו שמשהו מעניין שלא ניתן להחמיצו באמת קורה. אבל בשבוע האחרון לתקשורת הישראלית היה סקופ ענקי. כמה אנשים קיצוניים, לבושים בבגדים חרדיים, העסיקו את התקשורת שהתחרתה מי הוא "משמיץ החרדים הכי גדול".

מה באמת קרה? פסיכופת ירק על ילדה. כן, הוא היה לבוש כיהודי חרדי, אם כי מעשיו היו רחוקים מהתנהגות חרדית. אהה, וכמה בריונים ושוטר טיפש ניסו להזיז אשה ממושבה בחלקו הקדמי של אוטובוס באשדוד. הבריונים מנעו מהאוטובוס לנסוע, הנהג הזעיק את המשטרה, וקצין המשטרה, במקום להגן על האשה, עשה את מה שלימדו אותו לעשות (בעיקר התקשורת שלנו): התייחס לדברי הבריונים כאל תורה מסיני וניסה לשכנע את טניה רוזנבליט לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס. היא סירבה, כמה מהבריונים נשארו מחוץ לאוטובוס, שאר הנוסעים נכנסו אליו כרגיל וגב' רוזנבליט נשארה לשבת בכסאה בקדמת האוטובוס. שוב, הבריונים היו לבושים כחרדים.

הפעילות נמשכה. היו הפגנות והפגנות נגד, שחלקן אף הפכו אלימות. מפגינים בבגדי חרדים קראו לעבר השוטרים קריאות כגון "נאצים", יידו אבנים ופסולת אחרת, וכמה אנשי תקשורת נפצעו באורח קל. ממש סדום ועמורה חלק ב'. הנשיא וראש הממשלה הודיעו & 8 203;​כי אפליה מגדרית היא בלתי נסבלת, פוליטיקאיות התקבצו יחד כדי להגן על בנות מינן (וגם לתקוף זו את זו), והתקשורת המשיכה להחזיק בפצצה.

תנועה המכנה עצמה "ישראל חופשית", יחד עם מספר ארגונים לא ממשלתיים אחרים, ארגנו הפגנה נגד אפליה מגדרית בבית שמש. הודיעו כי יהיו במקום מאות שוטרים כדי למנוע צרות. כלי התקשורת יחצנו את ההפגנה. ככל שהפגנה תהיה גדולה יותר – כך גובר הסיכוי ל"אקשן", והתקשורת תוכל להמשיך עם מסיבת שנאת החרדים שלה.

למרבה הצער האירוע היה שקט למדי. האם זה כל מה שקרה במהלך השבוע האחרון? קחו כמה אירועים אחרים, בוודאי לא מסוכנים או חשובים לחברה שלנו. כמה רקטות נורו בדרום, בסדר. זה כבר עניין שבשגרה, כולנו יודעים על זה, לא צריך להתרגש. נורתה אש על נוסע יהודי ביהודה ושומרון. שוב, למי אכפת. היעד היה מתנחל, לא אזרח מן השורה מאזור תל-אביב. ח"כ בקדימה היה היעד של בקבוק תבערה ביו"ש. הוא קיבל את שני רגעי התהילה שלו בחדשות, אין צורך "לטחון" עוד את הנושא.

הרשות השנייה מסתפקת בהעלאת נשים לשידור שעה בשבוע

כולנו יודעים שיש כאן מוסר כפול. התקשורת מסמנת קהילות מסוימות, בעוד שבו בזמן, בשמו של הקוד הלא כתוב של התקינות הפוליטית, היא לא תעז להזכיר אחרות. המגזר הערבי אחראי לכמות כמעט כפולה של הרוגים בתאונות דרכים מחלקו באוכלוסייה. בשבוע שעבר נהרגו שבעה אנשים בדרכים. האם אמרו בתקשורת כמה מהם באו מהמגזר הערבי?

הנהיגה חסרת הזהירות והפרועה במגזר הערבי הורגת אותם והורגת אחרים. אבל זה לא נושא לדיון, לאף אחד אסור להזכיר את העניין. אין ספק שזה מעניין פחות מהקהילה החרדית וגם פחות מאיים (אלא אם כן, חס וחלילה, האדם הופך להיות מעורב אישית בטרגדיה הזאת).

"כבוד המשפחה" הוא עוד בעייה במגזר הערבי שיש לה השלכות חמורות. רק בשבוע האחרון, אישה בת 45 תושבת שכונת שייח' רדואן בעזה נהרגה על ידי חניקה. דובר המשטרה הערבית דיווח כי המבצע היה אחיינה של הנרצחת, שהודה שהרג אותה על מנת לשמור על "כבוד המשפחה".

ניתן היה לחשוב שנשים רבות במגזר הערבי יהיו מעוניינות שמידע זה ייכנס לסדר היום הציבורי באמצעות התקשורת, זאת כדי למנוע מהן להפוך לקורבנות בעצמן. אך התקשורת שלנו משום מה חושבת אחרת.

נושא האלימות השכיחה כלפי נשים מן הקהילה האתיופית היהודית, לא נכלל משום מה "בשבוע ההגנה על הנשים". זה נחשב גזעני לציין כי לקהילה זאת, שעורה כהה, יש כמה בעיות רציניות שפתרונן תלוי במידה רבה בנכונות החברה שלנו להתמודד עמן פנים אל פנים באופן בונה.

האם ציינו כבר את המתנחלים?

אין שמץ של ספק שכל פעולות "תג מחיר" הם אחריותם של רבני המתנחלים והחוצפה המתמשכת של ישיבתם "בשטחים הכבושים". העובדה שכמה חיילים ציוניים-דתיים טועים סירבו להשתתף באירוע שבו שרו נשים, הייתה מתנת אל לתקשורת הרעבה לסיפורים. עד היום הנושא לא דעך. זאת בניגוד לסיפורה של ענת קם ולכך של"עיתונאי" אורי בלאו מ"הארץ" הותר להמשיך לפרסם סקופים "חושפי עובדות".

לפני כמה חודשים, עורר הארגון "זכות הציבור לדעת" תשומת לב ציבורית לכך שתחנת הרדיו "קול ברמה"המזוהה עם ש"ס אינה מאפשרת לנשים לדבר בשידור. בשבוע האחרון התכנסה ועדת הרדיו של מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו לאשר את לוח המשדרים, ובכלל זה חייבה את התחנה לאפשר לנשים לעלות לשידור ולהשמיע את קולן...אחת לשבוע במשך שעה. אם זה ממש הכרחי, ניתן יהיה לראיין נשים גם מחוץ למשבצת זו.

ד"ר דליה זליקוביץ, חברת הרשות השנייה, הפגינה נגד החלטה זו בכך שהגיעה לפגישה מכוסה ברעלה, אך ללא הועיל. הנה יש ממסד ממשלתי המחזק אפליה בוטה נגד נשים, אולם התקשורת ברובה שותקת. אפילו הפוליטיקאיות לא העזו להתייחס לנושא. האם באמת יש הבדל בין לא לאפשר לנשים לשבת בקדמת האוטובוס, לבין לא לאפשר להן לדבר בתחנת רדיו? אולי דווקא יש: גם הסהרורים נותנים לנשים לשבת בחלק האחורי של האוטובוס אם ישנו מקום פנוי.

החברה הישראלית אינה מושלמת. היא מורכבת ממגזרים מגוונים, ערבים, דרוזים, תל-אביבים, דתיים-ציוניים, רפורמים ,מתנחלים, קיבוצניקים וכולי, כל מגזר ובעיותיו. תפקידה של התקשורת היא לחשוף אותן. אין כל רע בעצם זיהוים של חרדים בהקשר בעייתי, אך רק אם זה נעשה ללא זדון ותוך התייחסות שווה לבעיותיהם של כל המגזרים.

אפליה מגדרית, בין אצל חרדים, תל-אביבים או אצל כל קהילה אחרת, היא נושא רציני הראוי לחשיפה ולטיפול. אך הטלת כל נטל האחריות על קהילה אחת לא באמת נועדה לברר את הבעייה ולפתור אותה, אלא אך ורק לתייג שעיר לעזאזל כדי לזכות באמצעותו בקלפי.

 

* המאמר במקור פורסם באנגלית בג'רוזלם פוסט תחת הכותרת “Media Comment: The named and the nameless"

^


תוויות:

1.04.2012

דן מירון על הסופר, זאב ז'בוטינסקי


ספר חדש של דן מירון מתעמק בצדו האמנותי של זאב ז'בוטינסקי, שהיה גם סופר ומתרגם גדול: "הוא האמין בספרות ססגונית, תוססת ומלאת הומור"

דן מירון,זאב ז'בוטינסקי הבחירה של פרופסור דן מירון להוציא ספר חדש על זאב ז'בוטינסקי ("הגביש הממקד", הוצאת מוסד ביאליק) עשויה להיראות מוזרה. מה לחוקר הספרות העברית החשוב ביותר כיום ולמנהיג התנועה הרביזיוניסטית, אביה הרוחני של תנועת הליכוד? אבל מירון לא מאס בעיסוק בספרות. להפך. הוא מבקש להזכיר לנו שפרט להיותו מנהיג פוליטי, ז'בוטינסקי פעל גם כסופר גדול וכמתרגם גאוני.

בספרו מנתח מירון את שני הרומנים שכתב ז'בוטינסקי (ברוסית), "שמשון" (1927) ו"חמישתם" (1936), ומנסה להסביר מדוע הגיע לחיבורם בגיל מאוחר כל כך- 47 ו-56 בהתאמה.

"שמשון" הוא רומן תקופתי על שמשון הגיבור שבו מובעת ביקורת דווקא על העם היהודי, שיש בו קטנוניות, חששנות והסתפקות בקיום הישרדותי. הרומן מבטא באופן מפתיע התפעלות מהפלשתים: מההדוניזם, הסדר וההיררכיה שלהם ומנטייתם לאסתטיקה ולהיבט המשחקי של החיים. "חמישתם" מתאר את גורלם המר של חמישה יהודים צעירים באודסה המתבוללת והדקדנטית שלקראת המהפכה הקומוניסטית. באחת מסצנות השיא של הרומן, אחד מהחמישה מספק במסגרת עבודתו כג'יגולו את צורכיהן המיניים של אם ובתה במקביל; האב והבעל הנזעם מעוור בתגובה את עיניו של המאהב הנמרץ בחומצה גופריתית.

לא מוצדק לאבד נכס תרבותי בגלל מחלוקת אידאולוגית. דן מירוןצילום: רלי אברהמיבהמשך מתאר מירון את השפעתו של ז'בוטינסקי המתרגם על השירה העברית עד היום - מהדבקות בהטעמה הספרדית, דרך ההתרחקות משפת הדיבור, ההתנתקות מהנורמה לפיה יש להרבות בציטוטים ובאזכורים של המקורות היהודיים ועד לחידושיו המילוליים. כהרגלו, מירון עושה את כל אלה תוך הפגנת בקיאות עילאית ובלשון זהב שאין לה כמעט מקבילה במכרי הפחם האפרוריים של האקדמיה הישראלית. כמו בקטע הבא: "... [ז'בוטינסקי סבר כי] אל לה לשירה לשחזר מבע הקרוב ללשון הדיבור. היא יכולה להעלות מלשון זו את הפנינים האידיומטיות המתגוללות על קרקעיתה, אך עליה לטהרן ולשבצן בכתרה שלה, שהוא כתר המבע האלגנטי והמוזיקלי".

בשיחה איתו בבית קפה בתל אביב מתגלה מירון כצפוי כמרואיין רהוט ומנומק, בעל משנה סדורה ובהירה, כזה שפחות או יותר מייתר את עבודת המראיין. הקושי היחיד שהציב היה בסירובו לדבר כמעט על כל נושא שהוא פרט לז'בוטינסקי. הנה מה שהיה לו לומר עליו.

ז'בוטינסקי והספרות העברית

"ז'בוטינסקי לא אהב את המסורת הספרותית-תרבותית של תנועת העבודה, שהיתה המסורת הדומיננטית בספרות העברית. זאת היתה מסורת של דיונים, ויכוחים עד הסוף המר, פובליציסטיקה שנמהלת בספרות יפה, וידויים אישיים נוקבים. את האתוס התרבותי הזה, שאחד הנציגים הבולטים שלו היה יוסף חיים ברנר, ז'בוטינסקי דחה. ברנר האמין בהסרת החיץ בין ספרות לחיים, שמה שקורה בספרות צריך להיות אמיתי כמו בחיים. ז'בוטינסקי, לעומתו, האמין במתיחת קו ברור בין השניים וגרס שהספרות צריכה להיות ססגונית, תוססת, מלאת הומור ובעיקר - עשירה ביסוד המשחקי. בשירה, למשל, זה התבטא בהקפדה על חרוזים ומשקל. היסוד המשחקי סימן עבור ז'בוטינסקי את החירות, את החריגה מההכרח. לא לחיות רק לפי הפחד, בהתאם לצורך ההישרדות הבסיסי, אלא לתת מקום ליופי, לחירות ולרוח המשחק".

ז'בוטינסקי והממסד

"ז'בוטינסקי הודר מסיבות פוליטיות על ידי הממסד של מפא"י. אף שהוא מאור בתרבותנו, לא עסקו בו, לא לימדו אותו, לא הוציאו אותו לאור. המחשבה היתה 'במלחמה כמו במלחמה'. ניסיונות הפשרה לא עזרו ולא הועילו. אנשי מפא"י כבשו ל-50 או 60 שנה את העניין הארץ ישראלי הציוני כולו, בחוכמה רבה, בתבונה פוליטית. במובן הזה מגיעה להם מדליה. הם הצליחו להדוף את כל מתנגדיהם, לא רק את ז'בוטינסקי, גם את ויצמן והציונים הכלליים, תוך ברית עם הציונות הדתית, ולכבוש את המבצר. למעשה, אלמלא ברל כצנלסון התעקש, גם עגנון לא היה זוכה להכרה בטענה שהוא גלותי ודתי מדי. במובן זה יש משהו בטענות שמשמיעים היום הימין והדתיים על בית המשפט והאקדמיה בישראל. אבל צריך לגלות בגרות: לא מוצדק לאבד נכס תרבותי כמו ז'בוטינסקי רק בגלל מחלוקת אידיאולוגית".

ז'בוטינסקי ובן גוריון

"עמדתו של ז'בוטינסקי בעניין הערבים נהייתה בסופו של דבר לקונצנזוס. כל המערכת הציונית הפנימה את דבריו של ז'בוטינסקי בדבר הצורך להקים 'קיר ברזל', כלומר להקים כוח מזוין שיילחם בערבים על הארץ, כי הערבים אימצו לעצמם אסטרטגיה של פתרון הבעיה הציונית באמצעות השמדה. ב-1929 גם בן גוריון הבין שז'בוטינסקי צדק, אחרי מה שהיה בעצם מלחמה בין יהודים לערבים בארץ ישראל. בהקשר הזה, הפער בין מפא"י לרביזיוניסטים היה קטן מאוד בעשור האחרון של המנדט, והוא רק הלך והצטמצם לקראת הקמת המדינה".

לא רק מנהיג פוליטי, אלא סופר גדול ומתרגם גאוני. "הגביש הממקד" כריכת הספרז'בוטינסקי ונתניהו "המחלוקת האמיתית בין ז'בוטינסקי לבן גוריון היתה בעניין הסוציאליזם וההסתדרות. ז'בוטינסקי היה איש כלכלה ולא עסק רק בעניין הלאומי. הוא האמין במשחק הכוחות הכלכליים, בשוק חופשי. במובן הזה ניתן לומר שבנימין נתניהו הוא ממשיך דרכו".

ז'בוטינסקי והליכוד

"מפלגת הליכוד הנוכחית רחוקה מז'בוטינסקי מרחק עצום, ובעיקר מהחילוניות שלו. ז'בוטינסקי היה איש חילוני לגמרי, פתוח לעולם האירופי, ידע שבע שפות, אסתטיקן. בנו ערי אף ניהל את התנועה החילונית בארץ בשנות החמישים וקרא להפרדת הדת מהמדינה. כל זה לא מתאים לציונות של הימין בימינו, שקיבלה מהרביזיוניזם דווקא את החלק הפסאודו דתי שלו, זה שייצג המשורר אורי צבי גרינברג. אצ"ג ניהל כל הזמן מו"מ עם אלוהים, שהכתיב לו חזון על אימפריה מהפרת ועד היאור, אבל ז'בוטינסקי מעולם לא השתמש במונחים כאלה. נימוקיו היו רציונליים, כאלה שאפשר להתווכח איתם, כגון שדרוש מרחב גדול מספיק לקליטת מיליוני יהודים. לכן לא בטוח שז'בוטינסקי היה תומך בהתנחלויות, משעה שהתגלה שיש מספיק מקום ליישב מיליוני יהודים בגבולות הקו הירוק. יכול להיות שהוא אפילו היה מתנגד להן, לא כשמאלן יפה נפש שמרחם על ערבים, אבל משיקולים רציונליים של אינטרסים וסיכויים. אחרי הכל, כשתל חי היתה במצור, ז'בוטינסקי אמר שצריך להחזיר משם את טרומפלדור וחבריו בנימוק שצבא רציונלי לא משאיר עמדה שאי אפשר להגן עליה. דווקא מפא"י לא הסכימה לנסיגה, וזה נגמר כידוע בטבח".

ז'בוטינסקי והימין

"מגל החוקים הנוכחי של הימין ז'בוטינסקי היה מסתייג לחלוטין. חבריו ותומכיו הציעו לו שוב ושוב לאמץ לעצמו מעמד פשיסטי של דוצ'ה בתנועתו, והוא סירב - מפני שהיה דמוקרט ליברל מובהק. ז'בוטינסקי לא הסכים בשום אופן לוותר על המשחק הדמוקרטי. בניגוד למנהיגים רבים של הימין היום, הוא מעולם לא דיבר בטון של הפחדה, כי הוא ידע שפחד עלול להוביל לפעולה לא רציונלית. ז'בוטינסקי היה נואם מזהיר, והאמין שתמיד צריך להצביע על סיכוי, תקווה, לא לעורר את שלהבת הפחד".

ז'בוטינסקי והפוליטיקה

"בראשית הציונות היו אמנים והוגים רבים שזכו בעמדות הנהגה - הרצל שהיה מחזאי, אחד העם, מקס נורדאו, שהיה אחד הסופרים הידועים באירופה של התקופה וכמובן ז'בוטינסקי. זה יכול לאפיין רק תנועות בתחילתן דרכן, לפני שצריך להתלכלך בפרקטיקה הפוליטית המעשית והקטנונית".

^

תוויות:

1.03.2012

תלונה על שידור לא כל-כך ספורטיבי

ביום 25 בדצמבר, הגשתי תלונה לאלישע שפיגלמן, הממונה על קבילות הצבור של רשות השידור בזו הלשון:

הפרעה לשידור טכס הדלקת נרות חנוכה

הערב, יום ראשון, בשידור של משחק הכדורגל בין מכבי ת"א והפועל אשדוד, בזמן המחצית, בוני גינזבורג ניהל שיחת פרשנות עם חברי הצוות אלא שברקע נשמע אדם מברך על הדלקת נרות חנכוה האיצטדיון.

תמהני שמר גינזבורג לא עצר את שטף הדיבור לדקה וחצי זמן כדי שהטכס יועבר ללא הפרעה ובכל גילה חוסר רגישות בהתאם להוראת חוק רשות השידור בסעיף 3, לאמור: השידורים...יחזקו "את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה".  ועל כך תלונתי.

היום קבלתי התייחסותו לתלונה:

לישראל מידד שלום רב,

אני מעביר הערתך לתשומת ליבו של מר בוני גינזבורג.

יחד עם זאת ברור שאין שום הצדקה לדרישה שיעצרו כל השידורים בכל פעם שמישהו ברקע מחליט לשאת ברכה או תפילה.

בברכה,

אלישע שפיגלמן
נציב קבילות הציבור
העתק:
יו"ר
מנכ"ל
מנהל חט' החדשות
מנהל מח' הספורט
בוני גינזבורג
האגודה לזכות הציבור לדעת


ותשובתי:
אם מעלים לשידור משחק, ואם סוקרים אותו, ואם מפרשנים אותו, ואם המשחק חל בחנוכה, ואם הברכה (אם הייתה) הייתה חלק מניהול המשחק ע"י הנהלת המועדון, אין כל סיבה שלא לשדר את הטכס במיוחד שהדבר מתיישב יפה עם הוראות החוק. אם הדבר היה משהו פרטי של איזה אוהד ביציע, אני נוטה להסכים אתך. בגלל זה אני סומך עליך לברר את הפרטים.תודה על פועלך. ישראל
^

1.02.2012

אתם מוזמנים לועידת האנוסים

שלום וברכה !
הזמנה לוועידה העולמית לזכויות האדם של האנוסים
שתתקיים ביום י' בטבת, התשע"ב, 5/1/2012 , במרכז מורשת מנחם בגין, ירושלים,
רחוב ש.א. נכון 6, החל מהשעה 14:00

לוח זמנים

14:00 – קבלת פנים
14:30 – דברי פתיחת הוועידה של יו"ר הוועד של עמותת ההסתדרות הישראלית לקהילות האנוסים
אשר בן-שלמה
15:00 – דברי נציגי קהילת האנוסים בברזיל פסיכולוג רובספייר גרסס, פביו קרוז וסיסה הנריקה
15:30 – דברי שר הדתות לשעבר פרופ' שמעון שטרית
16:00 – דברי ח"כ פרופ' אריה אלדד
16:30 – דברי ח"כ יעקב (כצל"ה) כ"ץ
17:00 – דברי ח"כ הרב חיים אמסלם
17:30 – דברי סיום הוועידה של יו"ר הוועד של עמותת ההסתדרות הישראלית לקהילות האנוסים
אשר בן-שלמה

על סדר היום
גירוש ספרד והאינקוויזיציה הפורטוגזית בין המאות ה 16- ו-ה 20- , בפורטוגל ובברזיל, האינקוויזיציה בתודעה הקולקטיבית של העם היהודי, מבוא לסוגיית האנוסים בזמננו, היחס בין דת ולאום בתנ"ך ובהלכה, הסתירה בהגדרת מיהו יהודי שבחוק השבות, קביעת יהדותם של האנוסים על פי דת ועל פי לאום, הקמתה של רבנות האנוסים העולמית בברזיל בשנת 2011 , העתירה לבג"צ שהוגשה על ידי עמותת ההסתדרות הישראלית לקהילות האנוסים בשנת 2011 בהעדר מעמד קבע בישראל לקורבנות האינקוויזיציה לדורותיהם והאופציה לאוטונומיה עדתית בארץ.

^