ביקורת על מנחם לבני

בבית המשפט העליון
רע"פ 3749/07

פני:
כבוד השופט א' א' לוי

המבקש:
מנחם ליבני

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, ע"פ 9652/05, שניתן בפני כבוד השופטים:

י' צבן, י' שפירא, י' נועם


בשם המבקש: עו"ד אשר אוחיון

החלטה

1. המבקש, מנחם ליבני, הוא תושב קרית-ארבע ובעליה של חלקת אדמה הסמוכה לעירה הפלסטינית בני נעים. בתאריך ח' בסיוון התשס"ג (8.6.2003), בעת שעשה את דרכו אל החלקה, הוא הבחין במשאית כבדה, עמוסת עפר, בה נהג המתלונן עאיש שתאת, פלסטיני תושב יאטה. המשאית עוררה את חשדו של המבקש, המעיד על עצמו כמי שהיה קורבן לניסיונות פיגוע רבים וקשים מצד פלסטינים, וחשד זה אך התעצם נוכח כך שבאותו יום הוטל סגר על האזורים הפלסטיניים, והשביל הוגדר "ציר ביטחוני" האסור בתנועת פלסטינים. המבקש ירד מרכבו, נטל עמו רובה "M-16" שברשותו, והתקדם רגלית לעבר המשאית. הוא עלה על תלולית עפר במרחק מטרים ספורים מחזיתה וסימן לנהג מספר פעמים, בתנועת יד, לעצור ולרדת מן הרכב. משמאן הפלסטיני לעשות כן ונותר ישוב במשאיתו ומנועה דולק, כיוון המבקש את רובהו אל עבר המשאית, וירה שתי יריות בגלגליה. מאחר שלא דייק, פגעו היריות בפנס הקדמי. או-אז שינה המבקש את מקום עמידתו, ירה בשלישית, והפעם פגע בצמיג המשאית וגרם לתקר. בעקבות כך ירד הפלסטיני מרכבו והציג למבקש את תעודותיו. לאחר שבחן את המשאית ואת הנהג, והגיע לכלל מסקנה כי אין מדובר במפגע, הניח המבקש את הפלסטיני לנפשו ועזב את המקום. לגורמי הביטחון דיווח המבקש על רכב פלסטיני המבקש לפרוץ את הסגר, ועל דבר הירי לא סיפר מאום.

2. לאחר שהתברר דבר מעורבותו באירוע, הועמד המבקש לדין בפני דן יחיד בבית-המשפט מחוזי בירושלים, באשמה של ביצוע המעשים מתוך מניע של גזענות, נסיבה מחמירה שבצדה כפל-עונש (ראו סעיף 144ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977). בעוד ההליך בעיצומו, ולאחר שתמו הצגת הראיות ושמיעת העדים, התברר כי הסמכות לדון באישום מסורה להרכב שלושה בלבד. או-אז הוחלט לתקן את כתב האישום, להקל בתוכנו, ולקיים את הדיון בפני שופט יחיד של בית-משפט השלום בירושלים. המניע הגזעני הושמט, ולמבקש יוחסו עבירות של מעשה פזיזות ורשלנות באמצעות כלי ירייה שבחזקתו, וחבלה במזיד ברכב, לפי סעיפים 338(5) ו-413ה לחוק העונשין – עבירות שהעונש המרבי הקבוע לצידן הוא שלוש וחמש שנות מאסר, בהתאמה.

3. לאחר שבחן את הראיות שהוגשו לערכאה שקדמה לו, החליט בית-משפט השלום (סגנית-הנשיא ש' דותן) לזכות את המבקש מכל אשמה. נקבע, כי לא התקיימו יסודותיה של העבירה הראשונה, שכן על אף שהירי בוצע בקרבה יתרה למשאית, הוא כוון לחלקה התחתון ודבר זה שלל, כך על-פי הערכאה הדיונית, כל אפשרות לפגיעה בנהג. ובלשון פסק-הדין: "לא היה בירי משום סיכון לחיי אדם או לגרימת חבלה" (עמ' 40 לפסק-הדין). באשר לעבירה השנייה, נפסק כי המבקש נהנה מהגנות שבדין הפלילי, והכוונה היא להגנות הצורך והצידוק כאחת. הראשונה נמצאה לו, לבית-משפט השלום, בקיומו של חשש ממשי כי הנהג הפלסטיני הוא מפגע, ובמידתיות שיוחסה למעשה הירי. "תהיתי" – הוסיפה השופטת המלומדת – "שמא הירי על הגלגל הקדמי, נגוע באי מידתיות, כיוון שלצורך נטרול כושר תנועת המשאית, אולי, די היה לירות לעבר הגלגל האחורי" (עמ' 46 לפסק-הדין). אולם, לאחר שהטיל ספק ביעילותה הטכנית של פעולה זו, ונוכח כך ש"המבקש פעל בתנאי לחץ" (שם), קבע בית-המשפט כי המבקש חוסה תחת הגנת הצורך. באשר להגנה שבסעיף 34יג לחוק העונשין, היא הגנת הצידוק, נקבע כי המבקש חייב היה, מכוח הצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון)(מס' 378), התש"ל-1970, לפעול באופן סביר למניעת התרחשותה של עבירה ביטחונית.

למסקנות אלו, יש להוסיף, הגיע בית-משפט השלום לאחר שדחה את עיקרי גרסתו של המתלונן והעדיף על פניה את גרסת המבקש. ממצאי המהימנות לא נקבעו על יסוד שמיעתם של העדים מכלי-ראשון, כי אם על-פי הפרוטוקולים שרשם בית-המשפט אשר ישב לדין בראשונה, וזאת מכוח הסכמה דיונית לה היו שותפים הצדדים.

4. המדינה ערערה על פסק-הדין המזכה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, וזה (כבוד השופטים י' צבן, י' שפירא וי' נועם) החליט להפוך את ההכרעה על פיה. נקבע, כי מעשה הירי לעבר המשאית היה רשלני ונמהר, באשר עלול היה לעלות בחייו של נהגהּ, שנמצא בקו האש וכל סטייה קלה במסלול תנועתם של הקליעים, אף שכוונו אל תחתית המרכב, עלולה הייתה לגרור פגיעה בו. המחישו זאת היטב היריות הראשונות שכוונו אל הצמיג אך פגעו בפנס. באשר לעבירה השנייה, שלל בית-המשפט המחוזי את תחולתן של הגנות דיני העונשין מכל וכל. נפסק, כי לא קם צורך בביצוע הירי, שכן הסכנה שנשקפה למבקש לא הייתה ממשית ומיידית. גם צידוק – במובנו המשפטי – לא היה למעשה, שכן בשום פנים לא ניתן לראות בפעולת ירי, ובפרט כזו הנעשית ביוזמתו של אזרח, צעד סביר למניעתו של סיכון מן הנהג הפלסטיני, שלכל היותר עלה כדי חשש שפרץ סגר.

5. המבקש הורשע אפוא בעבירות שיוחסו לו, והתיק הוחזר לבית-משפט השלום לגזירת העונש. גזר-הדין ניתן גם הוא בידי סגנית-הנשיא דותן, אשר קבעה למבקש שתי תקופות של מאסר על-תנאי בן ארבעה חודשים, אחת בגין כל עבירה בה הורשע. אולם המבקש מאן להשלים עם תוצאה זו, וערער על גזר-הדין לבית-המשפט המחוזי. בפסק-דינו, דחה בית-המשפט המחוזי (סגנית הנשיאה י' צור והשופטים ג' כנפי-שטייניץ ומ' סובל) את הערעור, וקבע כי נוכח חומרת המעשים שבוצעו אין העונש מופרז כלל ועיקר. עוד עמדה ערכאת הערעור על עברו הפלילי, החמור-מכל-חמור, של המבקש – אשר לחובתו הרשעה ברציחתם על רקע לאומני של פלסטינים ובעבירות נוספות, הכל במסגרת השתייכותו למחתרת היהודית, שפעלה ביהודה ושומרון בראשית שנות ה-80'.

6. מכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש כי יינתן לו לערער פעם נוספת על פסק-הדין בענינו. בא-כוחו המלומד, עורך-הדין א' אוחיון, טען לשולחו כל שיכול היה לטעון. הוא הטעים את המצב הרגיש בו לטענתו מצא עצמו המבקש, שעה שהיה עליו להחליט מהי דרך התגובה ההולמת נוכח מה שעלול היה להתברר כסיכון ביטחוני ממשי. עוד הדגיש, את ממשותו של החשד שאחז במבקש בנסיבות המיוחדות שהתקיימו, ובהן מקום האירוע, התקופה והאופן בו פעל המתלונן, ובלשון הבקשה: "התנהגותו המאוד מחשידה של נהג המשאית שפרץ מחסומים ביום בו הוטל סגר, וביקש להתפרץ לציר ביטחוני עם היסטוריית פיגועים רבה, והכל כאשר הוא מסרב לדומם מנוע ולרדת מהמשאית ומתעלם בצורה מוסיפת חשד מאדם העומד מולו ומורה לו לרדת מהמשאית כשהוא נושא רובה ארוך" (עמ' 8 לבקשה). ממילא, מוסיף המבקש, אף אם סיכון כלשהו לא נשקף בפועל, יש להתיר לו לחסות בצל ההגנה של טעות במצב הדברים. עוד נטען, כי לא היה מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר שימשו יסוד למסקנה כי המעשה לא היה פזיז ורשלני כלל. לא הייתה לו למבקש, כך נטען, חלופה סבירה לצעד שנקט. לבסוף נטען, וזאת במישור העקרוני, כי קיומן של הכרעות סותרות מפיהן של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור מצדיק הרשאתו של ערעור נוסף.

7. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, החלטתי לדחותה על הסף. כלל מהותי הנוהג עמנו בבקשות למתן רשות ערעור בפלילים, הוא כי ערכאת ערעור שלישית לא תידרש אלא לשאלות כלליות, שליבונן נחוץ לפיתוחו של המשפט או לתיקונה של טעות משפטית אשר נפלה בהכרעתה של ערכאה קודמת, ועלולה להשליך על מקרים אחרים. טענות, המתמצות בענינו הפרטני של המבקש, לא יוכלו להתברר תחת קורתה של אכסניה זו ודי להן בהליכים שהתקיימו בערכאות דלמטה. לענין זה, אין הדבר מעלה ואינו מוריד, אם שתי אלו – הערכאה הדיונית וערכאת הערעור הראשונה – דיברו בקול אחד או שמא נמצאו הן חלוקות. "אין פירושה של זכות הערעור כי לאדם תעמוד תביעתו כי ענינו ישוב וייבחן גם בשלישית, וזאת בין אם מצאה ערכאת הערעור את פסק-דינה של הערכאה הראשונה מוצדק, ובין אם שינתה ממנו" – דברי ברע"פ 8761/06 גלזר נ' מדינת ישראל, טרם פורסם 4.2.07. וראו גם רע"פ 8731/06 זאהר עאטף נ' התובע הצבאי הראשי, טרם פורסם 30.4.07, בפסקה 15).

8. הבקשה שבפני אינה מעלה סוגיה כללית כלשהי. היא מצטמצמת לעובדותיה המסוימות של הפרשה המתוארת, ואלו נבחנו פעם אחר פעם בבתי-משפט קמא. כך לענינה של סוגיית הטעות במצב הדברים, כך לענין שיקול-הדעת שהפעיל המבקש; כך הוא בדבר מידת הסיכון שנשקפה מן המתלונן, וכך גם בשאלת סבירותו של מעשה הירי אותו יזם המבקש. אכן, למבקש עמדה זכותו כי ענינו ייבחן בערכאה אחת, וכי יהא נתון לביקורתה של ערכאה נוספת. זכות זו מוצתה כל צורכה.

9. מבקש אני, עם זאת, להוסיף מלים אחדות לגופם של דברים, פן אמצא כמי שלא נתן דעתו די הצורך ליסודותיה המהותיים של הסוגיה שלפתחנו. אודה, כי למקרא הכרעתו של בית-משפט השלום, על שני חלקיה, נותרו בלבי תחושות לא קלות ואהין לומר – אף תמיהות של ממש, שאפילו פסק-דינה של ערכאת הערעור, הדבור היטב על אופניו, התקשה לשכך.

אל לנו לשכוח, והטעים זאת בית-המשפט המחוזי בשלהי דבריו, עד כמה מורכבת היא הסיטואציה אשר מזמנים להם החיים בגזרת חברון. אף אין להקל ראש בחומרתם של אירועים חבלניים שהגו ועודם הוגים, בכוונה שטנית, ארגוני הטרור הפועלים בתא שטח זה – מעשים המכוונים, הם ותוצאותיהם המחרידות, אל היישוב היהודי שבעיר וסביבתה, ואל לב-לבה של מדינת ישראל. ברם, חוששני כי זה מכבר נשתכחו מלב מושכלות ראשונים, וכוונתי לכך שמדינה דמוקרטית ששלטון החוק הוא נר לרגליה, לא תוכל להשלים עם מצב נורמטיבי פסול וקלוקל, בו נוטלים להם אזרחים דרור לעשיית דין אישית, ומשימים עצמם תחת גורמי הביטחון בבואם להשליט, כביכול, חוק וסדר על אלה היראים את נחת זרועם. מציאות זו אין לקבל, אף כשמוצאת היא מקומה הרחק מעיני הציבור הרחב, בחבלי-ארץ שמעבר לקו-הירוק, שם דומה כי לא אחת זוכה היא ליחס סלחני שקשה להולמו. והרי אין איש מעלה בדעתו, כי בתחומיה של מדינת ישראל ייצא מי שביצע כלפי שכניו, יהא שיוכם הלאומי אשר יהא, מעשה כמו זה בו הורשע המבקש, והוא פטור מאחריות בפלילים. השלמה עם מצב הדברים המתואר, לא רק שמקוממת היא וסותרת עיקרי-יסוד של צדק, יש בה לאיים – איום שאין מפורש ממנו – על אושיות החברה בישראל. דבר זה מחייב את העברתו של מסר שיפוטי מרתיע, חד וברור, הן בשאלת הטלתה של אחריות פלילית והן במלאכת הענישה, וכזה למרבה הצער לא נימצא לי בפסק-דינו של בית-משפט השלום.


10. סוף דבר: בהעדר עילה למתן רשות לערער, הבקשה נדחית.


ניתנה היום, כ"א באייר התשס"ז (09.05.07).

ש ו פ ט