4.13.2014

מי ששולט

מי ששולט בירושלים – שולט גם על תל-אביב, ולא להיפך…כי ירושלים עברית מצילה את השפלה, את כבוד המדינה, את הגופים. אך ירושלים-של-עבדאללה בתוך החומות (ואין ירושלים אלא אחת) תהיה מושלת בארץ מבחינה בין-לאומית. עבדאללה מלך ירושלים – משמע: פלשתינה ערבית, וגיטו יהודי אבטונומי זמני…

במה אנו ירודים מבחינה מוסרית לגבי שמירת מקומות הקודש בירושלים? במה אנו פחותים בערכתנו התרבותי, הציביליזאטורי מן הבדווי בעבר הירדן, שלו יאתה מלכות בירושלים ותפקיד השומר האביר על כל מקומות הקודש אפילו של הנוצרים?"


---מתוך נאומו של אצ"ג בכנסת ביום 9 במרס 1949

^

4.11.2014

פסח דמים - רצח בחצרות בית ה' תש"ז

קרבן פסח תש"ז - רצח בחצרות בית ה'

ישראל מידד

מאז נצחונם של צבאות המוסלמים על הצלבנים ב- 1187 תחת פיקודו של צאלח א-דין והתמוטטות שלטונם של הנוצרים על הארץ בשנים הבאות, הר הבית, שלא כמו קודם, היה מחוץ לתחום לכל מבקר לא-מוסלמי. הוכרז על איסור גורף לכל אדם זר, דהיינו לא-מוסלמי, להיכנס פנימה ומצב זה החזיק מעמד עד לראשית המאה התשע-עשרה. ההיתר לעדת היהודים שבעבר היה בידם, בתקופות שונות, להיות נוכחים בחצרות בית ה' שבמתחם הר הבית, גם בוטל בכך שנדונו להיות נעדרי פני ה' למעלה מ- 600 שנה.


האיסור הזה נשמר בקפדנות יתרה עם עונש מרתיע ביותר. למשל, במאה ה- 14, כארבעים שנה לאחר שהאפיפיור קלמנט הששי חנך את המוסד "ההקדש של ארץ הקודש" ונזירים פרנקסיסטים התמקמו בירושלים בחדר "הסעודה האחרונה" בהר-ציון ובבית-לחם, ניקולאס טאבליץ' שיכנע עוד שלשה נזירים – אדייאודט מרודז, פיטר מנרבון וסטפן מקוניו שמותיהם – לעלות עימו להר-הבית ושם לדרוש מתוך "הברית החדשה" בזכות הנצרות. ביום 11 בנובמבר 1391, הארבעה נכנסו למתחם חראם א-שריף ולפני הקאדי המוסלמי החלו להטיף. היום שבחרו בו היה איד-אל-פיטר והתגובה הייתה מיידית: הם נאסרו ונשפטו ונדונו למוות ברגימת אבנים ודקירות פגיונות בידי ההמון. גזר הדין בוצע בו במקום. שאריותיהם הושלכו לאש. זאת תופעה של סוג של "אידיאולוגיות רצחניות". לא רק נוצרים עלו על המוקד. היו גם יהודים.

פסח הדמים

ביום רביעי, ה- 9 באפריל 1947, י"ט ניסן תש"ז, ד' דחול המועד פסח, יצאו שני יהודים לעבר הכותל המערבי כדי להתפלל ליד שריד המקדש. לשניהם היה שם משפחה זהה – איצקוביץ'. לאחד קראו אשר ולשני יצחק. שניהם אף באו מאותה עיירה בהרי הקרפאטים, ווילחוביץ (היום בסלובקיה מדרום לקרקוב) אבל לא היו ביניהם קשרי-דם.


יצחק העפיל ארצה באוניית "דב הוז" שנה קודם ואשר, חניך "בני עקיבא", העפיל באוניית "יגור" אשר נגררה לחיפה באוגוסט 1946 ואולם גורש לקפריסין. רק כעבור ארבעה חדשים הגיע ארצה. הוא הועבר לקבוץ גינוסר אלא ביקש להיקלט במסגרת חרדית ועבר לירושלים למוסד "בית לפליטים" שהשתייך לחצר סאטמר והיה לנגר. בשבוע שלפני החג התקבל אצלו מכתב מאחותו שעדיין שהתה בהונגריה. רק שניהם נשארו בחיים בתום השואה מכל משפחתם, הוריהם הומתו באושוויץ, והיא הביעה תקוותה לעלות ולהתאחד. יצחק, בן ה- 36, היה תושב שכונת "התקווה" תל-אביב אבל עלה לעיר לימי החג והתארח בחדר ברח' החבשים אצל חברים. אשר היה רק בן 19.


בבוקר אותו יום רביעי, אשר לא טעם פת שחרית ומיהר לעבר הכותל והצטרף אליו יצחק. הם עברו ברח' מאה שערים, נכנסו למוסררה ואז נכנסו אל בין חומות העיר העתיקה דרך שער שכם. הם החלו את דרכם בכיוון אל הכותל אלא בדרך הם תעו. בסמטה המובילה לשער הברזל הם פנו שמאלה ועברו אל תוך הר-הבית (אם כי קיימת גירסה שהותקפו עוד בטרם נכנסו). לרוע מזלם, נכחו בחצר אותו זמן כפריים רבים אשר באו לחגוג את "נבי-מוסא". אגב, בשנת 1920 באותו יום חג, יצאו אלפי ערבים שהתקבצו במתחם הר-הבית מכפרים רבים בסביבותיה של ירושלים לפרוע ביהודי העיר ורצחו שבעה.


קריאת 'יאהוד'

לפי עדותו של יצחק, ילדה ערביה צעקה "יאהוד" ובתוך שניות התנפלו עליהם המון מוסת. אשר ויצחק הוכו וספגו בעיטות ומכות. הערבים השתמשו באגרופים, במקלות, נבוטים ובאבנים וברגליים. שוטר ערבי שהיה באותו זמן בנקודת המשטרה ליד הרמה המוגבהה, אץ לשמע הצעקות אל עבר ההתגודדות האלימה והצליח במאמציו למשוך משם את יצחק החבול וגם הגן עליו בגופו. הוא סחב אותו לתוך אחד המבנים והציל את חייו. אשר נשאר מאחור ואז נשלפו פגיונות וסכינים והוא נדקר בגבו ובצדו. הוא נרצח משבר בגולגולתו ויצחק הועבר לבית החולים הממשלתי להחלים מפצעיו.


בתום חקירה משטרית נעצרו כמה חשודים אם כי לא ידוע אם הובאו למשפט. אותו שוטר, קורפורל בדרגתו, זכה לאות הצטיינות על פועלו כמציל-החיים.

אשר הי"ד הובא למנוחות-עולמים במוצאי שבת לאחר החג בהר הזיתים. הלווייתו יצאה מביה"ח "ביקור חולים" אלא היא לא עברה בשקט. כבר בתחילתה באו שוטרים בריטיים וניסו לפזר את ההתקהלות הגדולה וקמה מהומה. רכב החברה קדישא נאלץ לחמוק לתוך מאה שערים ויצא ברח' סנט פאול (שבטי ישראל היום). המספידים בחצר "ביקור החולים" היו הרב אריה לוין, "רב האסירים", ואת הרב זלמן בריזל של חסידי קרלין. ליד ישיבת "מאה שערים" ספד הנרצח הרב יוסף גרשון הורוביץ, רבה של השכונה וראש הישיבה (וסבו של העתונאי לוי יצחק ירושלמי). מקום קבורתו נמצא ליד חללי תרצ"ו-תרצ"ט.

אותם נזירים פרנקסיסטים זכו להכרה ואף לתהילה דתית כאשר בשנת 1970, פאולוס הששי הכריז עליהם כ"קדושים". לעומת זאת, מי יודע ומי זוכר אשר איצקוביץ הי"ד?

______________________________________________________________
ישראל מידד, תושב שילה, הוא חוקר תולדות הישוב והתנועה הציונית.
--------------------------------------------------------------
(הרשימה מתבססת על הדיווחים בעיתונים "דבר", "על המשמר", "הצפה", "הארץ" וה-"Palestine Post".)



^


4.08.2014

בן-גוריון על המקומות הקדושים ועל מדיניות של לממשלה

מצאתי את הקטע הבא באתר זה.

הוא הופיע בבטאון של רפ"י, "מבט חדש", ערב יום העצמאות ויש בו דברים מעניינים לגבי גישתו של בן-גוריון להסכמים ולמקומות קדושים וגם איך ממשלה צריכה לנהל את מדיניותה:




להזכירכם, באותה שנה הוחלט להצעיד את צה"ל בבירה אלא שמחמת התנגדות מדינות לצירוף רכבים "כבדים" כגון טנקים, הממשלה נסוגה. המצעד התקדם דרך רחוב יפו ופנה ימינה לעליה של לרח' המלך ג'ורג'.

במקרה, השתתפתי בהפגנת בית"ר באזור רחבת המשביר דהיום, אז, מקום מעוז בית"ר מאחורי טליתא-קומי ותמונות ניתן לראות כאן.

כפי שציינתי בבלוג האנגלי שלי, אמנם הטנקים לא השתתפו במצעד אלא שכעבור שלושה שבועות, הטנקים של צה"ל היו בכל ירושלים.

4.02.2014

מפת ה"מה השתנה?"

4.01.2014

אני ממקם בית כנסת במתחם הר הבית

ביוזמה ברוכה, כשלעצמה, פנו רבנים חשובים לראש ממשלת ישראל לקדם עוד פרוייקט בניה, הפעם: בית כנסת שבהר-הבית.




את האמת?  אינני בטוח בדבר, עדיין.  חשש ראשון: ברגע שייבנה מקום תפילה, לא נוכל לסובב את ההר או ללכת לכל מקום אחר מחוץ למבנה איפה שלא יהיה.

אבל, אם שואלים אותי איפה למקם בית התפילה, יש לי שטח.

היתרונות כוללים: בטיחות, גישה נוחה, הסתרה מעיני בני ישמעאל, צמוד לכותל המערבי ועוד.

אז להסביר.  במבט ממזרח רואים המקום בעיגול לבן:




החץ מצביע על מסדרון תחום בעמודים עם גג שמשמאל לשער המוגרבים, הנמשך כמה עשרות מטרים צפונה.  הוא בעצם חלק מ"הכותל המערבי" מהצד הפנימי שלו והוא בחלקו גם הקיר המזרחי של בנין המחכמה, שם מתאכסנים אנשי יחידת המג"ב.  הנה מבט מגג המחכמה ורואים את הגג של אותו מסדרון:




בעצם, ניתן עקרונית לפתוח פתח דרך אותו קיר (הרי החלק העליון בוודאי מזמן הורדוס אם לא מאוחר יותר ואין בעיה גדולה).  המסדרון אינו כל-כך בשימוש כי הוא אינו מהווה קשר ממקום כלשהו למקום כלשהו.  הנה עוד מבט מוגדל ממזרח.  המסדרון, ש"סגור" מלמטה, מלמעלה ומאחור, רק צריך קיר קדמי לעבר ההר ואותו אפשר להרכיב מפלסטיק/פרספקס קשוח ושקוף מוצל כך שנוכל לראות החוצה, בני ישמעאל לא יראו אותנו ונהיה מוגנים מפורעים:


עוד אפשרות כניסה היא דרך שער ברקלי מבחוץ או מבפנים:





אם אינני טועה הוואקף גם עוסק בשיקום החלל של מה הם מכנים "שער החיטין" (ע"ש אותו קרב מפורסם).

השטח שאני מציע יכול לכלול כ- 100 מתפללים, אמנם לרוחב ולא לעומק.

הנה עוד מבט מעל לפי שרטוט מהמאה ה- 19:




^

תוויות: , ,

3.18.2014

שרת המשפטים נגד החוק


לבני: עליית השר אריאל להר הבית "לא אחראית ומסוכנת"
שרת המשפטים ציפי לבני גינתה את עליית השר אורי אריאל להר הבית. "הפרובוקציות של הבית היהודי לא מועילות, לא אחראיות ומסוכנות", ציינה לבני, שטענה כי מדובר בצעד המתריס מול ירדן לאור המתיחות, שהחלה עם הרג השופט בגשר אלנבי בשבוע שעבר.
2014-03-17 21:34

זאת אומרת שהשר האחראית על משרד המשפטים מתנערת מהחובה של השלטון להבטיח קיומו של החוק ומבקשת לפגוע בזכויות אדם.

מה אומר?

^

2.23.2014

סרבנות השמאל --- ומנחם בגין

בכתבה ארוכה על בגין ב- Ynet מצאתי את הקטע הבא:

מלחמת לבנון, שהתנהלה ללא הסכמה לאומית, יצרה סדקים באחדות האומה והעלתה את רמת האיבה בין הימין והשמאל לדרגה שלא הייתה כמותה. במסגרת הרדיקליזציה שחלה בקרב השמאל הופיעו ארגוני מחאה קיצוניים. כך הופיע הגוף "יש גבול" שקרא לסרב לשרת בלבנון. גוף אחר נקרא "חיילים נגד שתיקה", והוא דיווח לתקשורת על פגיעות באוכלוסייה אזרחית. "שלום עכשיו" התנגד לשבירת הכלים על ידי סרבנות, וחבריה המשיכו בשירותם הצבאי.

גם אם לא נכתב במפורש, עולה הרושם כאילו לא הייתה סרבנות מהשמאל קודם לתקופת מנחם בגין כראש הממשלה. 

ולא היא.

אז, כדאי למנות את מקרהו של אמנון זכרוני:


מה עוד אבל היה גם קריאתו של חיים גורי לקצינים חברים במפ"ם לסרב, שלוש שנים קודם:-


הקטע נמצא בכרך X של דברי הכנסת, עמ' 284, למי שיחפש.

^






איך נרצח מנחים לוי?


בחיפוש לאחר חומר ארכיוני, במקרה נפלתי על הידיעה הזו מיום 25 בנובמבר 1947:


ניחשתי שהנסיבות המסתוריות יובילו אותי למשהו מעניין.

ואכן, הוא היה במחתרת.  באצ"ל.

"נסיבות מותו לא נודעו."


^