7.20.2014

הובלה בכל תנאי ותקלה


^

7.10.2014

יחי "המגן על זכויות האדם": יריב אופונהיימר

ביום ביולי, כך פירסם יריב אופנהיימר בדף הפייסבוק שלו:
מי מייצג את החשודים בשריפה למוות של מוחמד אבו חדייר? עמותת חוננו.
ומי מממן את עמותת חוננו? ממשלת ישראל, אתה ואני.
העמותה זוכה למימון ציבורי והחזר מס במסגרת סעיף 46 א.
הנה:



המשמעות?

בוז לעמותה זו כי היא מגינה על פושעים ימניים קיצוניים שלא מגיע להם שום זכות.

ואני כתבתי לו היום כך:

לפני כמה ימים, ירדת על "חננו". כעת, מתברר שיש פער של 50ֵֵ% בטענות השב"כ:

חננו: 3 החשודים שנעצרו בפרשת רצח הערבי משועפט - שוחררו

יחי הדמוקרט, הליברל, ההומניסט, המגן על זכויות אדם מ"שלום עכשיו".

וגם דווח כאן, בערוץ 7, וגם בהארץ.
^

6.13.2014

הרגישות של הר-הבית

לרק כעת אני התפניתי לעבור על רשימתו של ארנון סגל:-


ואני מתייחס לקטע הבא:

בואו נזכיר נשכחות. האיסור המקודש כל כך על תפילת יהודים בהר הבית לא נקבע מעולם בחוק ואף לא בהחלטת ממשלה או בהכרעת בג"ץ. אדרבה, בדיוק להפך. חוק המקומות הקדושים קובע באופן חד משמעי: "העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות, דינו מאסר חמש שנים". בג"ץ קבע בערך 16 פעמים מאז שנת 93' שזכות היהודים להתפלל בהר הבית – המקום המקודש ביותר מבחינתם – איננה מוטלת בספק. הוא רק הסמיך את המשטרה לקבוע מתי ואיך תותר תפילת היהודים בהר. ואולם המשטרה לא מצאה במשך 47 שנים שעה אחת ויחידה שראויה לתפילת יהודים במתחם היקר ביותר בעיניהם.

בין התנהלותן השערורייתית של הרשויות בהר – מה שקרוי על ידיהן 'סטטוס קוו' (שלמעשה הוא סיפוח איסלמי זוחל) – ובין החוק הישראלי.  אין דבר וחצי דבר. בעצם, יש קשר. מה שהמשטרה עושה הוא עבירה מפורשת על החוק הישראלי... 

והערתי היא שיש גם מסורת בג"צית לראות במקום כעטוף "רגישות ייחודית" כגון "במקום כה רגיש" או, הפסקאות הללו מתוךבג"צ ‎96 / 7128

המעמד הייחודי של הר הבית, כמקום קדוש ליהודים ולמוסלמים כאחת, יוצר מצבים קשים ומעורר בעיות רגישות, גם במישור המשפטי. בשל הרגישות הרבה הכרוכה בבעיות אלה, בין השאר מן הבחינה של הסדר הציבורי, אין לומר: ייקוב הדין את ההר. להיפך...
לרבות שיקולים דתיים, חברתיים ומדיניים, מתוך רגישות וסובלנות, ולא בהכרח לפי קוצו של יוד...
וברגישות המיוחדת של הר הבית, אין מקום בשלב הנוכחי לפתיחת הליכים פליליים בגין פעולות הבנייה האמורות"...
לפעול תוך מודעות לרגישות האזור ותוך הפעלת חוש פרופורציה ראוי...
הרגישות הכרוכה בקדושה...
ומחייבת טיפול רגיש ועדין...
המצב רגיש והרה סכנות על רקע בין-עדתי...


 ומתוך כך, המשטרה רואה את תפקידה כעולה על שמירת וקיום החוק: לשמור על הר-הבית כאתר, מבחינה מעשית, מוסלמית עם השתייכות ירדנית.  היית חושב שה"רגישות" נובעת מהחשש למהומות ואלימות של מתפרעים מוסלמיים והדאגה לשלוט בסדר הצבורי.

לא.

המשטרה מונעת תפילה כדי שלא להרגיז את הירדנים וגם לאפשר לראשי ממשלה את החלופה המדינית של שותפות כלשהי עם ירדן.

ככה זה במזרח התיכון.

^

6.08.2014

"דבר" בהתקפה על הרב ראי"ה קוק

מעיתון "דבר" של ה- 10 ביוני לאחר מתן פסק הידן במשפט החשודים ברצח חיים ארלוזורוב


^

5.23.2014

הארץ עומד על ראשו

מכתב למערכת "הארץ" שנשלח ולא התפרסם:
בתגובה למאמר המערכת "לאפשר חופש פולחן" ("הארץ, 18.5)

המאמר מצדד במדיניות של שינוי הסטטוס-קוו באתר שהוא מקום קדוש גם אם יש מחאות אלימות כנגד צעד זה וזאת, מכיוון שנציגי דת אחת מבקשים "לשוב ולהשתמש לצרכי פולחן" במקום. השינוי אינו דורש, כפי שמציין המאמר, שום "העברת בעלות, מתן ריבונות או אפילו על זכויות לניהול המקום". בנוסף, המאמר מצביע על כך שהמאמינים באותה דת בעיר ירושלים "אינם אורחים לרגע - הם חלק מהעיר, מההיסטוריה שלה ומההווה שלה". ממשיך המאמר ומבשר שאפילו "ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מתגאה שוב ושוב בחופש הפולחן שקיים בירושלים תחת שלטון ישראל". מסקנת המאמר היא: "לכן טוב תעשה הממשלה, אם תגיע להסכם שבו יתאפשר חופש פולחן אמיתי".

האם האתר הוא הר-הבית, שם היהודים משוללי כל זכות של פולחן חופשי ואפילו הזכות לגישה חופשית מוגבלת עד מאוד גם אחרי שפסקי בג"צ התירו גישה ותפילה ליהודים? האם "הארץ" מצדד בשיווין זכויות ליהודים למקום המקודש שלהם? האם המאמר מגנה הקיצוניות של מוסלמים הפוגעים ביהודים ומתפרעים באילמות קשה בשוטרים בצורה הרבה יותר קשה מאירועי "תג מחיר". לא.

נושא המאמר הוא מסירת חלק ממתחם קבר דוד בהר ציון לנוצרים. המאמר רואה בעין יפה "הסכם שיאפשר תפילות בחדר הסעודה האחרונה" שתביא "תועלת מדינית רבה, כך תוכל ישראל להוכיח במעשה ולא בדיבור שהיא מאפשרת חופש פולחן אמיתי".

האם היהודי חייב להתנצר על מנת להינות מאותן זכויות ש"הארץ" רואה בחיוב ואף מעניק ברוחב-יד?

ישראל מידד
אגודת "אל הר ה'"
ירושלים

תוויות: , ,

התקשורת זו לא רק עיתונאים



ישראל מידד ואלי פולק

אחת מבעיותיה הבסיסיות של הרשות שהיא מעולם לא הפנימה באמת את הרעיון שהיא רשות שידור ציבורית


בציינו כי ה-3 במאי היה יום חופש העיתונות העולמי, התייחס שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי לנושא העיתונות החופשית, באומרו כי "לרבים מדי עיתונות חופשית נמצאת תחת מתקפה...אנשים בכל מקום מסתמכים על כך שעיתונות חופשית תיידע אותנו, תתבע ממנהיגינו לשאת באחריות, תפריד בין עובדות והמצאות ותחשוף נרטיבים שקריים המתחפשים כאמיתות".

ואכן, בעיה מרכזית של התקשורת היא שאלה העוסקים בדיווח החדשות הצליחו במידה רבה לעטוף את עצמם במעטפת בלתי חדירה לביקורת. מתיחת ביקורת על התקשורת משולה ל"הרס הדמוקרטיה".

למשל, לארה לוגן מחדשות CBS החליטה לשלב ידע אישי בסיפורי החדשות שלה – תופעה נפוצה וחמורה במיוחד כאן בישראל. בראיון שנתנה על הפרות אתיקה בנושא שילוב חדשות ודעות, אמרה לוגן כי "יש לפוליטיקה חשיבות קריטית...יש לי שֵם של מי שיש לה ידע עמוק...ראוי שתהיה לך הזכות לתת (את דעתך, אם התבקשת לעשות כן) ושלא יגנו אותך בשל כך". מאוחר יותר, בתוכנית "60 דקות" על אירועי בנגאזי, נכשלה לוגן כישלון צורב כשהתברר שהמקור שעליו הסתמכה הוא שקרן. כעת היא בחופשה ארוכה ללא תשלום, ואין מתחשבים בדעותיה. בועתה פקעה.

יש בועות תקשורת אחרות. שום ארגון תקשורת אינו יכול להתקיים ללא מנכ"ל, מנהלים, מִנהלָנים וטכנאים, או בלי תקציב סביר בר-קיימא. כל אלה מצויים אומנם מאחורי הקלעים, אבל גם חלק מהתקשורת. בשבוע שעבר, ענקית התקשורת שלנו הממומנת על ידי המדינה – רשות השידור – הפכה בעצמה לנושא תקשורתי, כשמבקר המדינה פרסם דו"ח על אותם אחורי הקלעים שלה.

בדו"חותיו הקודמים הִרבָּה מבקר המדינה לעסוק ברשות השידור, והדברים התפרסמו בתקשורת לאורך השנים. אך הפעם – המצב שונה. שר התקשורת גלעד ארדן עומד על כך שהרשות לא רק תעבור רפורמה או שינויים מהותיים. לדעתו, יש לסגור אותה. ייתכן אומנם שתוקם מחדש, אך רק אם תאורגן מחדש. אחת מבעיותיה הבסיסיות של הרשות שהיא מעולם לא הפנימה באמת את הרעיון שהיא רשות שידור ציבורית.


לאיש לא באמת אכפת

אם יש נושא שיש לפקידות הממשלתית קושי לגביו, ולא רק בענייני תקשורת, היא החובה המוטלת עליה לייצג באמת את האינטרסים של הציבור. אך נדיר שה"ציבור" נמצא במוסדותיה האדמיניסטרטיביים של רשות השידור (ועוד פחות – בגל"צ), ודאי לא בחדרי העריכה והחדשות. המושג "ציבור" לעתים קרובות הופך להיות "אנחנו", או בעגה המקומית – "הברנז'ה".

היתרון שיש לידועני המרקע ושל היושבים מאחורי המיקרופון הוא שהפרופיל הציבורי הבולט שלהם הופך אותם כמעט לכוכבים. אלא שעניינם הוא חדשות ופרשנות. הטיותיהם והתנהלותם הלא-אתית הן רק אחת הצרות. צרה אחרת היא שלפי דו"ח המבקר, במשרדים ברוממה יושבים אנשים שאינם מנהלים כראוי את כספי משלמי-המיסים, תורמים להרס של רכוש ציבורי ומעודדים אווירה של נִרפּוּת חסרת אחריות.

הדו"ח השנה מתמקד בהתקשרויות לרכישת הפקות מקומיות לשידורי הטלוויזיה, הטיפול (שלא נעשה) בארכיוני הסרטים וההקלטות, ובניהול פרויקט המעבר לשידור דיגיטלי ברשות השידור. המבקר קבע כי העדר התקדמות מספקת בתהליך הדיגיטליזציה נגרם בשל כך שבמהלך השנים פעלה רשות השידור ללא תוכנית שנתית...לא הוכנה שום תוכנית עבודה מסודרת להפעלת הפרוייקט הכוללת מטרות, קנה מידה, יצירת סדר עדיפיות, לוחות זמנים ותקציב. יתר על כן, עד 2012 רשות השידור לא מינתה אדם כלשהו שיפקח על המיזם ארוך הטווח ושיכיר מקרוב את דרישותיו, את הקשיים העלולים לצוץ ואת הדרכים לפתרונם.

ההתקשרויות לרכישת הפקות הם לא עניין של מה בכך. הסכום המצטבר של כספי המיסים הכרוכים בכך בין השנים 2012 ו-2017 מוערכים ב-650 מיליון ש"ח. בעוד שהכתבים הכלכליים של רשות השידור אינם מהססים לבקר את הוצאות הממשלה, הם מעלים שוב ושוב את נושא הוצאות-הנסיעה של ראש הממשלה או של יישובי יהודה ושומרון או את העלות של משרדי סגני-השרים ומתארים אותם כדוגמאות לבזבוז ראוותני מיותר. אך דוגמאות אלו מחווירות בהשוואה לכשלים הכספיים של מנהלי רשות-השידור עצמה.

דו"ח המבקר שב ומדגיש את אכזבתו מכך שממונים רבים מדי ברשות השידור מתעלמים מן הצורך החשוב להגן על אינטרס הציבורי ועל הכסף הציבורי. למקרא הדו"ח, מתברר יותר ויותר כי לא רק שיש חשיבה מעטה ביותר "מחוץ לקופסה", אלא שהיושבים מאחורי השולחנות מעדיפים מציאות שהיא במידה רבה בתוך הקופסה, שבה איש אינו מפקח על תוצאות עמלם, או יותר נכון – על העדרן.

נוכח מציאות עגומה זו, וכדי למנוע את הישנותה, מן הראוי לשלוח את מנהליה של רשות השידור לקורס ניהול למתחילים.

יש כמובן אפשרות נוספת. רק לאחרונה פוטרה העורך הראשית של ה"ניו-יורק טיימס" ג'יל אברמסון. נראה כי סגנון הניהול שלה היה הסיבה לעזיבתה. בהתעלם מן השאלה אם צעדו זה של מו"ל העיתון ארתור זולצברגר היה מוצדק, הרי שמהודעתו עולה כי הנימוקים לפיטורין היו סגנון ניהול שהתאפיין ב"קבלת החלטות שרירותית, העדר התייעצות...תקשורת לקוייה והתעמרות בעמיתים בפני חבריהם".

באותו שבוע שעמד בסימן רע לנשים עורכות, התפטרה נטלי נוגיירדה, העורכת הראשית של "לה מונד", בהצהירה כי אינה יכולה "לקבל את ערעור מעמדה כעומדת בראש העיתון...את העדר האמצעים להפעילו, והעדר השקט והשלווה הנחוצים לשם כך". צעדה זה בא אחרי שעורכים בכירים אחדים הצביעו על "חוסר אמון בהנהלת המערכת והעדר תקשורת עמה". שוב, מבלי לדון בשאלה האם היה מקום לנקוט צעד זה, העיקרון המנחה הוא שלא צריכה להיות סובלנות לביצועים בלתי מספקים.

ישראל זה עתה נכחה בגזירת דינם של ראש ממשלה לשעבר ושל אחרים לעונש מאסר על שחיתות. התקשורת חגגה, בין אם תמכה בו או לא. נכון שרשות השידור אינה חברת התקשורת הציבורית היחידה שהנהלתה כשלה. יש אחרות, כמו ערוץ 10 שגם הוא בזבז סכומי עתק מכספי הציבור ומשאביו. אך עצוב לראות כי כדברי קהלת "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה; ואין כל חדש תחת השמש". נראה כי כשהדברים אמורים במחדליה של התקשורת עצמה, לאיש לא באמת אכפת.



* המאמר התפרסם במקור ב"ג'רוזלם פוסט".

^





5.14.2014

הפסקה, קלה

חינוך וחברה


הבנייה החלה על אף שהתוכנית טרם אושרה, והמתנגדים טענו להפרת חוק ולפגיעה בעתיקות באחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים ביותר בגדה

ניר חסון, 14.05.2014

המועצה האזורית מטה בנימין הוציאה בימים האחרונים צו להפסקת עבודות הבנייה באתר הארכיאולוגי תל שילה. זאת, לאחר שארכיאולוגים איימו לעתור נגד המשך העבודות באתר, שהתבצעו למרות שתוכניות הבנייה טרם אושרו בוועדת התכנון של המינהל האזרחי.

האתר הארכיאולוגי תל שילה הוא מהאתרים החשובים ביותר בגדה המערבית. שם על פי המסורת הונח ארון הברית לפני שהועבר לירושלים. במקום אתר ארכיאולוגי רב־שכבתי מתקופות שונות: תקופת הברונזה, הברזל, התקופות הקלאסיות, הביזנטית והתקופה המוסלמית. את האתר מנהלת ומפתחת המועצה האזורית מטה בנימין.

לפני כשנה הושלמה בנייתו של מגדל תצפית על ראש התל. המגדל עורר את התנגדותם של ארכיאולוגים שטענו שהוא נבנה בניגוד לכלל המקובל בתלים היסטוריים, לפיו לא בונים בראש התל. בנוסף, מגדל התצפית הוקם ללא תוכנית בנייה.

התוכנית שמקודמת בתל בימים אלו גרנדיוזית בהרבה, והיא כוללת פיתוח מאסיבי של שטחים נרחבים למרגלות התל, כולל שטחים שבהם שרידים ארכיאולוגים. התוכנית כוללת הקמת אמפיתיאטרון, מלון ובו 60 חדרים, חניון גדול, מרכז מסחרי, גלריות, חנויות ועוד.
"תוכנית הבנייה המיועדת לתל היא נזק בלתי הפיך לאופי האתר ולעתיקות שבתחומו", אומר הארכיאולוג יוני מזרחי, חבר ארגון "עמק שווה". לדבריו, "הבנייה והשימוש בשרידים הארכיאולוגים נועדו לחזק את ההתנחלויות באזור".

בעוד כשבועיים אמורה ועדת התכנון של המינהל האזרחי לקיים דיון בהתנגדויות לתוכנית. ממועצת מטה בנימין נמסר "עבודות הפיתוח המתבצעות כיום באמפיתיאטרון באתר שילה הקדומה, נעשות במסגרת הוראות תוכנית מתאר מפורטת 205 אשר נמצאת בתוקף מ-1992".

^


4.27.2014

מכתבי למערכת - בעיתון "הארץ"


שת"פ אוטופי על הר הבית

בתגובה על ״מי מבעיר את האש בהר״ מאת
 ישראל הראל (״הארץ״, 24.4)

כהרגלו של הימין הפוליטי וכיאה לישראל הראל הוא מטיף ליהודים על מסכנותם הגלותית ומבכה את מנהיגי העבר על ״החלטות שגויות״. מה היה קורה אילו היינו מספחים את הר הבית? מה היה קורה אילו היינו מחילים שוויון תפילה על ההר? ומה היה קורה אילו רק היו לסבתא גלגלים? שלא לדבר על כך ש״העם הפלסטיני הומצא״.

הראל חולם על איזושהי אוטופיה של שת״פ על הר הבית של כל הארגונים הדתיים והאזרחיים, כאילו יש שוויון מלא בכל ירושלים בין העמים והדתות וכאילו אין כיבוש של 45 שנים. שלא לדבר על התעלמותו מן הלאומיות הפלסטינית, שהר הבית הוא חוד החנית בגאוותה. הוא משלה את עצמו ואת קוראיו שאם רק תחיל ישראל ״ריבונות ושוויון״ על ההר, הדברים ייראו אחרת. רק אם נכופף את הפלסטינים עוד טיפה, רק אם נשפיל אותם עוד קצת, רק כך ישררו שלום ושוויון אמיתי. האומנם?

עם כל הכבוד לישראל הראל, כנראה שעליו ללמוד עוד טיפה לאומיות מהי ואיך היא עובדת בעמים שונים. כיפוף כזה לא ייצור שום שלום ושום שוויון, הוא רק יקרב אותנו אל חזון המדינה הדו־לאומית שיגבה עוד כמה אינתיפאדות, מתים, מלחמות ומשברים בינלאומיים.

השאלה היותר מעניינת היא אם בחזונו על ״רשות אחת של הווקף והרבנות״ מציע הראל שגם הכותל יחולק בשוויון בין כולם? כולם - משמע יהודים אורתודוקסים, יהודים רפורמים, מוסלמים או כל אדם אחר אשר מבקש לבטא את אמונתו בכותל?

תבור להט, קרית שמונה


התעלמות מהוראות החוק

בתגובה על מאמר המערכת "משחק באש" ("הארץ", 22.4)

מאמר המערכת מבקש "טיפול נבון ורגיש" בנושא הר־הבית אך מגלה חוסר תבונה ורגישות וגם אי־דיוקים עובדתיים שמרוקנים את תוכנו מכל היגיון ומשמעות. הרי ידוע שבית המשפט העליון מכיר בזכות הגישה החופשית להר־הבית גם ליהודים, אם כי בפועל, רק לבני דתות אחרות מובטחת אותה גישה. הוא גם קבע מזמן שיש ליהודים זכות תפילה במקום, שלא כפי נרמז במאמר.

למעשה, "חוק השמירה על המקומות הקדושים" אינו מיושם ואינו נשמר על ידי השלטון ומוזר שעיתון, שבדרך כלל מגלה סימפטיה לחוקים וחשדנות כלפי השלטון, מתעלם מהוראות חוק במקרה זה.

זאת ועוד: בית המשפט סומך באופן עיוור על דו"חות המודיעין של המשטרה כדי למנוע כניסה ותפילה של יהודים. אלא מה, בחג הפסח האחרון המודיעין של המשטרה, ולא בפעם הראשונה, כשל כישלון חרוץ ולא ידע שמוסלמים תיכננו להתבצר בשטח ההר ובתוך המסגד, ובעלות השחר, יום לאחר יום במשך כל החג, המשטרה גילתה שהיא נאלצת להפעיל כוח, במקום להקדים ולמנוע את כניסת אותם פורעים. ושוב, כעיתון שקו המערכת שלו ביקורתי מאוד כלפי המשטרה, לא קראנו על אודות כישלון זה, כאילו בקשר להר־הבית מותר למשטרה להתנהג בצורה מבישה.

ישראל מידד, מזכיר "אל הר ה'", שילה