9.05.2014

סליחה, ויקיפדיה, אבל מתי החל "הסיזון"?

הנה הערך בויקיפדיה הגירסה בעברית: -
ההחלטה

ב-6 בנובמבר 1944 התנקשו אליהו חכים ואליהו בית צורי, אנשי הלח"י, בחייו של השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, הלורד מוין. האירוע היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת הנהגת הסוכנות, והתקבלו שורה של החלטות לריסון האצ"ל והלח"י:
שיתוף פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת החברים לבריטים
פיטורי חשודים בחברות בארגונים הללו ממקומות עבודה וסילוק ילדיהם מבתי ספר וגנים
מניעת מחסה ומקלט מחברי הארגונים
מניעת גביית כספים למימון פעילות הארגונים


מעיון במסמכי הבולשת הבריטית מתברר כי ההלשנות החלו כבר בחודש מאי 1944, דהיינו כחצי שנה לפני החלטת המוסדות הלאומיים. במסמך הבולשת הבריטית מה-25.6.44, למשל, אנו מוצאים אף הלשנה על פעולה שהאצ"ל עמד לבצע נגד מוסדות ממשלתיים בירושלים (למזלם של התוקפים, בוטלה הפעולה ברגע האחרון, אחרת היה עלול להיות שם מרחץ דמים נוראי!).12

ב-20 ביוני הזהירו נציגי הסוכנות היהודית את השלטונות הצבאיים, כי ההתקפות מיועדות להתבצע באותו ערב. ננקטו אמצעי זהירות משטרתיים מיוחדים ולמחרת הודיע מקור סוכנותי
-------------
12. CO 73 75156/151A/44 (משרד המושבות)


בראשית ספטמבר, החל שיתוף-פעולה סדיר בין "המחלקה לתפקידים מיוחדים" ובין הבולשת הבריטית. ההגנה העבירה לידי הבולשת, באמצעות "המחלקה לתפקידים מיוחדים", רשימת שמות וכתובות של חשודים בהשתייכות לארגוני הטרור. 

בעקבות שיתוף-פעולה זה, ערכה המשטרה באוקטובר מצוד בתל-אביב, פתח-תקוה, רמת-גן ונתניה ועצרה 189 איש ואישה. הגברים נשלחו למחנה המעצר בלטרון, ואילו הנשים הועברו לכלא הנשים שבבית-לחם.

באוקטובר 1944 הוחל בארגון קורסים מיוחדים לחברי הפלמ"ח שנבחרו למילוי המשימה. הקורסים הללו נערכו בקיבוצים קיסריה ומשמר-העמק. התקיימו שישה מחזורים (הראשון החל ב-20 באוקטובר 1944 והאחרון הסתיים ב-21 בנובמבר של אותה שנה), ובסך-הכול השתתפו בהם 171 איש.

הנה מסמך מספר ההגנה


אז מי יתקן את הערך הויקיפדי?

^

תוויות: , , , , ,

8.06.2014

יוסף ---- עמיר בניון




ויחלום יוסף חלום, אז קינאו בו אחיו
ויאמר אליהם שמעו נא החלום

והנה אנחנו מאלמים אלומים בשדה
ונזקפה אלומתי וגם ניצבה והנה

אלומותיכם אז תשתחווינה לאלומתי כי אין זקופה ממנה
ויאמרו אחיו הלמלוך תרצה נא, ויוסיפו עוד שנוא אותו

ויחלום והנה שמש ירח כוכבים
כולם אליו משתחווים, מלך העולם אבל שנוא
על אחיו כולם


ויראו אותו אחיו עוד טרם שיקרב
ויתנכלו להמיתו, בואו נמית אותו
נקבור את חלומו איתו

ויאמר ראובן לא נכנו נפש
זרקו אותו לבור עם עקרבים ורפש
רק דם אל תשפכו ויד אל תשלחו בו
מצערו של אבא אנה אברח

אז למכור אותו בלב גמרו כולם
את כתונת הפסים הם טבלו בדם
אבא זאת מצאנו, השל בנך היא זו
טרוף טורף יוסף

אלומותיכם אז תשתחווינה לאלומתי, כי אין זקופה ממנה
ויאמרו אחיו הלמלוך תרצה נא
ולא יוסיפו עוד

^

7.20.2014

הובלה בכל תנאי ותקלה


^

7.10.2014

יחי "המגן על זכויות האדם": יריב אופונהיימר

ביום ביולי, כך פירסם יריב אופנהיימר בדף הפייסבוק שלו:
מי מייצג את החשודים בשריפה למוות של מוחמד אבו חדייר? עמותת חוננו.
ומי מממן את עמותת חוננו? ממשלת ישראל, אתה ואני.
העמותה זוכה למימון ציבורי והחזר מס במסגרת סעיף 46 א.
הנה:



המשמעות?

בוז לעמותה זו כי היא מגינה על פושעים ימניים קיצוניים שלא מגיע להם שום זכות.

ואני כתבתי לו היום כך:

לפני כמה ימים, ירדת על "חננו". כעת, מתברר שיש פער של 50ֵֵ% בטענות השב"כ:

חננו: 3 החשודים שנעצרו בפרשת רצח הערבי משועפט - שוחררו

יחי הדמוקרט, הליברל, ההומניסט, המגן על זכויות אדם מ"שלום עכשיו".

וגם דווח כאן, בערוץ 7, וגם בהארץ.
^

6.13.2014

הרגישות של הר-הבית

לרק כעת אני התפניתי לעבור על רשימתו של ארנון סגל:-


ואני מתייחס לקטע הבא:

בואו נזכיר נשכחות. האיסור המקודש כל כך על תפילת יהודים בהר הבית לא נקבע מעולם בחוק ואף לא בהחלטת ממשלה או בהכרעת בג"ץ. אדרבה, בדיוק להפך. חוק המקומות הקדושים קובע באופן חד משמעי: "העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות, דינו מאסר חמש שנים". בג"ץ קבע בערך 16 פעמים מאז שנת 93' שזכות היהודים להתפלל בהר הבית – המקום המקודש ביותר מבחינתם – איננה מוטלת בספק. הוא רק הסמיך את המשטרה לקבוע מתי ואיך תותר תפילת היהודים בהר. ואולם המשטרה לא מצאה במשך 47 שנים שעה אחת ויחידה שראויה לתפילת יהודים במתחם היקר ביותר בעיניהם.

בין התנהלותן השערורייתית של הרשויות בהר – מה שקרוי על ידיהן 'סטטוס קוו' (שלמעשה הוא סיפוח איסלמי זוחל) – ובין החוק הישראלי.  אין דבר וחצי דבר. בעצם, יש קשר. מה שהמשטרה עושה הוא עבירה מפורשת על החוק הישראלי... 

והערתי היא שיש גם מסורת בג"צית לראות במקום כעטוף "רגישות ייחודית" כגון "במקום כה רגיש" או, הפסקאות הללו מתוךבג"צ ‎96 / 7128

המעמד הייחודי של הר הבית, כמקום קדוש ליהודים ולמוסלמים כאחת, יוצר מצבים קשים ומעורר בעיות רגישות, גם במישור המשפטי. בשל הרגישות הרבה הכרוכה בבעיות אלה, בין השאר מן הבחינה של הסדר הציבורי, אין לומר: ייקוב הדין את ההר. להיפך...
לרבות שיקולים דתיים, חברתיים ומדיניים, מתוך רגישות וסובלנות, ולא בהכרח לפי קוצו של יוד...
וברגישות המיוחדת של הר הבית, אין מקום בשלב הנוכחי לפתיחת הליכים פליליים בגין פעולות הבנייה האמורות"...
לפעול תוך מודעות לרגישות האזור ותוך הפעלת חוש פרופורציה ראוי...
הרגישות הכרוכה בקדושה...
ומחייבת טיפול רגיש ועדין...
המצב רגיש והרה סכנות על רקע בין-עדתי...


 ומתוך כך, המשטרה רואה את תפקידה כעולה על שמירת וקיום החוק: לשמור על הר-הבית כאתר, מבחינה מעשית, מוסלמית עם השתייכות ירדנית.  היית חושב שה"רגישות" נובעת מהחשש למהומות ואלימות של מתפרעים מוסלמיים והדאגה לשלוט בסדר הצבורי.

לא.

המשטרה מונעת תפילה כדי שלא להרגיז את הירדנים וגם לאפשר לראשי ממשלה את החלופה המדינית של שותפות כלשהי עם ירדן.

ככה זה במזרח התיכון.

^

6.08.2014

"דבר" בהתקפה על הרב ראי"ה קוק

מעיתון "דבר" של ה- 10 ביוני לאחר מתן פסק הידן במשפט החשודים ברצח חיים ארלוזורוב


^

5.23.2014

הארץ עומד על ראשו

מכתב למערכת "הארץ" שנשלח ולא התפרסם:
בתגובה למאמר המערכת "לאפשר חופש פולחן" ("הארץ, 18.5)

המאמר מצדד במדיניות של שינוי הסטטוס-קוו באתר שהוא מקום קדוש גם אם יש מחאות אלימות כנגד צעד זה וזאת, מכיוון שנציגי דת אחת מבקשים "לשוב ולהשתמש לצרכי פולחן" במקום. השינוי אינו דורש, כפי שמציין המאמר, שום "העברת בעלות, מתן ריבונות או אפילו על זכויות לניהול המקום". בנוסף, המאמר מצביע על כך שהמאמינים באותה דת בעיר ירושלים "אינם אורחים לרגע - הם חלק מהעיר, מההיסטוריה שלה ומההווה שלה". ממשיך המאמר ומבשר שאפילו "ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מתגאה שוב ושוב בחופש הפולחן שקיים בירושלים תחת שלטון ישראל". מסקנת המאמר היא: "לכן טוב תעשה הממשלה, אם תגיע להסכם שבו יתאפשר חופש פולחן אמיתי".

האם האתר הוא הר-הבית, שם היהודים משוללי כל זכות של פולחן חופשי ואפילו הזכות לגישה חופשית מוגבלת עד מאוד גם אחרי שפסקי בג"צ התירו גישה ותפילה ליהודים? האם "הארץ" מצדד בשיווין זכויות ליהודים למקום המקודש שלהם? האם המאמר מגנה הקיצוניות של מוסלמים הפוגעים ביהודים ומתפרעים באילמות קשה בשוטרים בצורה הרבה יותר קשה מאירועי "תג מחיר". לא.

נושא המאמר הוא מסירת חלק ממתחם קבר דוד בהר ציון לנוצרים. המאמר רואה בעין יפה "הסכם שיאפשר תפילות בחדר הסעודה האחרונה" שתביא "תועלת מדינית רבה, כך תוכל ישראל להוכיח במעשה ולא בדיבור שהיא מאפשרת חופש פולחן אמיתי".

האם היהודי חייב להתנצר על מנת להינות מאותן זכויות ש"הארץ" רואה בחיוב ואף מעניק ברוחב-יד?

ישראל מידד
אגודת "אל הר ה'"
ירושלים

תוויות: , ,

התקשורת זו לא רק עיתונאים



ישראל מידד ואלי פולק

אחת מבעיותיה הבסיסיות של הרשות שהיא מעולם לא הפנימה באמת את הרעיון שהיא רשות שידור ציבורית


בציינו כי ה-3 במאי היה יום חופש העיתונות העולמי, התייחס שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי לנושא העיתונות החופשית, באומרו כי "לרבים מדי עיתונות חופשית נמצאת תחת מתקפה...אנשים בכל מקום מסתמכים על כך שעיתונות חופשית תיידע אותנו, תתבע ממנהיגינו לשאת באחריות, תפריד בין עובדות והמצאות ותחשוף נרטיבים שקריים המתחפשים כאמיתות".

ואכן, בעיה מרכזית של התקשורת היא שאלה העוסקים בדיווח החדשות הצליחו במידה רבה לעטוף את עצמם במעטפת בלתי חדירה לביקורת. מתיחת ביקורת על התקשורת משולה ל"הרס הדמוקרטיה".

למשל, לארה לוגן מחדשות CBS החליטה לשלב ידע אישי בסיפורי החדשות שלה – תופעה נפוצה וחמורה במיוחד כאן בישראל. בראיון שנתנה על הפרות אתיקה בנושא שילוב חדשות ודעות, אמרה לוגן כי "יש לפוליטיקה חשיבות קריטית...יש לי שֵם של מי שיש לה ידע עמוק...ראוי שתהיה לך הזכות לתת (את דעתך, אם התבקשת לעשות כן) ושלא יגנו אותך בשל כך". מאוחר יותר, בתוכנית "60 דקות" על אירועי בנגאזי, נכשלה לוגן כישלון צורב כשהתברר שהמקור שעליו הסתמכה הוא שקרן. כעת היא בחופשה ארוכה ללא תשלום, ואין מתחשבים בדעותיה. בועתה פקעה.

יש בועות תקשורת אחרות. שום ארגון תקשורת אינו יכול להתקיים ללא מנכ"ל, מנהלים, מִנהלָנים וטכנאים, או בלי תקציב סביר בר-קיימא. כל אלה מצויים אומנם מאחורי הקלעים, אבל גם חלק מהתקשורת. בשבוע שעבר, ענקית התקשורת שלנו הממומנת על ידי המדינה – רשות השידור – הפכה בעצמה לנושא תקשורתי, כשמבקר המדינה פרסם דו"ח על אותם אחורי הקלעים שלה.

בדו"חותיו הקודמים הִרבָּה מבקר המדינה לעסוק ברשות השידור, והדברים התפרסמו בתקשורת לאורך השנים. אך הפעם – המצב שונה. שר התקשורת גלעד ארדן עומד על כך שהרשות לא רק תעבור רפורמה או שינויים מהותיים. לדעתו, יש לסגור אותה. ייתכן אומנם שתוקם מחדש, אך רק אם תאורגן מחדש. אחת מבעיותיה הבסיסיות של הרשות שהיא מעולם לא הפנימה באמת את הרעיון שהיא רשות שידור ציבורית.


לאיש לא באמת אכפת

אם יש נושא שיש לפקידות הממשלתית קושי לגביו, ולא רק בענייני תקשורת, היא החובה המוטלת עליה לייצג באמת את האינטרסים של הציבור. אך נדיר שה"ציבור" נמצא במוסדותיה האדמיניסטרטיביים של רשות השידור (ועוד פחות – בגל"צ), ודאי לא בחדרי העריכה והחדשות. המושג "ציבור" לעתים קרובות הופך להיות "אנחנו", או בעגה המקומית – "הברנז'ה".

היתרון שיש לידועני המרקע ושל היושבים מאחורי המיקרופון הוא שהפרופיל הציבורי הבולט שלהם הופך אותם כמעט לכוכבים. אלא שעניינם הוא חדשות ופרשנות. הטיותיהם והתנהלותם הלא-אתית הן רק אחת הצרות. צרה אחרת היא שלפי דו"ח המבקר, במשרדים ברוממה יושבים אנשים שאינם מנהלים כראוי את כספי משלמי-המיסים, תורמים להרס של רכוש ציבורי ומעודדים אווירה של נִרפּוּת חסרת אחריות.

הדו"ח השנה מתמקד בהתקשרויות לרכישת הפקות מקומיות לשידורי הטלוויזיה, הטיפול (שלא נעשה) בארכיוני הסרטים וההקלטות, ובניהול פרויקט המעבר לשידור דיגיטלי ברשות השידור. המבקר קבע כי העדר התקדמות מספקת בתהליך הדיגיטליזציה נגרם בשל כך שבמהלך השנים פעלה רשות השידור ללא תוכנית שנתית...לא הוכנה שום תוכנית עבודה מסודרת להפעלת הפרוייקט הכוללת מטרות, קנה מידה, יצירת סדר עדיפיות, לוחות זמנים ותקציב. יתר על כן, עד 2012 רשות השידור לא מינתה אדם כלשהו שיפקח על המיזם ארוך הטווח ושיכיר מקרוב את דרישותיו, את הקשיים העלולים לצוץ ואת הדרכים לפתרונם.

ההתקשרויות לרכישת הפקות הם לא עניין של מה בכך. הסכום המצטבר של כספי המיסים הכרוכים בכך בין השנים 2012 ו-2017 מוערכים ב-650 מיליון ש"ח. בעוד שהכתבים הכלכליים של רשות השידור אינם מהססים לבקר את הוצאות הממשלה, הם מעלים שוב ושוב את נושא הוצאות-הנסיעה של ראש הממשלה או של יישובי יהודה ושומרון או את העלות של משרדי סגני-השרים ומתארים אותם כדוגמאות לבזבוז ראוותני מיותר. אך דוגמאות אלו מחווירות בהשוואה לכשלים הכספיים של מנהלי רשות-השידור עצמה.

דו"ח המבקר שב ומדגיש את אכזבתו מכך שממונים רבים מדי ברשות השידור מתעלמים מן הצורך החשוב להגן על אינטרס הציבורי ועל הכסף הציבורי. למקרא הדו"ח, מתברר יותר ויותר כי לא רק שיש חשיבה מעטה ביותר "מחוץ לקופסה", אלא שהיושבים מאחורי השולחנות מעדיפים מציאות שהיא במידה רבה בתוך הקופסה, שבה איש אינו מפקח על תוצאות עמלם, או יותר נכון – על העדרן.

נוכח מציאות עגומה זו, וכדי למנוע את הישנותה, מן הראוי לשלוח את מנהליה של רשות השידור לקורס ניהול למתחילים.

יש כמובן אפשרות נוספת. רק לאחרונה פוטרה העורך הראשית של ה"ניו-יורק טיימס" ג'יל אברמסון. נראה כי סגנון הניהול שלה היה הסיבה לעזיבתה. בהתעלם מן השאלה אם צעדו זה של מו"ל העיתון ארתור זולצברגר היה מוצדק, הרי שמהודעתו עולה כי הנימוקים לפיטורין היו סגנון ניהול שהתאפיין ב"קבלת החלטות שרירותית, העדר התייעצות...תקשורת לקוייה והתעמרות בעמיתים בפני חבריהם".

באותו שבוע שעמד בסימן רע לנשים עורכות, התפטרה נטלי נוגיירדה, העורכת הראשית של "לה מונד", בהצהירה כי אינה יכולה "לקבל את ערעור מעמדה כעומדת בראש העיתון...את העדר האמצעים להפעילו, והעדר השקט והשלווה הנחוצים לשם כך". צעדה זה בא אחרי שעורכים בכירים אחדים הצביעו על "חוסר אמון בהנהלת המערכת והעדר תקשורת עמה". שוב, מבלי לדון בשאלה האם היה מקום לנקוט צעד זה, העיקרון המנחה הוא שלא צריכה להיות סובלנות לביצועים בלתי מספקים.

ישראל זה עתה נכחה בגזירת דינם של ראש ממשלה לשעבר ושל אחרים לעונש מאסר על שחיתות. התקשורת חגגה, בין אם תמכה בו או לא. נכון שרשות השידור אינה חברת התקשורת הציבורית היחידה שהנהלתה כשלה. יש אחרות, כמו ערוץ 10 שגם הוא בזבז סכומי עתק מכספי הציבור ומשאביו. אך עצוב לראות כי כדברי קהלת "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה; ואין כל חדש תחת השמש". נראה כי כשהדברים אמורים במחדליה של התקשורת עצמה, לאיש לא באמת אכפת.



* המאמר התפרסם במקור ב"ג'רוזלם פוסט".

^