מכתב התגובה שלי לטענות אניטה שפירא במוסף ספרים של הארץ

מי קרא למי "נאצי"

ברשימת הביקורת של אניטה שפירא על הביוגרפיה החדשה של עפר גרוזברד על מנחם בגין ("הארץ, ספרים", 7.6), היא מתלוננת על מנהגו של בגין "לייחס לכל יריביו את הכינוי ?נאצים' בקלות בלתי נסבלת: הבריטים היו נאצים, ארנסט בווין הוא נאצי, בן גוריון הוא נאצי...". "כל" יריביו? כולם? דומני שכאן הגזימה שפירא, אך הבה נבחון את דוגמאותיה.

בווין נאם נאום מדיני ב-13.11.45, וכלל בו את הצהרתו שאל להם ליהודים "להידחק יותר מדי לראש התור", אחרת "נשקפת סכנה של תגובה אנטישמית כללית" (ספר ההגנה, כרך ג' חלק ב', עמ' 810-811). התגובות הנזעמות באו מכל חוגי היישוב והעולם היהודי ובגין לא היה לבד בסלידתו מבווין. לגבי הבריטים, לא רק האצ"ל השתמש בכינוי "נאצי-בריטי" אלא גם ההגנה. בכרוז של "החומה", הביטאון הרשמי של ההגנה מיום ב' תמוז תש"ו, נכתב שחור על גבי לבן: "הלאה השלטון הנאצי-בריטי! הלאה בני טיטוס הטמאים מן הארץ הקדושה! יגור החרבה, עוד נבניך ונבנית! תחי העלייה החופשית!" (מצוטט בספרו של דוד ניב, "מערכות האצ"ל, חלק רביעי, עמ' 275).

אך לגבי בן גוריון, חוששני ששפירא הפכה את הכיוון, שהרי היה זה הוא שהרבה להכתים את אויביו הרביזיוניסטים כנאצים וכהיטלר (הפעם האחת והיחידה שבגין כינה את בן גוריון "נאצי" היתה בנאום בכנסת על השילומים ב-7.1.51, לאחר שבן גוריון וחברי סיעתו כינו קודם את בגין ואנשי חרות "נאצים"). ראשון היה זאב ז'בוטינסקי ש"זכה" לטיפול מיוחד זה מצד בן גוריון, כאשר בנאום מיום 18.2.33 הוא הכריז על "ולדימיר היטלר" ואמר כי "אל לנו לזלזל בסכנה ההיטלריסטית ביישוב העברי" (ש. כץ, "ז'בו", עמ' 833-834). בעיתון "דבר" מ-21.3.33 דווח על נאום אחר, שבו בן גוריון אמר כי תלמידי ז'בוטינסקי הם "סגני היטלר ברחוב היהודים" ו"אנשי הייבסקציה ההיטלרסיטית".

ואם אפשר לומר שכל זה היה לפני השואה, מה יכולה להיות התגובה לדברי בן גוריון בכנסת ישראל ב-13.5.63 נגד בגין וסיעתו (והדברים נמחקו מהפרוטוקול) ובהרחבה במכתבו של חיים גורי מיום 15.5.63, שבו הוא תיאר את בגין כ"טיפוס היטלריסטי מובהק: גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים". ואגב, בכנס באוניברסיטת חיפה ב-2002 טען ד"ר יחיעם ויץ כי בשנות ה-60 היה זה דווקא בן גוריון שהירבה להשתמש בכינוי "היטלר" לתיאורו של נאצר.

=========================

הם צינזרו את קטע הסיום ואיבא אותו מהארכיון שלי

הנה הוא הקטע שנפל והוא היה ממש הסעיף האחרון

לבסוף, אני מפנה את הקוראים לספריה של אניטה שפירא, "המאבק שנכזב", "ברל" ו"על קו האופק" שבכולם דוגמאות למכביר (ולמצער) של התנפלויות דמים של חברי ההסתדרות ומפלגת מפא"י בתקופת הישוב על בית"רים ורביזיוניסטים כולל זריקת אבנים, דקירות ומעשי בריונות של פוצצות אסיפות. אם פרופ' שפירא צריכה הוכחות לתוצאות ממשיות וגופניות של מי שהיה יותר יעיל ומשכנע בלשונו המסית, כדאי לה לקרוא שוב את הספרים שלה עצמה.

מנכ"ל בסימן שאלה - הטור החדש בבשבע

תריסר שאלות קשות למנכ"ל רשות השידור
*ארגון "קשב" מבקר את העבודה העיתונאית של מעריב. איפה הוא היה כשהעיתון התגייס לטובת "קדימה"?


מינויו של מוטי שקלאר למנכ"ל רשות השידור הוא מינוי ראוי לכל הדעות. לשקלאר קורות חיים מרשימים וניסיון רב בניהול תקשורת. הוא כיהן כיו"ר מועצת הרשות השנייה, ולאחר מכן כמנכ"ל אותה רשות. הוא משל בכיפת הרשות השנייה בתקופה סוערת למדי, כאשר ערוץ 10 כמעט נסגר ושוב נפתח. המכרז לזכייניות ערוץ 2 נגמר בשתי זכייניות – רשת וקשת, ואילו טלעד ירדה מהמרקע (ובשעה טובה לדעתנו).
הוא ידע לשמור ולשמר את כוחה של הרשות. הוא הצליח להפוך את החלטת הממשלה בדבר רישוי לשידור דיגיטלי למערכת זיכיונות, כאשר כמובן האחראית לזיכיונות היא הרשות השנייה.
שקלאר היה אולי מנהל אדמיניסטרטיבי טוב, אך השפעתו על התכנים ברשות השנייה היתה דלה. למשל, הוא 'ניצח' על סדרת המתנחלים של חיים יבין, ובתפקידו כרגולטור לא הצליח (ואולי לא רצה?) לאפשר למתנחלים המותקפים להגן על עצמם בפורום ובמתכונת ראויה. שקלאר ניסה לשנות את תרבות הפרסום הקלוקלת בטלוויזיה, אך ללא הצלחה רבה. במערכת הבחירות האחרונה הוא כשל בפיקוח על חברת החדשות של הערוץ השני, אשר תמכה בצורה בוטה במפלגת 'קדימה'. כישלון זה הביא עמו נזיפה לערוץ מאת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופטת בייניש.

לאחר הבחירות קיבל מר שקלאר סוף סוף את המינוי הנכסף. כעת הוא לא יהיה רגולטור אלא עורך ראשי של אחד מגופי התקשורת החשובים במדינה. אל לנו לטעות: רשות השידור אמנם חולה מאד, אך שליטתה ברדיו ובטלוויזיה עמוקה ורחבה. למנכ"ל רשות השידור סמכויות נרחבות ואפשרות משמעותית להשפיע לא רק על המבנה, אלא בעיקר על תכנים.

כמה דוגמאות:
האם יצליח שקלאר להעיף מהרשות את גבי גזית, אשר תכניתו פוגעת בכללי האתיקה של הרשות בצורה בוטה?
האם ינסה מר שקלאר לחזק את מעמדו של נציב קבילות הציבור ברשות ולתת לו שיניים?
האם יהיה מקום לביקורת עצמית ולביקורת התקשורת ברשות השידור הממלכתית?
האם ישים שקלאר קץ לעידן יבין, במיוחד לאור הנטיות הפוליטיות הברורות של האיש, שאינן ראויות לשדר בכיר ברשות שידור ממלכתית (שלא לדבר על שכרו הגבוה)?
האם ימצא שקלאר דרך נאותה להרחבת מאגר הכתבים, העורכים ומפיקים ברשות השידור, כך שזה ישקף את מגוון הדעות בציבור הישראלי?

האם יאפשר גם גיוון ואיזון של פרשנים בתחום המשפט?
אך האתגרים אינם רק בתכנים. מונחת לפתחו של שקלאר תכנית מהפכנית לשינוי הרשות, אשר נועדה להבטיח את שליטת האליטות ברשות. האם ימצא שקלאר דרך נאותה לבלום מגמה זו, ובמקומה לדאוג לכך שהרשות תהא ציבורית?
האם סוף סוף ינהיג שקלאר מערכת תמחור אמיתית להפקות ולמחלקות השונות ברשות? או שעולם כמנהגו ינהג, התקציב יהיה המלצה בלבד ואחריות תקציבית היא דרישה מוגזמת? האם פעילות הרשות תהא שקופה? למשל, האם הציבור יקבל דיווח אמיתי על אחוזי גביית אגרת הרדיו והטלוויזיה, כולל מידע על רמת התשלומים במגזר הערבי? האם תימשך 'מדיניות הכוכבים', העולה לרשות (ולציבור) הון רב, או שמא תינתן אפשרות לכוחות צעירים ורעננים להביא פנים חדשות ורוח אחרת לרשות? האם הרשות תתאים את עצמה למאה ה-21 ותוביל בשידור דיגיטלי ברדיו ובטלוויזיה, או שהיא תהיה מובלת בכוח?
את כל השאלות האלה, ורבות נוספות, ניתן לתמצת לשאלה אחת. האם מוטי שקלאר המנכ"ל ייצג את האליטות הפוליטיות, התקשורתיות והאקדמאיות, או שמא יהפוך את רשות השידור הממלכתית לרשות שידור ציבורית באמת?



מי מקשיב?

חברי האגודה הישראלית לתקשורת קיבלו לתיבות הדואר האלקטרוני שלהם העתק ממכתב נזעם שנשלח אל עורך 'מעריב', אמנון דנקנר. חותמי המכתב, ד"ר דניאל דורון ויזהר באר, התלוננו בפניו בשם ארגונם, 'קשב'. 'קשב', למי שאינו יודע, היא עמותה ציבורית אשר נתמכת על-ידי הקרן לישראל החדשה והאיחוד האירופי. היא חוקרת ואוספת מידע על איומים כלפי הדמוקרטיה בישראל, על הסתה ואלימות אידיאולוגית ועל תפקוד התקשורת בישראל. במילים שלנו: ארגון המזוהה עם השמאל, אם כי אף לא פעם אחת תמצא את ההבהרה הזאת בעיתונות. על מה הם התלוננו? על זה שבגיליון 'מעריב' מיום א' השבוע לא פורסמו תמונות זוועה מחוף הים בעזה, כולל הרוגי המשפחה הערבית.

עקרונית, אין כל סיבה שלא להסכים עם עצם הביקורת, שעיתון חייב להשתדל לדווח לצרכניו על מלוא העובדות. אבל בהסתמך למשל על העיתונאי יואב יצחק, יכולנו לספר לבאר ודורון כי אולי ישנה סיבה טובה להשמטה. 'מעריב' כנראה מכר את נשמתו העיתונאית למפלגת 'קדימה' ולעומד בראשה כבר מזמן. נכון, באותו גיליון פרסם הסופר דוד גרוסמן (נשיא הכבוד של 'קשב') רשימה ביקורתית, שלמחרת זכתה לתגובה חריפה של העורך דנקנר. גם בן כספית פרסם רשימה בשם 'הפגז התועה' (ושהוא יטעה?). אבל יש לשער שעד ליום ראשון האחרון, באר ודורון פשוט לא שמו לב להטיה המתמשכת ולהתגייסות הבלתי-אתית של העיתון לטובת 'קדימה'.

הם גם לא שמו לב לחבירה הפסולה לאולמרט דרך דן מרגלית, כספית, דנקנר ואחרים. תמיכה בוטה של עיתון בראש ממשלה, גם על חשבון אתיקה עיתונאית – כמשתמע מיואב יצחק, איננה נחשבת בעיניהם כפגיעה בדמוקרטיה. ואם כך, בעינינו אין לארגון הזה כל בסיס מוסרי בביקורתו ה'תקשורתית'. אדוני 'קשב', אתם מקשיבים לנו?

ז'בוטינסקי על "מקהלת רודפי השלום

א


עתה מייבבת אצלנו בציונות, בצורה מרעישה מאד, מקהלת רודפי-שלום, השואפים להשיג (ע"י הטפה ליהודים בלבד) השלמה עם הערבים. קשה להיפטר מרגש בחילה: למחרת, לאחר שחיטה כה שפלה ומאוסה- הבה נתוודה בחטאינו ונבקש, שלא יכו אותנו להבא. אפילו אני, עם כל זילזולי האורגני בחלקו הניכר של ההרכב בציונות של ימינו, לא ציפיתי להתרפסות תהומית כזאת. אף-על-פי-כן, חש לדחות את רגש התיעוב ועוד פעם להתבונן היטב בעניין זה לגופו של דבר.

שלום עם הערבים, כמובן, דרוש: אין צורך לגמרי בנושא זה לפני היהודים. אנו כולנו, מאה אחוז, רוצים בשלום. וזה עידן ועידנים היה יכול להיות שלום (שלום אמיתי, כלומר, בנוי לא על "אהבה", שאינה יכולה להיות, אלא על גורמים אובייקטיבים), אילו נהגה ממשלת ארץ-ישראל באופן אחר. אילו ראו הערבים, שאנגליה גמרה אומר, בצורה נחרצת, לעודד עליה יהודית ולא תסבול שום אלימות; אילו ראו זאת למעשה , על פי סימנים משכנעים של כל שיגרת הביצוע הממשלתית, אז גם היה בא השלום, וזה מכבר. הערבים הם עם נבון למדי, כדי שלא יחלמו על הבקעת קיר הברזל בידיים ריקות, או אפילו כשמקל בידם, אם הם מאמינים בכך, שיש קיר והוא עשוי ברזל. אילו האמינו בכך, כי אז לא היה שועה איש למסיתים, ובראש התור היו מופיעים אצלם בני אדם מתונים ומיושבים בדעתם- ותודה לאל, אין הם מועטים אצלנו, אלא אדרבה, אפילו רבים, שלא לפי מסיבות הזמן, והיו מגיעים עימהם מהרה לידי הבנה. אז היו ניתנות לערבים ערובות בדבר שיוויון-זכויות, אי פגיעה ברווח עמלם, אוטונומיה תרבותית, ובכלל- כל מה שאנו שואפים להשיג לעצמנו בכל הארצות. אז היה משתרר שלום.

במקום זה התנהגה הממשלה כמסית הראשי. מפני זה אין שלום.


ב


נפגשתי עם רודפי-השלום שלנו עשרות פעמים, ובכל פגישה שאלתי אותם: מדוע מטיפים אתם כל הזמן מוסר ליהודים? לכו אל הערבים ותיוודעו אצלם, באילו תנאים הם מוכנים להשלים עמנו. ולא אני היחיד, כמובן, שאלתי זאת, אלא הכל וכל אחד. אולם הם מתעקשים, שלא ללכת אל הערבים. יתירה מזאת: הם נעלבים עלבון קשה, כשאחרים הולכים אל הערבים, מנסחים לפניהם את השקפות רודפי-השלום ושואלים אותם, כיצד הם, הערבים, מביטים על כך. לפני שלוש שנים ביקר ארנסט דיוויס, כתב של עיתון ברלינאי בירושלים, במערכת עיתון ערבי אחד וראיין את עורכו בעניין אותן הצעות שלום. הוא פירסם במלואם הן את דבריו והן את תשובתו של העורך הערבי. דבריו של דיוויס כללו ניסוח מדוייק של ההטפה הוותרנית- כל-כך מדוייק והוגן, שאפילו מוסדות אותו מחנה לא מצאו, עם כל רצונם למצוא, שום טעות. עם כל זה הם התרגזו במידה שלא תתואר על דיוויס [..] הם התרגזו מפני שתשובתו של העורך הערבי הייתה ברורה מאד: אין אנו רוצים בשום שלום, עד שתוותרו על הצהרת בלפור, והעיקר על העלייה שלא בהסכמתנו. רצונכם להשלים איתנו? אז תסכימו למסור את הכל בארץ, במיוחד את ענייני העליה שלכם בידי פארלמנט עם רוב ערבי. [..]

[...] את השלום עם הערבים רוצים כולנו. אולם אין אנו יכולים לשלם בעדו באותו ויתור, שתובעים מאיתנו הערבים. ויש להתחשב בכך. לפיכך הדרך לשלום מעשי, כלומר להשלטת סדר בארץ ולמניעת אלימות, מתבטאת בשמירה מעשית על הסדר: זה עניינה של הממשלה, עניין "המתקפה המדינית" ודרך אחרת- אָיִן.

עוד מן התיבה האבודה

דרישה נוספת לחקירת הסתה ב´הארץ´ 09:35, 8 מרץ 2005 / כ"ז באדר תשס"ה

דרישה מהיועץ המשפטי לממשלה לחקור בחשד להסתה את מפרסמי קרקטורת המתנחלת המכוונת אקדח לרקת דמותו של הישראלי, קרקטורה שהתפרסמה מטעם תנועת 'יחד' לצד כותרת העיתון 'הארץ'.

ישראל מידד תושב שילה ומנהל חינוכי ב"מרכז בגין", פנה אל היועץ המשפטי לממשלה מזוז בבקשה להורות על פתיחת חקירה בחשד להסתה פלילית נגד מפלגת "יחד", נגד מאייר בעתון "הארץ" אורי זכי, ונגד עתון "הארץ".

כתבתנו רות אברהם מוסרת כי הפנייה באה בעקבות מודעה שהתפרסמה מטעם מפלגת "יחד" בעתון "הארץ" ב 23 בפברואר.

במכתב למזוז כותב מידד: "במודעה, הנושאת את המסר המרכזי 'לא נכנעים ליש"ע', רואים אישה המעוטרת בשביס כאשר על דש בגדה כפתור עם הכיתוב 'יש"ע'. מעל כתפה השמאלית עוזי מקוצר ובידה השמאלית אקדח דרוך. בידה הימנית שלט וכתוב בו 'רק העם יחליט' בעוד היא אומרת 'משאל עם' כפי שמופיע בבלון.

האקדח הוא דרוך ומכוון לרקתו של דמות 'שרוליק', אליבא דאפרים קישון, זאת אומרת, גבר-ילד החובש כובע-טמבל. דמות זו כפותה בחבלים מסביבו ומטפחת קשורה מעל פיו כדי לסתום אותו והוא מזיע מפחד. בטכסט המלווה את האיור אנו קוראים, בין היתר, 'לא ניתן לקיצונים למוטט עלינו את הבית'. 'קיצוני המתנחלים...הורסים את הבית של כולנו'. ועוד כותב: 'יחד, נגן על הדמוקרטיה. יחד נילחם על ישראל".

מידד מוסיף כי "מהמודעה עולה בצורה מתקבלת על הדעת ובפירוש ובמשתמע ברמה סבירה ביותר, הן בציור והן במלים, כי 'יחד' מבקשת מאנשים המזדהים עם האידיאולוגיה שלה לראות בצבור המתנחלים בפרט, ובציבור המתנגד למהלך ההינתקות בכלל, כבני אדם 'קיצוניים', ומעבר לכך, כאל 'אויב העם', כאל אנשים מסוכנים. ככזה, לפי תוכן המודעה, תומכי 'יחד' יהיו אולי רשאים לירות באותו צבור".

כאמור מידד מבקש מהיועהמ"ש להורות על פתיחת חקירה נגד מפלגת "יחד" "מפלגה המיוצגת בכנסת ישראל ובין חבריה יוסי שריד, יוסי ביילין, זהבה גלאון, אבשלום וילן ואחרים", נגד המאייר, ונגד עתון 'הארץ' "אשר פרסם את המודעה".

יצויין כי דרישתו זו של מידד מצטרפת לדרישה דומהשל חבר הכנסת אלדד, בה תבע גם הוא לפני כחודש מהיועץ המשפטי לממשלה לחקור את מפרסמי קרקטורת ההסתה נגד המתנחלים, כהגדרתו.