ממה הוא פוחד, הרי איננו תולים בישראל

אבל האתר של וועדת וינוגרד הוא כאן



נ.ב.

ואפילו שמעון פרס לא צריך לדאוג. הוא לא הבא-בטור

תגובת מתיישבי חברון לראש המנהל האזרחי

מתיישבי בית השלום בחברון הגישו לראש המנהל האזרחי את תגובתם לצו בדבר שימוש מפריע

טוענים לחוסר סמכות, אפליה באכיפה, ופגיעה חמורה בשלטון החוק

עו"ד נדב העצני, המייצג את המתיישבים, טוען במסמך ארוך ומפורט שהוגש לראש המהל האזרחי ביום ה' 26.04 - ח' אייר, כי שתי ההחלטות שהתקבלו בנוגע לבית: הן ההחלטה שלא לתת "היתר עיסקה" , והן ההחלטה להפעיל – לראשונה – כנגד המתיישבים את הצו בדבר שימוש מפריע , הינן החלטות שהתקבלו בחוסר סמכות.

בפתח המסמך מציג עו"ד העצני את החלטות הממשלה שנתקבלו בשנת 1980 ובשנת 1998 , הקובעות כי יהודים יוכלו לשבת בחברון כמו בכל מקום בארץ ישראל, וכי המועדים והמיקום ייקבעו ע"י הממשלה - ולא ע"י שר הבטחון.

"להנחיות שר הביטחון לא קדם כל דיון בממשלה, והחלטתו איננה מבטאת את מדיניותה של הממשלה, בכל הנוגע להתיישבות יהודית בחברון, כפי שזו באה לידי ביטוי במסגרת קווי היסוד של הממשלה" – טוען עו"ד העצני. עוד הוא מציין, כי חברי ממשלה אף הביעו הסתייגויות פומבית מהנחיותיו של שר הביטחון וניסיונו לעקוף את הממשלה, וטענו במפגיע כי הצו הוצא בהוראת שר הבטחון ללא סמכות.

"דרך קבלת ההחלטות, בצורה נחפזת, נחרצת ופומבית, תוך עקיפתה של הרשות המוסמכת (הממשלה) ואף בניגוד לעמדת חבריה, מעלה חשד ממשי כי מאחורי קבלת ההחלטה שלא ליתן היתר עסקה, עמדו שיקולים זרים, ובכללם רצונו של שר הביטחון להרוויח "נקודות זכות" בקרב בוחרי הפריימריס של מפלגת העבודה, אשר צפויים להיערך בתחילת חודש מאי." – טוען עו"ד נדב העצני.

עוד טוען עו"ד העצני, כי התכלית המונחת בבסיס צו עסקאות במקרקעין הינה הבטחת בקרה שלטונית על עסקאות במקרקעין, וכי, לעומת זאת, החלטת המינהל התקבלה על יסוד דירקטיבה מדינית, ומבלי שננקטה כל עמדה ביחס לכשרות עסקאות המכר במבנה ואמיתותן. מדובר בניסיון פסול להלביש עמדה פוליטית במסווה של טיעון מנהלי- פרוצדורלי.
חובה מינהלית בסיסית היא כי בעל הסמכות המוקנית – במקרה זה ראש המנהל האזרחי - יהיה זה שיפעילה בפועל. ואילו במקרה זה, הודה למעשה ראש המינהל כי פעל כ"חותמת גומי", בהתאם ל"דירקטיבה מדינית" ועל פי הנחיות שר הביטחון. די בהודאה זו, בכדי לפסול מעיקרא את החלטתו.

באשר לצו בדבר שימוש מפריע – צו אשר למעשה נעשה בו שימוש ראשוני במקרה זה – עו"ד העצני בדק ומצא, כי צו זה הוצא לאחרונה, בעקבות מסקנות "דו"ח טליה ששון", ונועד להתמודד עם מצבים של פלישה בלתי חוקית של יהודים, לשטחים בבעלות תושבים ערבים. הפעלת הצו כלפי נכס שללא כל ספק נקנה בכסף מלא – אינה הולמת את מטרתו ועל כן גם היא לוקה בחוסר סמכות.

עוד טוען עו"ד העצני לאפליה באכיפת החוק – אפליה שהיא אסורה על פי פסיקת בית המשפט העליון, ושעצם קיומה מהווה פגם חמור הגורר את בטלות הפעולה המינהלית כלפי הפרט המופלה. הן הצו בדבר היתר עסקה והן הצו בדבר שימוש מפריע במקרקעין לא נאכפו מעולם כלפי תושבים ערבים בחברון וביהודה ושומרון בכלל. מדובר באפליה שנועדה להשיג מטרה פסולה - קידום פוליטי אישי של שר הבטחון לקראת ההתמודדות המפלגתית שהוא צפוי לה בקרוב , תוך נסיון לשלול שלא כדין את הלגיטימיות מההתיישבות היהודית בחברון.

אפליה זו מחמירה נוכח העובדה שהרשות הפלשתנית וגורמים "בטחוניים" מטעמה, כבר הודיעו כי בכוונתם להשתלט על הנכס ברגע שהיהודים יוצאו ממנו. בכך יגרם למתיישבים היהודים הפסד בלתי הפיך של מיליוני שקלים, שעלולים לעבור באחת לידי גורמים עוינים שלא כדין, ללא כל הצדקה, ותוך רמיסת כל כללי הצדק והשיוויון. תפיסת הבנין, שכבר שימש בעבר כעמדת צה"ל בהיותו משקיף על צירי תנועה מרכזיים, תגרום גם בהכרח לנזק בטחוני חמור.

מתן שתי החלטות בעת ובעונה אחת (אי מתן היתר עסקה וההחלטה לעשות שימוש בצו שימוש מפריע)– מהוות יחדיו פעולה מלאכותית ומניפולטיבית, שמטרתה שקופה, וכל תכליתה ליצור מבוך ביורוקרטי, שיגשים את ההוראה הדרקונית וחסרת התוקף שהנחית שר הבטחון ממניעים זרים. מדובר בפגיעה חמורה בשלטון החוק במובנו הרחב, בזכויות יסוד ובסדרי ממשל תקינים. העובדה ששתי ההחלטות התקבלו באופן סימולטני, חושפת את פסלותן ומהווה עילה לפסילתן.

במשפט הפסיכופטים זיסוביץ מפסיד בשלב אלף

ולמה שאהיה כזה אתם שואלים

חיים זיסוביץ כינה את ראשי אגודת לדעת ואני ביניהם כ
פסיכופטים
ואגודת לדעת תבע אותו כמוציא דיבה

בשלב הראשון הוא הפסיד

זיסוביץ' ישלם 1000 שקל בהליך ביניים

מנחה "תיק תקשורת" הפסיד בהליך ביניים במשפט דיבה המתקיים נגדו וישלם סכום של 1000 שקל

העיתונאי ומנחה התוכנית "תיק תקשורת", חיים זיסוביץ, הפסיד לפני מספר ימים בהליך ביניים, שנערך במשפט דיבה המתקיים נגדו, בו הוא נתבע על ידי אגודת זכות הציבור לדעת, בעקבות ראיון ב"ישראלי".

זיסוביץ דרש להעביר את המשפט לירושלים, מקום מגוריו, אך אגודת זכות הציבור לדעת דרשה שהמשפט ייערך בנתניה, המקום בו הוגשה התביעה, בטענה כי אין כאן עניין של סמכות מקומית, מאחר והתביעה הוגשה בעקבות פרסום בעיתון "ישראלי", שהוא בעל תפוצה ארצית.

ביהמ"ש בנתניה קיבל את עמדת עורך הדין, יעקב מנקין, המייצג את האגודה, וחייב את זיסוביץ בהוצאות משפט בסך 1000 שקל. השופטת הדס עובדיה טענה כי "ספק אם המרחק בין נתניה לירושלים מצדיק את הבקשה".

"אוסף של פסיכופטים"

לפני כחמישה חודשים הגישה האגודה תביעת דיבה כנגד זיסוביץ, בעקבות ראיון שנתן לעיתון "ישראלי" באוגוסט 2006. בראיון ציין זיסוביץ כי האגודה מורכבת מ"אוסף של פסיכופטים", ובהמשך טען כי היא "מורכבת מאסופה של אנשים הנעים בין הזויים למגוכחים, ומדובר באנשי ימין קיצוני, שהמושג תקשורת מעביר בהם חלחלה, שלא לדבר על תקשורת חופשית".

בכתב התביעה כתב עורך הדין מנקין כי "ביטוייו המקוממים של זיסוביץ מהווים פרסום והפצה של דברי לשון הרע וכזב פוגעני באופן בוטה, שהשפיל את האגודה, ויש בהם בכדי לפגוע בשמה הטוב ובמי שמזוהה עימה.

"האגודה פנתה אל מר זיסוביץ, בדרישה כי יפרסם הודעת התנצלות בגין הביטויים הקשים הנ"ל, ופנייתם לא זכתה לכל מענה".

קדם דו"ח דרור

יום לפני פרסום דו"ח הוועדה הרשמית, פרופ' יחזקאל דרור, החבר בועדת וינוגרד, מפרסם את הערכתו האקדמית לגבי תפקוד הדרג המדיני והצבאי במהלך מלחמת לבנון

דרור: המלחמה מהווה "כשל מערכתי"

פרופ' יחזקאל דרור, החבר בועדת וינוגרד, מפרסם את מסקנותיו לגבי תפקוד הדרג המדיני והצבאי במהלך מלחמת לבנון – יום לפני פרסום דו"ח הוועדה.

"דו"ח דרור", המשתרע על פני 105 עמודים, מפורסם במלואה באתר האינטרנט של מרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים (מרכז בס"א), בכתובת זו

הדו"ח של פרופ' דרור הינו טיוטא של מחקר אשר כתב עבור מרכז בס"א לפני שהתמנה לועדת

וינוגרד. בזמנו, דרור הפיץ את המסמך לעמיתים רבים על מנת לקבל הערות ותגובות. בשבוע שעבר הודלף חלקים מהדו"ח לערוץ 10. כעת, החליט פרופ' דרור לפרסם את כולו.

"מאחר והאמברגו על טיוטת הספרון עבורכם עליו עבדתי עד למינוי ועדת וינוגרד נשבר על ידי הדלפה ובעקבותיה פרסומים מעוותים באחדים מכלי התקשורת, נאלצתי לשחרר את החומר," כתב דרור בסוף השבוע לפרופ' אפרים ענבר, מנהל מרכז בס"א אשר באוניברסיטת בר-אילן. "לכן אני מציע שתעלה אותו על האתר שלכם -- יחד עם ציון שמרכז בס"א מזמין הערות והצעות לשיפור הטיוטא."

עוד כתב פרופ' דרור: "טיוטא זו הוכנה קודם לפניית ראש הממשלה למחבר להיות חבר בוועדה לבדיקת מלחמת לבנון השנייה. היא נשלחה בזמנו בערך לשבעים אנשי מקצוע ומקבלי החלטות לצורך קבלת הערות והצעות שיפור. הדבר נעשה על בסיס אישי ותוך הטלת 'אמברגו'. עם מינוי המחבר לוועדת וינוגרד הפסקתי לעבוד על החומר והפקדתי עותק של הטיוטא בידי גורם משפטי ממשלתי בכיר, כדי למנוע של שמץ של אבק דימוי ניגוד עניינים. אולם, בעקבות פרסום ידיעות מעוותות על הטיוטא, הוחלט להסיר את האמברגו ולהעמיד את הטיוטא כולה לרשות הציבור – תוך הדגשה שמדובר בטיוטא ראשונית שאין המחבר שלם עימה והדורשת עוד עבודה רבה.... לאחר סיום עבודת וועדת וינוגרד תעובד הטיוטא מחדש לפרסום תוך הקפדה על מגבלות ראויות, עם שינויים המשקפים התפתחות בחשיבתה."

בין מסקנותיו של פרופ' דרור, כפי שהם מתפרסמים היום:

עמ' 12: מגדיר את המלחמה כ"כשל מערכתי"

עמ' 26: קובע כי "מערכות נשק עתירות טכנולוגיה שהם תכליתיים מאד נגד מדינות וכוחות סדירים הינם בעלי יעילות נמוכה נגד לוחמי גורילה נחושים והתקפות עם כמויות גדולות של טילים בעלי טכנולוגיה נמוכה."

עמ' 31: "רפורמה מעמיקה וגם כואבת מחייבת בין השאר החלפת מפקדים לא מעטים"

עמ' 32-33: מגדיר סדרת שאלות שעל ראש ממשלה ויועציו להציג בפני הרמטכ"ל וצוותו לקראת דיון במבצע משמעותי מסוג מלחמת הצפון. מדבריו, משתמע ששאלות אלו לא נשאלו די הצורך לפני היציאה למערכה בלבנון: "מה החלופות העיקריות שצה"ל מסוגל לבצע תוך זמנים קצובים, נאמר שבוע, שבועיים, חודש ויותר? מה היעדים העיקריים של כל חלופה? כיצד מצטיירות תמונות הסיום? מה היא קשת התוצאות הצפויה בהישגים הצבאיים ונזק לאויב, משמעות מדינית, נפגעים בצה"ל, נפגעים בעורף, ועלות כלכלית? מה הן השלכות צפויות בטווח הקצר והארוך ליחסים עם ארצות הברית ומדינות עיקריות אחרות, פלשתינאים, מדינות ערב ועולם האסלאם? מה ההשלכות ביחס ליכולת ההרתעה של ישראל, תכניות מדיניות מסוג ההתכנסות והתפתחויות במזרח התיכון בכללותו? ביחס לכול חלופה, מה הכוחות שצה"ל צריך להפעיל בשלבי הפעולה השונים? מה הן אי-הוודאיות העיקריות? מה עלול להשתבש? מה התחזיות אם מעריכים אותן תוך ראייה פסימית? מה עם החשש של "איבוד שליטה" והסלמה לא מבוקרת? על מה מסתכמות התשובות? האם תרגילי מטה ותרגולות של כוחות נותנים בסיס איתן לתחזיות? עד כמה מוכנים הכוחות ותורות ההפעלה לביצוע החלופות? האם מסתמך צה"ל על כלי נשק ותורות לחימה שטרם נוסו בתנאים הדומים לצפויים? מה עם ההכנה של כוחות המילואים? האם הם מאומנים ומצוידים כראוי? אם לא, מה דרוש כדי להשלים את החסר? מה עם הערכות העורף? מה ההתקפות הצפויות והנזקים לעורף בראייה אופטימית ופסימית? מה מצב המקלטים? מה עם הכנות לפינוי? האם תורגלו הפעולות בעורף, תוך שיתוף פעולה של כל הגורמים הנוגעים בדבר, כגון המשטרה, המשרד לביטחון פנים, שירותי החירום ובמיוחד השלטון המקומי? האם נקבע מדרג ברור לניהול הפעולות בעורף? עד כמה אמין ומלא המודיעין עליו מתבססות התשובות? כיצד הגיעו לתחזיות ביחס להשפעה על האויב ותגובותיו? האם התשובות מקובלות על כל צמרת הצבא? מה ההסתייגויות? לאחר כל השיקולים, על מה ממליץ צה"ל בעדיפות ראשונה? שנייה? מדוע?"

עמ' 75-78: קובע כי "תמורה מרחיקת לכת דרושה ביחס להגנה על הבית מפני מערכות טילים"

אברהם לה-בורג - אזרח צרפת

הידעתם של אברהם בורג, חבר כנסת של מפלגת העבודה לשעבר ויושב ראש הכנסת לשעבר ויושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית הינו מאז לפני שנה אזרח צרפת ועוד השתתף בבחירות

הבעיה היחידה היא איך הוא הצביע בשבת

סליחה, טעות הוא הצביע ביום ראשון.

מהפח אל הפחת אל פת"ח

פורום גוש שלום

מארח דיון ציבורי:

שתי מדינות או מדינה אחת

ויכוח בין:

ח"כ לשעבר אורי אבנרי

ו ד"ר אילן פפה

ינחה:

פרופ' זלמן עמית

המתדיינים ישיבו לשאלות הקהל

ביום שלישי, 8 במאי, 2007

בשעה 20.00

בבית הקיבוץ הארצי ליאונרדו דה-וינצ'י 13, ת"א-יפו

שוש שילה מוחה

אמש צעדנו לחומש (צעדה לא קלה במעלה ההר) הארוע היה מרשים. השתתפו בו למעלה מ – 10,000 איש שצעדו ברובם מקדומים לחומש. כדי להקל על הצועדים הזמינו מארגני הצעדה אוטובוסים להורדת האנשים מחומש עם סיום העצרת .

חשוב לדעת כי הצעדה אושרה לפני יום העצמאות עם אפשרות להגעת רכבים פרטיים עד חומש יום לפני הצעדה האישור בוטל.

אמש המח"ט – אמיר ברעם והשלטונות החליטו להתנקם בנו (פורעי חוק) ולא התירו להעלות את האוטובוסים ובמקביל גררו כלי רכב מצידי הצירים בסבסטיה ובמקומות אחרים. במשך הערב-לילה כשאנשינו התחילו להפגין ולמנוע מרכבים צבאיים לנוער בציר עד שיפתח הציר, הוזמנו שוטרי מג"ב עם מדים שחורים (מזמן הגירוש) והתחילו להרביץ ולדחוף אנשים ועצרו את אורית סטרוק מחברון (ששוחררה מאוחר יותר) יותר מכך חסמו את הדרכים בצירים בין שבי שומרון לקדומים כדי להקשות על אלה שהחנו את רכבם בקדומים.

התוצאה נשים בהריון או לאחר לידה, אנשים מבוגרים, נכים ותינוקות צעדו רגלית לחומש ובחזרה לשבי שומרון, בלילה בחושך בין כפרים ערביים.

על ההתעללות והתאכזרות הזו חייבים להגיב בטלפונים או במכתבים.

שימו לב, המסר הוא של חוזק ולא של בכיינות !!! אנחנו נמשיך לעלות ולפעול , עד שחומש תבנה ותיכונן. לא תשברו אותנו גם במחיר של צעדה קשה ביותר. יחד עם זאת לא נעבור לסדר היום על המעשה הלא מוסרי ולא יהודי שעשיתם אמש.

אנא מכם העבירו מסר זה לכל החברים והידידים כדי שהמח"ט אמיר ברעם, האוגדונר ואלוף הפיקוד ידעו שהתנהגותם אמש היתה קו אדום במערכת היחסים בין הצבא לתושבים מאז חורבן הישובים.

מספרי הטלפון:

חטיבת שומרון: – מח"ט שומרון, אמיר ברעם

אוגדת איו"ש: – אוגדונר, יאיר גולן

פקוד מרכז: אלוף פיקוד מרכז


ישר כח לכל אלה שצעדו ולא נשברו.
שוש שילה

יהורם גאון על חברון

יהורם גאון על חברון

מה לך ולמתיישבי חברון? מה הצורך הזה להיות בסדר עם כולם כל הזמן?

"אני בהחלט חפץ לב לברך אותם כמו שהייתי מברך כל אחד בארץ ישראל. למעשה אני חש חובה לברך אותם. אני חושב שאנשי קריית ארבע הם הציונים של .2007 אני לא מדבר על גילויים של טיפשות כמו יריקות וכאלה. אני מדבר על אנשים שבאים ומתיישבים בארץ ישראל. נכון שיש אנשים שעושים אבחנה בין חניתה ומסדה ומשג עם לבין חברון ומקומות אחרים, אבל אני לא עושה את האבחנה הזאת. יש מקומות שהם עקרוניים, כי אחרת גם ירושלים תהיה פחות חשובה בבוא היום. יש פיחות בערכים ובתשתית הלאומית. אם ייקחו לנו את אותו טאבו שעליו בנוי האתוס היהודי אז אין לנו שום סיבה להיות בארץ הזאת. אם לא בגלל קדושת ירושלים, ועיר האבות ובית לחם - מהר מאוד הארץ הזאת תיוותר ללא כל סיבה הגיונית להישאר בה.”

ואתה לא ער לפחות למורכבות של המצב?

"יש מורכבות, אבל אני לא רואה הרבה פשרות, זאת הארץ היחידה שיש לנו. הארץ הנאורה ביותר לפני 60 שנה היא זו ששרפה הכי הרבה יהודים בכל ההיסטוריה של האנושות, ארץ נאורה של שופנהאואר וגתה. אין ביטחון בפני זה אלא ביטחון אחד - בית יהודי לעם היהודי שחי בארצו. אנחנו כל הזמן בוחרים להיפרד מכל הנכסים התרבותיים שיש לנו, אבל הם שהחזירו אותנו לכאן והם בלבד יחזיקו אותנו פה.”

ונחיה על החרב לעולם ועד?

"נדמה לי שמייחסים לבן־גוריון את האמירה שהמלחמה האחרונה תהיה זאת שאויבינו ינצחו בה. הם הרי ימשיכו לזנב בנו כל העת, עד שינצחו אם ניתן להם.”

החל המאבק נגד מינוי איל סיון כמפיק סרט על ישראל

קרן רבינוביץ': "נגן על ההחלטה"

אגודת "זכות הציבור לדעת" שלחה מכתב מחאה חריף (ראה למטה) לקרן רבינוביץ
לקולנוע בשל מה שהגדירה כ"ציניות" בבחירתו של אייל סיון לבימוי סרט לכבוד שישים
שנות עצמאות למדינת ישראל. תגובת הקרן: "כשנגיע להחלטה סופית בנוגע לסיון, נגן עליה
בשמחה"

בסוף השבוע האחרון פנתה "האגודה לזכות הציבור לדעת" ליו"ר
המועצה לשידורי כבלים ולווין, למנהל "קרן רבינוביץ", לסינמטק ירושלים ואל הקרן
לירושלים במכתב מחאה חריף, כנגד בחירתו של הבמאי אייל סיוון להפקתו ובימויו של סרט
בשם "Jaffa". הסרט, שהוזמן על ידי מדינת ישראל לכבוד חגיגות שישים שנות עצמאות אמור
לכלול היבטים שונים על המותג הישראלי שהפך לאייקון ציוני.

האגודה טוענת כי מר סיוון, מגדיר עצמו כאנטי ציוני מושבע, הסבור כי הקמת המדינה במתכונתה הנוכחית
היתה "טעות היסטורית", לדבריו. מר סיוון אף היה בין הקולנוענים שחתמו על מכתב
"סולידאריות", במהלך מלחמת לבנון השנייה, שנשלח אל קולגות פלסטיניים ולבנוניים אשר
נכתב בה בין השאר: "אנו מתנגדים באופן מוחלט לברוטאליות ולאכזריות של המדיניות
הישראלית, אשר הרקיעה לפסגות חדשות בשבועות האחרונים".

כמו כן, כתבו חברי
האגודה כי "גם את סרטו מעורר המחלוקת 'הספציאליסט' הציג את הצורר אייכמן באור
ידידותי, ומר סיוון אף לא הכחיש כי השתמש במניפולציות קולנועיות להשגת מטרה זו. גם
סרט זה פגע ברגשות רבים".

פרופ' אלי פולק, יו"ר האגודה הוסיף ואמר "'איש
באמונתו יחיה' ומר סיוון רשאי להחזיק בכל דעה שיחפוץ, אך האם הוא צריך להיות הבחירה
הראשונה של מדינת ישראל להפקת סרט בנושא ציוני? הן בסרטיו והן בהתבטאויות
בהזדמנויות שונות, הביע מר סיוון ניכור ועוינות למדינת ישראל ונקט במהלכים הפוגעים
בשמה ותדמיתה. יותר משיש בכך אירוניה, הדבר מקומם ביותר. לא ייתכן כי כספי מדינה
ישולמו מבחירה למי שמצהיר עצמו כסולד ממנה בצורה כה בוטה ופוגענית, ועוד דווקא
בהקשר הנוכחי של חגיגה לאומית".

גיורא עיני, מנכ"ל קרן רבינוביץ' אמר
בתגובה להתקפה כי :"ישנם שלושה שלבי בחירה בכדי שסיון יהפוך למפיק הפרויקט: ועדה
מקצועית שממליצה על מועמד מוסים ואכן המליצה על סיון. לאחר מכן הנהלת "פרויקט
קולנוע" שאמרוה לאשר את המועמד ולבסוף את מועצת הדירקטוריון שמאשרת את ההמלצה
והחלטת הנהלת הפריקו. כרגע סיון לא עבר את שני השלבים האחרונים ולכן הוא גם לא קיבל
הודעה על זכייה. כשתהיה החלטה נשמח להגן עליה".
=============================

יום חמישי א' אייר תשס"ז
‏19/04/2007
לכבוד

הגב' נעמה הניג - יו"ר מר גיורא עיני
המועצה לשידורי כבלים ולווין מנהל "קרן רבינוביץ"
ירושלים תל אביב

שלום רב,
הנדון: בחירת הבמאי אייל סיוון
השבוע התפרסם בתקשורת כי במכרז שנערך ע"י ערוץ 8, סינמטק ירושלים וקרן רבינוביץ, נבחר הבמאי אייל סיוון להפיק סרט, המציג את המותג הישראלי השורשי JAFA במסגרת פרויקט "עבר והווה במדינת ישראל", לקראת חגיגות ה- 60 למדינה.

אנו מבקשים להביע את מחאתנו החריפה כנגד בחירה זו.
מר אייל סיוון הינו ישראלי שגלה ממדינתו מבחירה, מגדיר עצמו כאנטי ציוני מושבע, הסבור כי הקמת המדינה במתכונתה הנוכחית היתה "טעות היסטורית" כדבריו. הן בסרטיו והם בהתבטאויות בהזדמנויות שונות, הביע מר סיוון ניכור ועוינות למדינת ישראל ונקט במהלכים הפוגעים בשמה ותדמיתה.
מר סיוון אף היה בין הקולנוענים שחתמו על מכתב "סולידאריות", במהלך מלחמת לבנון השנייה, שנשלח אל קולגות פלסטיניים ולבנוניים אשר נכתב בה בין השאר: "אנו מתנגדים באופן מוחלט לברוטאליות ולאכזריות של המדיניות הישראלית, אשר הרקיעה לפסגות חדשות בשבועות האחרונים".
כמו כן, ראוי לציין גם את סרטו מעורר המחלוקת "הספציאליסט" שהציג את הצורר אייכמן באור ידידותי- ואשר מר סיוון לא הכחיש כי השתמש במניפולציות קולנועיות להשגת מטרה זו. גם סרטו זה פגע ברגשות רבים.

'איש באמונתו יחיה' ומר סיוון רשאי להחזיק בכל דעה שיחפוץ, אך האם הוא צריך להיות הבחירה הראשונה של מדינת ישראל להפקת סרט בנושא ציוני? יותר משיש בכך אירוניה, הדבר מקומם ביותר-
לא ייתכן כי כספי מדינה ישולמו מבחירה למי שמצהיר עצמו כסולד ממנה בצורה כה בוטה ופוגענית. ועוד דווקא בהקשר הנוכחי של חגיגה לאומית. החסרים במאים מצוינים הראויים יותר למלאכה זו?

אנו קוראים לכם לשקול מחדש את בחירתכם. הצופה הישראלי זכאי וראוי לכך.

בכבוד רב,
פרופ' אלי פולק
יו"ר האגודה

יסכה זאב לוינגר בניו-יורק טיימס

תמונה זו של יסכה לוינגר אשר גדלה בשילה בטרם משפחתה עברה לחברון

התפרסמה בכתבה די מאוזנת בניו-יורק טיימס היום על בית השלום

בחברון

לקרוא את הכתבה- כאן

לקרוא ניתוח של ההטייה התקשורתית, כאן

מכתב המופץ אודות זכייתו של נחום ברנע בפרס ישראל

מי שמשווה את נעמי שמר לתומך נאצים, אינו ראוי לקבל את פרס ישראל
מאת: חני לוז
במסגרת חגיגות יום העצמאות החליטה מדינת ישראל שהיא יוצרת טקסים מרשימים וממלכתיים להביע את הערכתה לאנשים ולגופים שונים, הפועלים בכל תחומי החיים במדינה.
פרס ישראל הוא אות ההכרה הממלכתי הגבוה ביותר שמעניקה מדינת ישראל.
חתני וכלות פרס ישראל חייבים להיות כאלה המעניקים לרוב אזרחי המדינה הרגשת נוחה בקבלתם את הפרס. על מקבלי הפרס להיות מעל למחלוקת ציבורית כדי להיות זכאים להכרה הציבורית הגבוהה ביותר בתרומתם לחברה, אם בתרומה חברתית של עזרה לזולת, אם במחקרים מדעיים או פיתוחים טכנולוגים חשובים או ביצירה רוחנית ותרבותית.
אחת מכלות פרס ישראל בשנים האחרונות היתה נעמי שמר ז"ל. שמר כתבה והלחינה מאות שירים , שעשרות מהם נכנסו לפנתיאון הלאומי. שירה "ירושלים של זהב" כמעט והחליף את המנון המדינה, בשנים בהם ערגה ואהבה לירושלים ולארץ ישראל היו רגשות נכונים-פוליטית. דומני שאין אזרח דובר עברית במדינת ישראל שאינו מכיר לפחות שיר אחד שנעמי שמר כתבה ו/או הלחינה.
רבים מאוהביה של נעמי שמר נזדעקו, איפוא, כשעיתונאי בכיר בידיעות אחרונות, עיתונאי המזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית והתנגד לדעותיה הפוליטיות של נעמי שמר, כתב מאמר בו הוא משווה את דעותיה הפרו-ארץ-ישראליות של שמר עם תומך נאצים מפורסם, עזרא פאונד.
כך כתב נחום ברנע ב- 28.6.04, לאחר מותה של שמר:
"ההתבטאויות האלה היו חשובות רק משום שנעמי שמר הייתה אייקון תרבותי, אדם שנוהים אחר כל מילה שלו. היא לא היתה המשוררת הראשונה שנסחפה לקצה ההזוי של הימין. זה קרה, בנסיבות חמורות לאין שיעור, לעזרא פאונד, מגדולי המשוררים האמריקנים. פאונד הפך לאוהד נלהב של הפאשיזם ותועמלן אנטישמי. היום, שנים לאחר מותו, האמריקנים מעריצים את שירתו ולא שוכחים לו את חטאיו. "
לא במקרה הצמידה מדינת ישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום העצמאות: הכאב הקולקטיבי של העם היהודי על מעשיהם הזוועתיים של הגרמנים ועוזריהם והמסקנות הנובעות מרדיפת היהודים בעידן המודרני, היוו את התשתית להכרה כי יש צורך להקים ליהודים מדינה עצמאית.
הגרמנים הנאצים לא הפרידו בין דם לדם: היהודים הנאורים מגרמניה ומאוסטריה הושמדו יחד עם האוסט-יודן ממזרח אירופה, גבירים עשירים עם סוציאליסטים, חסידים עם יהודים מארצות הבלקן ומארצות ערב.
מתיחת קו השוואה בין תומך נאצים מפורסם וידוע לבין משוררת האהובה על רוב שכבות הציבור, משוררת המחוברת בכל נימי נפשה לאהבת ישראל, בשל דעותיה הפוליטית – הוא מעשה מחפיר ועלוב.
יצירת השתמעות כי ההתיישבות החדשה בארץ ישראל ביהודה ושומרון, בה תמכה שמר, כמוה כפוליטיקה של הנאצים, על ידי תיוג פוליטי משותף של "ימין" היא מעשה פשע נגד חלק גדול מהעם היהודי.
לא לאדם כזה ראוי לתת פרס ממלכתי של מדינת ישראל.
לא לחתן כזה מייחלת מדינת העם היהודי .
היום, בימים שבין יום השואה ליום העצמאות, ראוי לבצע שיקלול מחודש האם נחום ברנע ראוי לקבל פרס בשם מדינת ישראל.

הכותבת היא רכזת תדמי"ת – תגבור הדמוקרטיה במדיה הישראלית, מיסודו של הפורום המשפטי, ועיתונאית בדימוס ב"מקור ראשון" ו"הצופה

הרב אלחנן בן-נון עלן דחיית יום הזכרון ויום העצמאות

בדין דחיית יום הזכרון ויום העצמאות

שלום,

ישנן שתי שיטות בדבר.האחת אומרת שהעיקר שקובע את התאריך הוא המאורע עצמו,ועל כן גם אם דוחים אותו ואפילו מסבות מוצדקות,עדין נשארת מהות של חג ביום.שיטה שניה אומרת,שמה שקובע את התאריך בעקבות המאורע הוא הקביעה של החכמים,הרבנות הראשית.לכן אם היא מחליטה לשנות את התאריך בגלל נמוקים שהחליטה,משתנה מהות היום.בשילה ננהג על פי השיטה השניה,שהדבר תלוי בקביעת הרבנות ולא רק במאורע.לכן אומרים תחנון ביום שני וכמובן גם במנחה שלפניו.אולם במנחה של יום שני,אין אומרים הואיל והוא סמוך ליום העצמאות.במיוחד בעניננו שיום הזכרון הוא יום של צער ואבלות,אי אמירת תחנון יכולה לגרום בלבול בצבור.

כמובן,שאם הרבנות הראשית תפרסם הודעה רשמית,ננהג בהתאם.יש פסקים שאחד הרבנים הראשיים מפרסם,אבל אין הוא בהכרח משקף את החלטות הרבנות כולה.

בברכה,
אלחנן

הנכם מוזמנים למשפט ציבורי נגד השחיתות

נוף משילה

מעבר לעמק שילה לכיוון הר בעל חצור

מפגש אחרי 30 שנה

בין השנים 1975 - 1977 שימשתי כשליח בית"ר באנגליה ולפני חג הפסח קבלתי טלפון שאחד החניכים שעדיין לא עלה ארצה - אם כי יש לו אשה ישראלית ויש לו כעת מגרש לבניה ליד הרצליה - יגיע ארצה והבה ניפגש בפוב ברחוב שמעון בן-שטח.

והנה אנחנו:- אחרי 30 שנה

ללא מלים

נוחיות מירבית

מאמרי בעד ברכת ארץ ישראל במקור ראשון

במדור הפרסומי של תנועות הר הבית

דבריה של נילי - המצולמת מפינוי עמונה

בס"ד

הכח והאמונה שמאחורי התמונה

נילי, בת 17 (כמעט)

"התמונה שאני מופיעה בה זכתה בפרס, וכתבו בתקשורת שהיא הביאה לישראל "כבוד עולמי". זה לא אות כבוד, זה אות קלון.
כשהמנהיגים שלנו שולחים את כחות הבטחון שלנו לפעולות של הרס וחורבן, לעקור ולגרש אנשים, להחריב ולהרוס ולעקור ולהשמיד חיים יהודיים, בגוש קטיף, בצפון השומרון, בעמונה – זה לא אות כבוד, זה אות קלון.
כשמדינת ישראל פועלת נגד ארץ ישראל, והחיילים והשוטרים שלה נשלחים להגלות יהודים מארץ ישראל, "גלות תוצרת בית" – זה לא אות כבוד, זה אות קלון.
כשמדינת היהודים, בשם המוסר כל כך מקפידה על "טוהר הנשק", ועל "לא לפגוע בחפים מפשע" – מול האויבים שלנו, ועכשיו מחלקת אלות ברזל לאלפי שוטרים ופוקדת עליהם להכות ולפצוע באכזריות, במבצע של מתוכנן מאורגן, נוער – נוער!!! אנחנו לא אויבים, אנחנו רק נערים - והתוצאה היא מאות פצועים ועשרות נכים עד היום – זה לא אות כבוד, זה אות קלון.
כשאני מסתכלת על לובשי המדים ולא מצליחה להבין, למה אף אחד מהם לא עוצר בשם המוסר ולא שואל את עצמו אם הפקודה היא חוקית או מוסרית, כולם פועלים במקרה הטוב כמו רובוטים, ובמקרים רבים כמו סדיסטים ממש – זה לא אות כבוד, זה אות קלון.
כשמדינת ישראל לא מאפשרת ליהודים לבנות בתים בארץ ישראל. מחריבים את הבתים פעם בתירוץ ש"זה לא חוקי", אבל גם כשזה חוקי – כמו עכשיו בחברון – אז ממציאים חוקים וצוים מתחת לאדמה, הכל כדי לרמוס את הזכות של יהודים לגור בארץ ישראל – זה לא אות כבוד, זה אות קלון.
אנשים שמסתכלים על התמונה, שואלים אותי:
מה חשבת? מה עשית, נערה אחת מול נחשול של שוטרים בשחור? למה לא ברחת? למה חשבת שאת יכולה להאבק לבד מול כולם?
- התשובה היא שאנחנו באנו להאבק. אנחנו לא באנו כדי להכנע או לברוח, הרגשנו וחשבנו שכל העוול והרשע הזה שתארתי קודם צריך להתקל בחומה בצורה של נחישות. צריך להבין שיש כאן דור שלם של נוער שגדל בארץ ישראל, שמאמין בארץ ישראל ובתורה, שרוצה ומתעקש להוביל את עם ישראל בכיוון אחר ושמוכן להלחם על זה.

בס"ד
האלימות והאכזריות בעמונה לא שברו אותנו, אלא חישלו אותנו. שוטרים בשחור לא מפחידים אותנו. הם יכולים לשבור לנו את הראש, אבל הם לא ישברו לנו את הרוח.
איזה כח יש לשוטרים האלה? איזה עוצמה יש להם?
- כח של פקודות, של אלות, ומאחורי זה: כח ועוצמה של שנאה ושל הרס
כל מי שמסתכל היום על חורבות הבתים בעמונה – מבין שלא היה למבצע הזה שום משמעות חוץ מיצר הרס ושנאה-עצמית.
מול זה אנחנו עומדים עם כח ועוצמה אחרים לגמרי: כח של אמונה, עוצמה של תורת ישראל, כח של אמת מול שקר, עוצמה של צדק מול רשע ועוול – אלה כחות שבונים אידאולוגיה, נחישות, נכונות למאבק ולהקרבה.

אנחנו מאמינים שארץ ישראל היא שלנו, של עם ישראל
אנחנו מאמינים שיש לנו זכות עליה, וגם חובה כלפיה
ואנחנו מוכנים להאבק בשבילה, ואנחנו לא מוכנים לוותר עליה

הבאתי אתי את התמונות של מה שקרה רגע אחד אחר כך: התמונות שבהן השוטרים מקיפים אותי, מפילים אותי, מכים אותי באלות - בקיצור: מענישים אותי על כך שהעזתי לעמוד מולם. כמובן, כדי לבצע את המשימה שלהם: להגיע לבתים, לפנות ולהרוס אותם – הם לא היו צריכים להכות אותי. הם יכלו פשוט להדוף אותי ולהתקדם הלאה, למשימת ההרס שקיבלו. אבל הם לא ויתרו לי, כנראה רצו "ללמד אותי לקח" כדי שלא אעז להתנגד להם שוב.
אז יש לי חדשות בשבילם: הם לא הצליחו.
את מה שעשיתי בעמונה – אני מוכנה, אם צריך, לעשות שוב ושוב.
כבר הייתי בחברון והודעתי למשפחות היהודיות שהתיישבו ב"בית השלום", שאם יבואו לפנות אותם – אני אהיה שם. ואני מאמינה שכמוני כל אלפי הנערים והנערות שהיו בעמונה.
בתמונה אתם רואים כביכול אותי, אחת נגד רבים אבל זאת רק אשליה:
מאחורי הרבים עומד אדם אחד – אולמרט
ומאחורי – הקב"ה, ועם ישראל."

עליזה גרינברג טור-מלכא הגיעה לגבורות

היום



בשנת 1967 עם אצ"ג בביתם ברמת גן



אצ"ג, ניסן תימן ואני

הטור החדש שלנו בביקורת התקשורת בשבועון בשבע

הפוליטיקה שמאחורי 'פוליטיקה'
מאת אלי פולק וישראל מידד
ד"ר מור אלטשולר הייתה בעבר משתתפת קבועה בצוות 'פוליטיקה'. בשנה האחרונה היא איננה מופיעה בתוכנית. ברשותה אנו מפרסמים את מכתבה לוועדת וינוגרד, ובו תמצאו את הסיבה להעדרה מן המסך:

לכבוד, חברי ועדת הבדיקה הממשלתית בראשות השופט ד"ר אליהו וינוגרד.

הנושא: התרעה מנומקת נגד מינוי עמיר פרץ לשר הביטחון

כפובליציסטית ותיקה אני מוזמנת תכופות להופיע בתוכנית הטלוויזיה 'פוליטיקה' בערוץ הראשון. במרץ 2006, במהלך המו"מ הקואליציוני להקמת הממשלה, הוזמנתי להשתתף בדיון על איוש התיקים בממשלה החדשה. השתתפו, בין השאר, העיתונאי דניאל בן סימון, העיתונאית טלי ליפקין-שחק, מר רוני מילוא ואחרים.

בדיון התרעתי שמינוי עמיר פרץ לשר ביטחון הוא חסר אחריות ואסור שיתבצע. נימקתי את עמדתי בכך שמדינת ישראל עומדת בפני אתגרים ביטחוניים קשים ומורכבים וזקוקה למנהיגות ביטחונית, בראש ובראשונה לשר ביטחון מנוסה ובקי. לפיכך, האחריות הלאומית דורשת ממר אולמרט להימנע ממינוי אדם חסר ניסיון לתפקיד שר הביטחון וממר פרץ להימנע מקבלתו. עלי לציין שאינני מומחית לענייני, צבא ועמדתי נבעה מהיגיון פשוט, שכל בני אנוש ניחנו בו. מובן שלא שיקולים זרים הנחוני אלא חשש אמיתי לביטחון המדינה.

כמה ימים לאחר התכנית קיבלתי שיחת טלפון ממערכת 'פוליטיקה'. נאמר לי ש'בחלונות הגבוהים' יש זעם רב על דברי, וכי עורכי התוכנית ננזפו על שהזמינו אותי להופיע ולדבר. אכן, מאז לא הוזמנתי להופיע שוב בתכנית 'פוליטיקה'...

אני מגישה עדות זו לחברי ועדת וינוגרד כדי להבהיר ולחדד את העובדות הבאות:

א. התרעה עניינית נגד מינוי עמיר פרץ לשר הביטחון הושמעה בפומבי על-ידי ועל-ידי אחרים.

ב. נימוקי המתנגדים היו ידועים לכל המעורבים בהרכבת הקואליציה.

ג. הם בחרו להתעלם מקול ההיגיון ולהשתיק את המתנגדים.

ד. לצערנו, התנהגותם הצינית וחסרת האחריות של הממנה, הממונה וכל המצביעים בעד המינוי גבתה מחיר דמים במלחמת לבנון השנייה.

בכבוד רב, מור אלטשולר

בארה"ב זה אחרת

במדינת ישראל, שדר רדיו ברשות השידור הציבורית נתפס פעם אחר פעם מעיר הערות פוגעות בציבורים שונים, מביע דעות פוליטיות האסורות על-פי כללי האתיקה המחייבים ומפר שוב ושוב את הכללים. הממונים עליו מכסים את ערוותו בטענה שהוא פופולרי, ולכן יש להעניק לו חופש השתלחות.

בארה"ב זה אחרת; רשת CBS מעסיקה שדר של תכנית הדומה במתכונתה לזו של גבי גזית. הוא ניחן בשפה בוטה, מזלזלת ומשפילה; כך זה ברדיו פרטי. בעבר העיר הערות אנטישמיות, וסיפר בדיחות על חשבון הומוסקסואלים, לטינו-אמריקאים ומיעוטים אחרים. קוראים לשדר דון אימוס. אך כרגע הוא הסתבך: העיתונים הגדולים מפרסמים התקפות עליו. מפרסמים ענקיים כגון GM, אמקס, פרוקטור וגמבל וסטייפל, שפרסמו בתכנית בסכומים של למעלה משמונה מיליון דולר ב-2006, מסירים היום את הפרסומות, גם לאחר שאימוס הביע התנצלות. ומה הוא אמר?

קבוצת כדורסל נשים של מכללת 'רוטגרס' הגיעה לשלב הסיום והפסידה. השחקניות הן שחומות עור והשדר אימוס תיאר אותן, בערך, כ"זנוניות בעלות ראשים מקורזלים". הוא הואשם בגזענות ובסקסיזם, והציבור הנאור מתקומם. בעקבות הלחץ פוטר אימוס, למרות הפופולריות של תכניתו. ובישראל? גבי גזית ממשיך להיות מועסק, ועוד זוכה בהנחיית תכנית 'הכספת' בערוץ 2 בזמן שהוא משדר בקול ישראל.

מינוי של הברנז'ה

מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב, יוסי בר מוחא, הוא גם יו"ר בפועל של האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. מי שהיה יו"ר האיגוד, אריה שקד, השעה את עצמו מהתפקיד בעקבות מינויו לתפקיד מנהל בפועל של מחלקת החדשות של הרדיו, ועל כן ממלא מקומו, בר מוחא, משמש כיו"ר האיגוד בפועל. כלומר, מצד אחד בר מוחא מנהל את אגודת העיתונאים התל אביבית ואת בית סוקולוב בתל אביב, ומצד שני הוא האיש שמתווה את המדיניות הארצית של אגודות העיתונאים.

משל למה הדבר דומה? למנכ"ל חברת טבע המכהן בו זמנית גם כשר הבריאות. האם התקשורת היתה עוברת על כך בשתיקה? ודאי שלא! אך כאשר מדובר באינטריגות ובפוליטיקה הפנימית של התקשורת, הכול מותר... 'אוף-דה-רקורד'.

אלא שישנם עיתונאים שאינם מוכנים לשתוק. אחד מהם הוא אריה אבנרי (חתן הפרס הישראלי לביקורת התקשורת לשנה זו), שהגיש תביעה לבית הדין של האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל בירושלים כדי לפסול את תפקודו של בר מוחא כיו"ר בפועל של האגודה הארצית.

בתביעתו, שמוגשת על דעת הנהלת חטיבת ותיקי התקשורת של אגודת העיתונאים, שבה חברים כ-300 עיתונאים, טוען אבנרי כי "ציבור העיתונאים, המשמש בשל אופי תפקידו כ'כלב השמירה' של כללי המנהל התקין לגבי הארגונים הציבוריים האחרים במדינה, חייב לעניות דעתנו לשמש דוגמה אישית בתחום זה. החבר שממלא את תפקיד היו"ר הקבוע של האיגוד, היו"ר בפועל או ממלא מקום היו"ר אינו יכול להיות שנוי במחלוקת, לא מבחינה משפטית ולא מההיבט הציבורי".

אבנרי – אתה תמים, אבל יישר כוחך!

סודות ושקרים

בערוץ 2 מעלים תכנית בידור חדשה. על-פי הפרסומים, חברת 'שמים הפקות' עוסקת בגיבוש קונצפציה בנושא שקרים. הרעיון הוא להציג כמה כוכבים אשר יספרו סיפורים מן החיים, כביכול, כאשר אחד מהם משקר. תכנית זו תתחרה בערוץ 10, שם עובדים על משהו שנקרא 'הסוד שלי'. (אגב, עוד בשנות ה-50 בארה"ב סוג זה היה נפוץ, ונזכיר את 'יש לי סוד', שעלתה שם לאוויר ב-1952. דוק: לפני 55 שנים!).

ומי מיועד להיות המגיש של תכנית השקרים? גבי גזית.

בית המריבה

האם הכוונה לבית רשות השידור במתחם שערי צדק? או שמא למשכן הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ברח' כנפי נשרים בירושלים? או שמא מדובר בבית גל"צ ביפו? באמת הגיע הזמן שייהפכו לבתי שלום.

ישראל סגל והעולם הבא

לפני כחודש עבר ישראל סגל, העיתונאי הבכיר בוגר ישיבת פוניביץ, אירוע של דום לב.

ב"ידיעות אחרונות" נכתב היום שהוא ראה "עולם אחר" עובר לפניו בזמן האירוע ואף את אביו המנוח.

האם סגל מעומד לחזור בתשובה תוך אמונה בהעולם הבא?

לא אתי

אדווה נוה התלוננה כך:

בכותרת החדשות נאמר "בית המריבה יפונה בתוך שבועיים" מה פתאום לתת לבית בחברון את השם "בית המריבה"?

א. זהו כינוי תקשורתי הבא להביע כי על הבית רבים כמה בעלי אישור קנייה בעד שהוכח כי הבית נקנה כחוק, כפי שאישר אף אפרים סנה.

ב. למה להצהיר כי הבית יפונה , הרי כל מה שנאמר הוא כי סגן שר הביטחון מתכוון לפנותו תוך שבועיים.

אומנם בהמשך החדשות היה הסבר, אך כבר כתבתי לא פעם כי הכותרת יוצרת את האווירה ואת קליטת העובדות הראשוניות. לכן חשוב להקפיד על יתר אובייקטיביות בניסוח הכותרות.

ותגובה:

לאדוה נוה שלום רב,

הנדון: המונחים "בית השלום" ו"בית המריבה"

אני מאשר קבלת פנייתך שבנדון.

הקוד האתי שלנו, מנחה להשתמש בשידור בשמות אשר בעלי הדבר עצמם משתמשים בהם.

לפיכך פניתי ליו"ר הרשות ולוועד המנהל של רשות השידור לבחון את העניין ואם יאשר את הוועד המנהל את המלצתי להשתמש בשם "בית השלום" יעביר הוועד המנהל את ההנחייה למנכ"ל לשם הנחיות השדרים והעורכים.

בכך אין, כמובן, משום צנזורה או משום אמירה שאין לדווח דיווח עיתונאי שוטף על הוויכוח הציבורי והמשפטי סביב הבית.

בכבוד רב,

עמוס גורן

תשובה לתלונתי על משה נגבי

לישראל מידד שלום,

לא מעט משדרינו מפרסמים מאמרי דיעות כאורחים בעיתונות הכתובה בישראל כשם שכתבים או פרשנים בעיתונות מביעים את דעתם כאורחי התקשורת האלקטרונית - והכל על פי שיקולי המערכת המארחת.

השאלה היא האם העיתונאי או השדר פועל בעבודתו השוטפת לפי כללי האתיקה של כלי התקשורת שבו הוא מועסק. בעניין זה אין הבדל בין משה נגבי ובין שאר העובדים ברשות השידור.

בברכה,

עמוס גורן

ולהלן התייחסותי

למר עמוס גורן

הרשה לי לחלוק על קביעתך כי הרי מקרהו של מר נגבי אינו דומה למקרהו של למשל מר יעקב אחימאיר המפרסם מאמרי דעות בעיתון מעריב

מר נגבי הוא פרשן ולא רק פרשן אבל פרשן בתחום המשפט והרי אנו יודעים שהפרקליט שהוא היום סניגור יכול להיות למחרת הקטיגור ואין בתחום זה של המשפט הרבה נקיפות מצון נוכח שינוי נסיבות
עקב כך כאשר מר נגבי מפרסם בשער בת רבים את דעותיו האישיות בתחום הפוליטי אין ערך יותר לפרשנותו המשפטית ולא לכך הוקמה רשות שידור ציבורית אלא להשמיע קולות רבים

בקשר למר נגבי יש לנו רק קול אחד ואין לו קול מאזן ומגוון

אני מבקשך לשוב ולשקול מחדש את עמדתך

תלונה על השופטת אוסנת לאופר

במשדר של תוכנית החדשות אשר שודרה ביום ששי החל מהשעה 17:00 התארחה השופטת בדימוס
אוסנת אלון לאופר (ודומני שזאת בחירה תמוהה בהתחשב בצורה בה היא סיימה את תפקידה
כשופטת בעניין פלילים אם זכרוני אינו מטעה אותי), עלה לדיון נושא של פרסום מטעם
גוף אשר מוחה נגד הינתקות.

אותו פרסום, אשר מר אורי לוי הציג בפני קהל הצופים כולל תמונות של אנשי צבא ומשטרה אשר
נטלו חלק בהינתקות יחד עם טענות וסיסמאות.

גב' לאופר, ששימשה כמין פרשנית, מתחה ביקורת קשה על הפרסום וכינתה אותו "מצמרר"
ו"אשר מזכיר את השואה" ומציג את אישים שונים כ"פושעי מלחמה" וגם מר לוי תרם
תרומתו לביקורת.

אני מלין על כך שלא היה איזון בהצגת הנושא, לא הופיע נציג של אותו ארגון אשר
פירסם את החוברת וגם לא כל תגובה אחרת. מצד אחד, בהחלט יכול להיות שהפרסום היה
"בוטה" במיוחד אבל כשופטת, הייתי מצפה מהשופטת בדימוס לאופר ללכת בעקבות נשיא
בית המשפט העליון לשעבר ושורה ארוכה של פסקי-דין אשר מגינים על חופש הדיבור
והביטוי ולכל הפחות, לומר שאם כל הביקורת, זכותם המלאה לפרסם את מה שהם פירסמו.
יכלו גם אנשי המערכת להביא פרסומים דומים להפליא מצד השמאל של המפה הפוליטית אם
הנושא היה חשוב כל-כך. בצורה שהנושא טופל, לא היה איזון, לא הייתה פרשנות
מקצועית ונאמרו דברים של התבטאות אישית-השקפתית וכל אלה הן הפרות של האתיקה
המקצועית של עובדי רשות השידור ושידוריה. ועל כך אני מתלונן

רוביק רוזנטל היה יכול לעשות יותר טוב

רוביק כתב בטורו על הביטוי "דם על הידיים"
וחשבתי שהוא היה יכול לעשות יותר טוב:-

ראשית אתה מציין שהקשר בין דם לידיים מופיע במקרא ואז אתה מציין את ספר משלי בעוד יש לך

את פרשת
עגל ערופה או חלל שלא נודע שם על ראשי הקהילה לרחוץ את ידיהם ככתוב בספר דברים כא
ו וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל--יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ,

היה מקום להזכיר את מחזהו של שייקספיר מק-בת
V 1
מערכה חמישית תמונה ראשונה

Doct. What is it she does now? Look, how she rubs her hands.
Gent. It is an accustom'd action with her, to seem thus washing her hands. I have known her continue in this a quarter of an hour. 12
Lady M. Yet here's a spot.
Doct. Hark! she speaks. I will set down what comes from her, to satisfy my remembrance the more strongly.
Lady M. Out, damned spot! out, I say!—One: two: why, then 'tis time to do 't.—Hell is murky!—Fie, my lord, fie! a soldier, and afeard? What need we fear who knows it, when none can call our power to account?—Yet who would have thought the old man to have had so much blood in him?

חיכוך אמרנו?

עמיר פרץ מתלונן על החיכוך (*) שבמציאות של בית השלום בחברון

ואני שואל את עצמי אולי זה פרץ שמתחכך?

מתכחך עם שמירה נאותה על בטחון

מתחכך עם מורשת אבות

מתחכך עם זכויות אדם וחירויות הפרט

?


=============

(*)

אני, כשר הביטחון שלו זכות הריבון בשטח, מבקש למנוע התיישבות בשטח שמעורר מחלוקת ומצוי בנקודת חיכוך עם הפלסטינים. אלה הם קווי היסוד של הממשלה, להגיע לפשרה עם הפלסטינים. לא ליצור מוקדי חיכוך חדשים",

תלונה על אבירמה גולן ותשובה מעמוס גרון

הנה תלונתי נגד אבירמה גולן מ- 29/03/2007:

בתחילת התוכנית "מהיום למחר", עוד בטרם מבזק החדשות, שודרה סיכום קצר של פסק דינו של חיים רמון. בתום הכתבה, סיכמה אבירמה גולן "עכשיו אנחנו מבינים". אמירה זו נאמרה בטון מזלזל בוטה שעלה ממנה הסתייגות מובהקת של גב' גולן גם מפסק הדין וגם מחיים רמון. אך על פי כללי האתיקה המחייבים, אין לה הרשות לדבר כך. זו ניצול לרעה של השידור הציבורי. אם גב' גולן רוצה לפרסם את דעותיה ואת השקפותיה, יש לה במה: עיתון "הארץ" בו היא מפרסמת ממילא. מקרה זה מצביע על בעיה אקוטית של הערוץ הראשון שגם מעורב בה מר גבי גזית. מביאים "כוכבים" כדי גם לבדר את צרכני התקשורת אך אנשים אלה, הרגילים שנים להביע את דעותיהם ולהתעלם מאמות המדיה השונות ברשות השידור גם מקבלים חופש כמעט מוחלט להפר את הכללים ומצד שני, זוכים לסלחנות מפליגה מכיוון שהם, כביכול, מביאים קהל מאזינים וצופים וגם מקבלים הרבה כסף על כך. אלא שבסופו שך דבר, ציבור צרכני התקשורת נפגע פעמיים: אין לו איזון וגיוון כי משום מה, כמעט כל הכוכבים דוגמאת גזית וגולן, מביעים דעות משמאל למפה האידיאולוגית כי אין אנשי "ימין" או "המחנה הלאומי" בשידור הציבורי באופן קבוע, וגם אין לו הגנה מפני כל ההפרות. אודה לך על טיפולך בתלונתי.

והנה התשובה מעמוס גורן:

לישראל מידד שלום רב,

פנייתך מצביעה על הצורך לבדוק בדיקה מערכתית את מעמדם האתי והמקצועי של שדרים מן החוץ שאינם מעובדינו על רקע הדרישות המופנות כלפי שדרים שקשורים איתנו בקשרי עובד-מעביד.

בעניין זה כבר פניתי אל יו"ר רשות השידור והמלצתי לאסוף את כל המידע הדרוש, לבחון אותו ולנתחו, ולהסיק מסקנות.

בברכה,

עמוס גורן

הלל כהן תוקף אותי במוסף הארץ

בתגובה למכתבי במוסף הארץ החליט הלל כהן חובש כפה לשעבר ומחבר שני ספרים על הערבים כמשת"פים לפני ואחרי קום המדינה לתקוף אותי

אמנם הלל ואני חברים והוא תושב בית וגן לשעבר אבל כנראה שאנו חלוקים.

אם המערכת תיאות לפרסם מכתב תגובה שלי תוכלו לקרוא אותו בשבוע הבא ואם לאו הוא יתפרסם בבלוג שלי כאן.

אז הנה תגובת הלל

מואזין בשר ודם

ישראל מידד משילה, במכתב (מוסף "הארץ" 6.4) שבו התייחס לטור של אריאל הירשפלד על קולות המסגדים (מוסף "הארץ" 16.3), רצה לתקן ונמצא מקלקל, ויש מקום להעמיד דברים על דיוקם. ראשית, ברובם של מסגדי ירושלים הקריאה לתפילה (אד'אן) הנשמעת באשמורת אחרונה באה מפי מואזין בשר ודם, ולא ממכשיר הקלטה. כך עלה בסקר מדגמי שעשיתי השנה. איני יודע כיצד נעשה האד'אן בכפר תורמוס-עיא, שעל עתודות הקרקע שלו התיישבה שילה.

בנוסף, אין לקשר בין הקריאה לתפילה, שכל כולה כניעות לפני בורא עולם, לבין דרשות יום השישי שבהן מושמעים לעתים ביטויי שנאה כלפי ישראל והיהודים; ואף על השנאה עצמה אין לתמוה, כפי שאמר משה דיין כבר באפריל 1956 על קברו של רועי רוטברג: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו... למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם". דומה שאפשר לקבוע בצער, אחרי ארבעים שנות שלטון ישראלי בשטחים, שההתנחלות בהם לא צימצמה את האיבה וגורמיה, אלא, כנראה, הגבירה אותם.

ונקודה אחרונה בנוגע לשילה. זו זכורה בתולדות עם ישראל לאו דווקא בזכות בנותיה המחוללות בכרמים, אלא יותר בשל היוהרה, הניצול הכלכלי והשחיתות של כוהני הדת שישבו בה ("אשר ישכבון את נשים הצובאות פתח אוהל מועד"), שהביאו לתבוסת ישראל ביד פלשתים.

הלל כהן

ירושלים

אני בתור מורה דרך

הנה אני מלפני כמה חודשים בתור מורה דרך בתל שילה




כדי לצפות בכמה תמונות נוספות מאותו סיור נא לקלקלק כאן

העתירה נגד בשארה

בבית המשפט העליון בירושלים בג"צ
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק




העותרת: שורת הדין – Israel Law Center

ע"י ב"כ עוה"ד ניצנה דרשן-לייטנר
ו/או רועי כוכבי
מרח' הותיקים 11 פתח תקוה, 49389
טל: 03-7361519, פקס: 03-7361520


- נ ג ד -


המשיבים: 1. יו"ר הכנסת
2. שר הפנים

ע"י ב"כ היועץ המשפטי לממשלה
רח' צלאח א-דין 29 ירושלים
טל: 02-6466590, פקס: 02-6467011

משיבים פורמלים: 3. עזמי בשארה
כנסת ישראל, ירושלים

4. ואסל טאהא
כנסת ישראל, ירושלים

5. ג'מאל זחאלקה
כנסת ישראל, ירושלים


עתירה


מוגשת בזאת עתירה לצו על תנאי המורה למשיבים לבוא לנמק וליתן טעם:


א. למשיבה מס' 1: מדוע לא תודיע למשיבים הפורמלים, לאור בטלות אזרחותם, לפנות לאלתר את מקומם בכנסת לבאים אחריהם ברשימת מפלגתם, בל"ד, ומדוע לא תפעל לסיום כהונתם של המשיבים הפורמלים, לפינויים ממשכן הכנסת, ולהשבעתם של חברי הכנסת החדשים הבאים אחריהם ברשימה.

ב. למשיב מס' 2: מדוע לא ימחוק את רישום אזרחותם של המשיבים הפורמלים ממרשם האוכלוסין עקב בטלות אזרחותם, ומדוע לא ינקוט בכל הפעולות הנובעות מביטול הרישום כאמור, לרבות מחיקתם מפנקס הבוחרים לכנסת, שינוי הרישום הרלוונטי בתעודות הזהות של המשיבים הפורמלים, והחלפת דרכוניהם בתעודות מעבר.


ואלה נימוקי העתירה:


1. העותרת הינה עמותה רשומה (מס' 58-0402469) הפועלת להגנה על זכויות העם היהודי ולשמירה על זכויות האדם במדינת ישראל. בין היתר מייצגים חברי העותרת קורבנות טרור בתביעות כנגד ארגוני טרור ומדינות תומכות טרור.
2. המשיבים הפורמלים, חברי הכנסת עזמי בשארה, ואסל טאהא וג'מאל זחאלקה (להלן: "המשיבים הפורמלים") הינם חברי כנסת מטעם רשימת בל"ד.

3. ביום 7.9.06 ביקרו המשיבים הפורמלים בסוריה.

4. בסוריה נפגשו המשיבים הפורמלים עם נשיא סוריה ועם חבריה הבכירים של מפלגת השלטון הסורית, מפלגת הבעת'.

5. עם יציאתם לסוריה, פקעה אזרחותם הישראלית של המשיבים הפורמלים, כמבואר להלן.

6. על פי סעיף 5 לתקנות-שעת-חירום (יציאה לחוץ לארץ), התש"ח-1948, אשר הוארכו בפקודת הארכת תוקף של תקנות-שעת-חירום (יציאה לחוץ לארץ), מס' 7 לש' תש"ט-1948, כניסת אזרח ישראלי לאחת הארצות המנויות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן: "החוק למניעת הסתננות"), טעונה היתר מאת שר הפנים או ראש הממשלה. וזו לשון הסעיף:

5. על אף האמור בכל דין, לא יצא אדם לאחת הארצות המפורטות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954, אלא בהיתר משר הפנים, או מראש הממשלה, ולא ייכנס אזרח ישראלי או תושב ישראלי בכל דרך שהיא לאחת מארצות אלה אלא בהיתר כאמור.

[ההדגשה אינה במקור].

7. סוריה הינה אחת הארצות המנויות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות האמור. ראו לשון הסעיף:

2א. היוצא, ביודעין ושלא כדין, מישראל ללבנון, לסוריה, למצרים, לעבר-הירדן, לסעודיה, לעיראק, לתימן או לכל חלק מארץ ישראל שמחוץ לישראל, דינו – מאסר ארבע שנים או קנס חמשת אלפים לירות.

8. במהלך השנים הותרה היציאה מישראל למצרים, לבנון, ירדן, יהודה, שומרון ורצועת עזה, צפון סיני ומרכז סיני, מרחב שלמה ורמת הגולן. אזורים אלה אינם נמנים עוד עם הארצות עליהן חל סעיף 2א לחוק למניעת הסתננות.

9. להבדיל מאלה, מעמדה של סוריה מעולם לא השתנה, וכניסת אזרח ישראלי אליה טעונה היתר משר הפנים או ראש הממשלה. כניסה לסוריה ללא היתר או רישיון שכזה מהווה מעשה שלא כדין.

10. על פי סעיף 11(א) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק האזרחות"), אזרח ישראלי היוצא מישראל לאחת מן הארצות המנויות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות, שלא כדין, רואים אותו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית, ואזרחותו מתבטלת מיום יציאתו מישראל. ראו לשון הסעיף:

11. (א) אזרח ישראלי שיצא מישראל שלא כדין לאחת מהמדינות הנזכרות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד–1954, או רכש את אזרחותה, יראוהו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית והיא תתבטל מיום יציאתו מישראל; ביטול אזרחותו הישראלית של אדם לפי סעיף זה, מבטל גם את אזרחותו הישראלית של ילדו הקטין שאיננו תושב ישראל.

11. מן המקובץ עולה כי אזרח ישראלי, אשר יוצא לסוריה מישראל, בכל דרך שהיא, ללא היתר מאת שר הפנים או ראש הממשלה – אזרחותו פוקעת מיום יציאתו מישראל.

12. המשיבים הפורמלים יצאו כאמור לסוריה ביום 7.9.06, מבלי שהיה בידם היתר מאת שר הפנים או ראש הממשלה להיכנס אליה, ולפיכך אזרחותם הישראלית פקעה מיום יציאתם.

13. עם פקיעת אזרחותם, פוקעת זכותם של המשיבים הפורמלים לשמש כחברי הכנסת.

14. על פי סעיף 6 לחוק יסוד: הכנסת, זכאי להיבחר לכנסת רק מי שהוא אזרח ישראל. האזרחות הישראלית על פי חוק היסוד הינה תנאי מכונן, תנאי-בלעדיו-אין, לחברות בבית המחוקקים הישראלי.

15. ביום 24.1.07 פנתה העותרת באמצעות ב"כ אל המשיבה מס' 1, יו"ר הכנסת (להלן: "המשיבה מס' 1"), בדרישה להודיע למשיבים הפורמלים, לאור פקיעת אזרחותם, לפנות לאלתר את מקומם בכנסת לבאים אחריהם ברשימת מפלגתם, בל"ד, וכן לפעול לסיום כהונתם של המשיבים הפורמלים, לפינויים ממשכן הכנסת, ולהשבעתם של חברי הכנסת החדשים הבאים אחריהם ברשימה.

פניית העותרת אל המשיבה מס' 1 מיום 24.1.07 מצ"ב לעתירה ומסומנת ע/1.

16. כמו כן, באותו היום פנתה העותרת למשיב מס' 2, שר הפנים (להלן: "המשיב מס' 2"), בדרישה למחוק את רישום אזרחותם של המשיבים הפורמלים ממרשם האוכלוסין, עקב בטלות אזרחותם, ולנקוט בכל הפעולות הנובעות מביטול הרישום כאמור, לרבות מחיקתם מפנקס הבוחרים לכנסת, שינוי הרישום הרלוונטי בתעודות הזהות של חברי הכנסת הנ"ל, והחלפת דרכוניהם בתעודות מעבר.

פניית העותרת אל המשיב מס' 2 מיום 24.1.07 מצ"ב לעתירה ומסומנת ע/2.

17. המשיבה מס' 1, באמצעות היועצת המשפטית לכנסת, השיבה לעותרת, כי חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951, בסעיף 10(א) בו, מאפשר לחברי הכנסת חופש תנועה ואינו מגביל את יציאתם לחוץ לארץ אלא בעיתות מלחמה.

18. לטענת היועצת המשפטית לכנסת, ההוראה הקבועה בסעיף 10(א) האמור, גוברת על הוראת סעיף 5 לתוספת לפקודת הארכת תוקף של תקנות-שעת-חירום (יציאה לחוץ לארץ), מס' 7 לש' תש"ט-1948, המתנה יציאה לאחת המדינות המנויות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות בקבלת היתר או רשיון.

19. לפיכך, לטענתה, רשאי חבר כנסת לצאת לארצות המנויות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות אף ללא היתר או רשיון, ואזרחותו אינה פוקעת כפועל יוצא מכך. פרשנות זו, לדבריה, אף עולה בקנה אחד עם מעמדה של חסינות חברי הכנסת כעקרון חוקתי.

תשובת המשיבה מס' 2 מיום 24.1.07 מצ"ב לעתירה ומסומנת ע/3.

20. המשיב מס' 2 לעומת זאת, לא השיב לפניית העותרת עד היום.

21. העותרת סבורה, כי שגגה נפלה בחלקה של המשיבה מס' 1, ומחדל בחלקו של המשיב מס' 2. לפיכך אין לעותרת מנוס אלא לפנות לבית משפט נכבד זה אשר יורה למשיבים לפעול על פי סמכויותיהם שבדין.

ומכאן העתירה.



אלה טעמי העתירה:


22. אין חולק כי סעיף 10(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א- 1951 (להלן: "חוק החסינות"), מתיר לחברי הכנסת יציאה חופשית לחוץ לארץ פרט לימי מלחמה; ברם, הסעיף האמור אינו מגן על כניסתם הבלתי חוקית של המשיבים הפורמלים לסוריה.

23. סעיף 5 לתוספת לפקודת הארכת תוקף של תקנות-שעת-חירום (יציאה לחוץ לארץ), מס' 7 לש' תש"ט-1948 (להלן: "התוספת לפקודה"), וסעיף 11(א) לחוק האזרחות התשי"ב-1952 (להלן: "חוק האזרחות"), עניינם כניסתו של אזרח ישראלי לאחת הארצות המנויות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות. עניינם של הסעיפים הללו אינו ביציאה מישראל דרך כלל, כי אם בכניסה לארצות מסוימות. על כניסה לארצות הללו אין סעיף 10(א) לחוק החסינות בא להגן, לא על פי לשונו ולא על פי תכליתו.


כניסה למדינת אויב טעונה היתר

24. לשונו של סעיף 5 לתוספת לפקודה ברורה. על פי הסיפא לסעיף, לא יכנס אזרח ישראלי או תושב ישראלי לאחת הארצות המנויות בסעיף 2א לחוק ההסתננות (להלן: "ארצות אויב"), ללא היתר משר הפנים או מראש הממשלה. לפיכך, כניסה של אזרח ישראלי לאחת הארצות הללו בלא היתר כאמור הינה שלא כדין.

25. גם הוראתו של סעיף 11(א) לחוק האזרחות הינה חד משמעית. על פי הסעיף, יציאתו של אזרח ישראלי למדינת אויב או רכישת אזרחותה, מבטלת את אזרחותו הישראלית מיום יציאתו את ישראל.

26. ברי, כי על אף שסעיף 11(א) נוקט לשון "יציאה" הטעונה היתר, הכוונה היחידה שניתן לייחס לסעיף הינה שהכניסה למדינת אויב טעונה היתר. לאור ההסטוריה החקיקתית של הסעיף ולאור תכליתו, כל פרשנות אחרת, ובעיקר פרשנות מילולית דווקנית של הביטוי "יציאה", תסכל את תכלית הסעיף לחלוטין.

27. נפתח ונאמר, כי בשעה שנחקקו תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח-1948, החוק למניעת הסתננות (1954) וחוק האזרחות (1952), "יציאה" לאחת מארצות האויב היתה זהה לחלוטין, מבחינה פרקטית, עם "כניסה" אליה.

28. הטעם לכך הוא שבאותם ימים, כל הטריטוריות הגובלות בישראל נמנו על הארצות המנויות בסעיף 2א לחוק למניעת ישראל; בה בעת, כל הטריטוריות המנויות בסעיף האמור גבלו בישראל, או שעל מנת "לצאת" אליהן (דהיינו, "להיכנס" אליהן) היה על האזרח הישראלי לעבור דרך טריטוריה כלשהי מבין אלה המנויות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות.

29. כך לדוגמא, עיראק, סעודיה ותימן אינן גובלות בישראל, אך על מנת "לצאת" אליהן היה על אזרח ישראל לעבור דרך עבר הירדן או סוריה, דרך עבר הירדן, או דרך עבר הירדן וסעודיה, בהתאמה. ברור, אם כן, כי החיקוקים האמורים עניינם "כניסה" של אזרחים ישראלים לארצות האויב, ולא "יציאה" של אזרחים ישראלים מישראל דרך כלל.

30. שנית, הפרשנות על פיה כניסתו של אזרח ישראלי לארצות אויב היא המחייבת היתר ולא יציאתו, היא הפרשנות המקיימת את הוראות החיקוקים האמורים, ומקיימת את תכליתם. על כן יש להעדיפה על פני פרשנות המאיינת את ההוראות הללו. פרשנות זו גם עולה בקנה אחד עם הכלל, המעוגן גם בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על פיו כל אדם רשאי לצאת את ישראל בכל עת.

31. שלישית, הפרשנות שמעניקות רשויות השלטון בישראל להוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות זהה עם הפרשנות הראויה אליבא דהעותרת. פרשנות זו עולה, לדוגמא, מדברים שמסרה המדינה לבית משפט נכבד זה באחד העניינים, ואשר נראה כי אומצו על ידי בית המשפט הנכבד. ראו בג"צ 7164/02 ג'וואמיס ואח' נ' שר הפנים ואח', נט(2) 232:

"כניסה שלא כדין למדינת אויב או רכישת אזרחות של מדינת אויב מביאה לביטול האזרחות הישראלית, כאמור בסעיף 11(א) לחוק האזרחות, כפי שחוקק בחוק האזרחות (תיקון מס' 4), תש"ם-1980".

[ההדגשה אינה במקור].

32. הלכה היא, כי הפרקטיקה של הרשות מהווה עדות לפרשנות הראויה של החוק (בג"צ 333/68 מפעלי מושבי הדרום בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים פ"ד כג(1) 508; בג"צ 6395/98 אלקושי נ' קצין התגמולים פ"ד נד(1) 454). פרשנותן של הרשויות בעניין זה, והפרקטיקה הנוהגת בהן בסוגיה זו, מהוות "עדות נאמנה כיצד הבינו את החוק מעצביו ומבצעיו" והן מוסיפות "נופך של תמיכה וחיזוק לפירוש העולה בקנה אחד עמה", כדברי בית משפט נכבד זה בעניין בג"צ 333/68 הנ"ל.

33. לפיכך, עניינו של סעיף 11(א) לחוק האזרחות אינו יציאה של אזרח ישראלי לחוץ לארץ, אלא כניסה של אזרח ישראלי לאחת מארצות האויב; הסעיף האמור אינו מתנה את היציאה מן המדינה בקבלת היתר או רישיון, אלא דורש היתר כתנאי לכניסה לאחת מארצות האויב.


סעיף 10(א) לחוק החסינות

34. סעיף 10(א) לחוק החסינות אינו מתיר לחברי כנסת להיכנס למדינת אויב, ועמדת היועצת המשפטית לכנסת בעניין זה, בכל הכבוד, בטעות יסודה.

35. סעיף 10(א) לחוק החסינות קובע כדלקמן:

10(א) "שום הוראה המתנה את היציאה מן המדינה בקבלת היתר או רשיון לא תחול על חבר הכנסת אלא בימי מלחמה".

סעיף זה, כפשט לשונו, עוסק ביציאת חבר הכנסת מן הארץ בלבד.

36. הן מלשונו של סעיף 10(א) והן מתכליתו אתה למד כי סעיף זה איננו נוגע כלל לכניסת חבר הכנסת לארצות אויב.

37. על פי לשונו: הסעיף מדבר ב"יציאה מן המדינה" בלבד. דהיינו – מדובר אך ורק על אקט היציאה מן הארץ, ואין הסעיף עוסק בכניסה למדינה או לטריטוריה כלשהי.

38. על פי תכליתו: תכליתו של סעיף 10(א) הינה להבטיח את חופש התנועה של חבר הכנסת על מנת לאפשר לו למלא את תפקידו. מטעם זה ממוקם הסעיף בחוק העוסק, בין היתר, ב"זכויות" חברי הכנסת. ואכן הזכות לחופש התנועה היא זכות מזכויותיו של חבר הכנסת. הסעיף נועד להגן על חבר הכנסת מפני הגבלות שאחרת עלולות היו להיות מוטלות על חופש התנועה שלו ולהפריע לו במילוי תפקידו.

39. אין תכליתו של סעיף 10(א) ליתן לחבר הכנסת היתר מראש לעבור על החוק, ולהיכנס לארצות אויב; מה עוד, שכניסה לארצות כאלה בוודאי אינה חלק מתפקידו של חבר הכנסת על פי אמת מידה סבירה כלשהי, ואינה יכולה להיחשב כפעילות אינהרנטית לתפקידו. מטרתו של הסעיף לאפשר לחבר הכנסת לצאת את הארץ כל אימת שיחפות מבלי להיתקל בקשיים מיוחדים.

40. פרשנות זו מתיישבת היטב עם הסיפא לסעיף המסייג את האמור ברישא לו וקובע, כי "בימי מלחמה" יחולו על חבר הכנסת הוראות המתנות "יציאה מן המדינה" בקבלת היתר או רישיון. מאי נפקה מינה "בימי מלחמה"?

41. לו אכן היה סעיף 10(א) חל על כניסתם של חברי הכנסת לארצות אויב, אזי לא היה צורך בסייג של "ימי מלחמה". אין כל היגיון בכך שיציאה לארצות אויב תאסר במיוחד רק בימי מלחמה, שכן בין ישראל לבין כל ארצות האויב שאיסור הכניסה אליהן לא בוטל – ובכלל זה בין ישראל וסוריה – שורר מצב מלחמה, והכניסה אליהן אסורה תמיד.

42. מה מייחד איפוא "ימי מלחמה", מבחינת חופש התנועה של חבר הכנסת והטלת מגבלות על יציאתו את תחומי המדינה, מ"ימי שלום"? הבדל זה נעוץ בשירותו הצבאי של חבר הכנסת.

43. חבר כנסת פטור אמנם מחובת שירות סדיר (אלא אם כן החליטה הכנסת אחרת בימי מלחמה), אך אינו פטור משירות מילואים. ראה סעיף 7 לחוק החסינות:

7. (א) חבר הכנסת פטור מחובת שירות סדיר לפי חוק שירות ביטחון, תש"ט-1949, ומכל חובת שירות לפי חוק אחר, אם לא החליטה הכנסת החלטה אחרת בימי מלחמה.
(ב) אין חבר הכנסת פטור מחובת שירות מילואים לפי חוק שירות בטחון, תש"ט-1949; אולם הסידורים בדבר המועד למילוי חובה זו ייקבעו על ידי ועדת הכנסת בהתיעצות עם שר הבטחון או עם בא כוחו.

44. סעיף 10(א) לחוק החסינות מאפשר לחברי כנסת, החייבים בשירות מילואים ואשר עלולים להתחייב בשירות סדיר, לצאת מן הארץ גם ללא היתר משלטונות הצבא, כפי שנדרש לכך אזרח המחויב בשירות צבאי, להוציא בעיתות מלחמה.

45. תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח-1948, מטילות מגבלות שונות על יציאה מן הארץ. בין היתר הן קובעות מגבלות על יציאת יוצאי צבא לחוץ לארץ, ומתנות אותה בקיומו של היתר מאת שר הביטחון (תקנות 8-10).

46. על מנת שלא להגביל את יציאתו של חבר כנסת לחוץ לארץ במידה העולה על הנדרש, מתירה הוראת סעיף 10(א) לחבר הכנסת לצאת את הארץ ללא היתר כנדרש, להוציא בעיתות מלחמה. הטעם למגבלה הוא שבימי מלחמה האינטרס הציבורי שבהגבלת יציאתו של חבר הכנסת לחוץ לארץ גובר על האינטרס הציבורי שבהבטחת חופש התנועה שלו. זהו אותו רציונל העומד בבסיס הוראת סעיף 7(ב) לחוק החסינות הפוטר חבר כנסת משירות סדיר אלא אם החליטה הכנסת אחרת בימי מלחמה.

47. אשר על כן, ענייננו של סעיף 10(א) לחוק החסינות מוגבל ליציאתו של חבר הכנסת מן הארץ בלבד, והוא אינו קובע דבר וחצי דבר לגבי כניסת חבר הכנסת לארצות אויב. לפיכך, סעיף זה אינו רלוונטי לנושא העתירה, ואינו מתיר לחבר הכנסת להיכנס לארץ אויב.


סעיף 1 לחוק החסינות

48. גם סעיף הסל המעניק חסינות לחברי כנסת אינו מגן על כניסת חברי כנסת לארץ אויב ללא היתר כדין.

49. סעיף 1(א) לחוק החסינות מעניק חסינות לחברי כנסת מפני דין פלילי או אזרחי ומפני כל פעולה משפטית. ראה לשון הסעיף:

1. (א) חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת.

50. אכן, העובר על סעיף 2א לחוק למניעת הסתננות מבצע עבירה פלילית. על פי הוראת הסעיף האמור, יציאה לאחת המדינות האסורות מישראל, ביודעין ושלא כדין, הינה עבירה שדינה מאסר ארבע שנים או קנס. ואמנם, היועץ המשפטי לממשלה פתח בחקירה פלילית כנגד המשיבים הפורמלים עם חזרתם ארצה, בחשד כי עברו על הוראות סעיף 2א לחוק.

51. ברם, עתירה זו אין עניינה הדין הפלילי או הפעלת סנקציה פלילית כלשהי נגד המשיבים הפורמליים. העתירה מתבססת על הוראת סעיף 11(א) לחוק האזרחות, על פיו, אזרח ישראלי היוצא מישראל לאחת מארצות האויב, שלא כדין, רואים אותו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית, ואזרחותו מתבטלת מיום יציאתו מישראל. לא למותר להביא כאן, שוב, את לשון הסעיף במלואו:

11. (א) אזרח ישראלי שיצא מישראל שלא כדין לאחת מהמדינות הנזכרות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד–1954, או רכש את אזרחותה, יראוהו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית והיא תתבטל מיום יציאתו מישראל; ביטול אזרחותו הישראלית של אדם לפי סעיף זה, מבטל גם את אזרחותו הישראלית של ילדו הקטין שאיננו תושב ישראל.

52. סעיף 11(א) הוא איבר מאיבריו של המשפט המינהלי הישראלי, והוא אינו מטיל על מי שנכנס לארץ אויב אחריות פלילית או אזרחית. הוא אף אינו טומן בחובו ביצוע פעולה משפטית, באשר אזרחותו הישראלית של מי שנכנס לארץ אויב שלא כדין מתבטלת מאליה, בלי צורך באקט משפטי כלשהו. כל אקט הבא בעקבות פקיעת האזרחות נובע הימנה, ואינו גורם לה.

53. מכאן שחסינות חבר הכנסת אינה עומדת לו מפני פקיעת אזרחותו עקב כניסתו שלא כדין לארץ אויב.

54. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, הרי שגם לו היתה החסינות המהותית רלוונטית באופן עקרוני למקרה זה, הרי שיסוד הכרחי מיסודות החסינות המהותית, על פי סעיף 1 לחוק החסינות, הוא שהמעשה שביצע חבר הכנסת נעשה במסגרת מילוי תפקידו.

55. סוריה הינה אויב מר העומד מאחורי פיגועי הטרור הקשים והרצחניים ביותר בישראל, המחמש ומממן את הגרועים שבארגוני הטרור, לרבות חמאס וחיזבאללה; אויב שסיפק רקטות וטילים לחיזבאללה, בהם נעשה שימוש מסיבי נגד אזרחי ישראל – יהודים כערבים – בקיץ האחרון; אויב שמאפשר לראשי חמאס והג'יהאד האסלאמי לנהל מתוך שטחו מאבק אלים חסר פשרות להחרבת מדינת ישראל ולרצח תושביה; אויב החובר לאיומי ההשמדה האיראניים המפורשים על מדינת ישראל והעם היהודי; אויב שראשיו אינם חדלים מלהתגרות בישראל ולאיים עליה; אויב שפועל לאחרונה לחמם את חזית רמת הגולן, במטרה לגרום התלקחות רבתי בצפון.

56. כניסה לסוריה שלא כדין איננה מעשה שנעשה במסגרת מילוי תפקידו של חבר כנסת בישראל. המשיבים הפורמלים נסעו לסוריה בלא קשר לתפקידם, כמוהם כאלפי אזרחים ישראלים אחרים, שיצאו למדינה זו בשנים האחרונות.

57. נסיעה לסוריה איננה אינהרנטית למילוי תפקידו של חבר הכנסת. היא איננה מצויה בתוך מתחם הסיכון האינהרנטי למילוי תפקיד זה. קביעה לפיה כניסת המשיבים הפורמליים לסוריה כמוה כהענקת היתר, עידוד ופרס לעבריינות שאין כל דרך להבינה או להצדיקה. קביעה כזו לא תהא שונה הרבה מקביעה על פיה שיתוף פעולה עם האויב הסורי או ריגול לטובתו על ידי חבר כנסת הינו מעשה שנעשה "במסגרת מילוי תפקידו" של חבר הכנסת.


אחרית דבר

58. מן האמור לעיל אנו למדים כי, ראשית, סעיף 10(א) לחוק החסינות אינו גובר על סעיף 5 לתוספת, כטענת המשיבה מס' 1. יתר על כן, במעשה נשוא עתירה זו – כניסת המשיבים הפורמלים לארץ אויב – שתי הוראות אלה כלל אינן באות לכלל התנגשות ביניהן. בעוד ההוראה הראשונה עניינה יציאה מן הארץ הטעונה רשיון או היתר, הרי שההוראה האחרונה עניינה כניסה לארץ אויב הטעונה היתר.

59. שנית, ובכל מקרה, החסינות המהותית של חברי הכנסת אינה חלה על פקיעת אזרחותו של חבר כנסת הנכנס ללא רשיון לארץ אויב, הואיל וזו מתרחשת מאליה, ללא צורך באקט משפטי וללא התחייבות בדין הפלילי או האזרחי, ומאחר ובכל המקרה כניסה לארץ אויב אינה נעשית במסגרת תפקידו של חבר כנסת במדינת ישראל.

60. מאחר שסעיף 10(א) לחוק החסינות אינו חל על כניסת חבר הכנסת לארץ אויב ללא היתר, והואיל ואין לחבר הכנסת חסינות מפני תוצאותיה של כניסה שלא כדין לארץ אויב, הרי שמכח סעיף 11 לחוק האזרחות – אזרחותו הישראלית של חבר הכנסת שנכנס לארץ אויב פוקעת עם כניסתו לארץ אויב.

61. אשר על כן, כניסתם של המשיבים הפורמלים לסוריה ביום 7.9.06, אשר נעשתה ללא היתר משר הפנים או מראש הממשלה, מהווה כניסה שלא כדין לאחת מארצות האויב המנויות בסעיף 2א לחוק ההסתננות, ובעקבותיה פקעה אזרחותם הישראלית של המשיבים הפורמלים.

62. משפקעה אזרחותם של המשיבים הפורמלים, פוקעת גם חברותם בכנסת ישראל.

63. כאמור, על פי סעיף 6 לחוק יסוד: הכנסת, זכאי להיבחר לכנסת רק מי שהוא אזרח ישראל. גם מפי סעיף 16א לחוק היסוד ניתן ללמוד, כי אזרחות ישראלית הינה תנאי-בלעדיו-אין לחברות בבית המחוקקים הישראלי.

64. על פי סעיף 16א לחוק יסוד: הכנסת, על אף הוראת סעיף 14(ב) לחוק האזרחות, על פיה רשאי אזרח ישראלי להיות בעל אזרחות כפולה, ויראו אותו, על פי הדין הישראלי, כאזרח ישראלי, חבר כנסת חייב לפעול לשחרורו מאזרחותו הזרה.

65. סעיף זה נובע מרצון המחוקק להגביל במידת האפשר את האפשרות שבכנסת ישראל יכהן מי שנושא אזרחות של מדינת חוץ. הטעם לכך טמון הן בחובת הנאמנות של חבר הכנסת כלפי המדינה, והן בתדמיתה של הכנסת ובאמון הציבור במוסד חשוב מאין כמותו זה.

66. החוקה המטריאלית של ישראל, כפי שהיא מוצאת את ביטויה לעניין זה בחוק יסוד: הכנסת, מעמידה אפוא את האזרחות הישראלית כתנאי יסודי לחברות בכנסת; משפוקעת אזרחותו של חבר כנסת פלוני, פוקעת עמה גם חברותו בכנסת; ולאור פקיעת אזרחותם של המשיבים הפורמלים, כאמור לעיל, פקעה אף חברותם בכנסת. הם אינם רשאים עוד לכהן בה, ועל הבאים אחריהם ברשימת בל"ד לתפוס את מקומותיהם בבית המחוקקים.

67. הפעולות אותן מתבקשים המשיבים מס' 1 ו-2 לנקוט בעניינם של המשיבים הפורמלים, כאמור בבקשות לצו על תנאי שברישת עתירה זו, אינן אלא צעדים מתבקשים וטבעיים מן המציאות המשפטית הקיימת, על פיה חדלו המשיבים הפורמלים זה מכבר להיות אזרחי ישראל. פעולות אלה אינן יוצרות את המציאות המשפטית האמורה, אלא מתחייבים ממנה ומהווים תוצאה הכרחית שלה.

68. אשר על כן ולאור האמור לעיל מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן את הצווים על תנאי המבוקשים ברישת עתירה זו, ולאחר שמיעת נימוקי המשיבים 1 ו-2, להפוך את הצווים על תנאי למוחלטים.





__________________
ניצנה דרשן-לייטנר, עו"ד
ב"כ העותרת

יום רביעי, ‏ט' ניסן תשס"ז, 28 מרץ 2007.

תצהיר



הנני הח"מ, רויטל סהר, נושאת ת.ז. 31822497, לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת וכי אהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק במידה ולא אעשה כן, מצהירה בזה בכתב כדלקמן:




1. הנני עושה תצהירי זה בתמיכה לעתירה דנן.

2. כל העובדות והטענות המפורטות בעתירה זו נכונות למיטב ידיעתי ואמונתי.

3. זהו שמי, זו חתימתי, ותוכן תצהירי דלעיל אמת.




_________________
רויטל סהר



הנני לאשר, כי ביום 26.3.07 הופיעה בפני, ניצנה דרשן-לייטנר, במשרדי ברח' הרצל 1 בקרית אונו, גב' רויטל סהר, נושאת ת.ז. 31822497 (המוכרת לי באופן אישי), ולאחר שהזהרתיה כי עליה לומר את האמת וכי תהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק במידה ולא תעשה כן, אישרה את נכונות תצהירה דלעיל וחתמה עליו בפני.



_________________ _____________________
חותמת ניצנה דרשן-לייטנר, עו"ד

ומכתב שלא התפרסם במעריב

לשווא יעמול טומי לפיד בהתקפתו על פרופ' אריאל טואף ("עלילת דם", 14.2). הרי כל שאלותיו כלפי איש האקדמיה וכל טרונותיו נגדו ריקות הן.

האם פרופ' טואף היה צריך לפרסם את הספר, תוהה לפיד. מדוע טואף עורר את השדים, הוא מבקש לדעת, ולפיד קובע שאסור היה לטואף להוציא לאור את ספרו גם אם הייתה ביד את האמת לאמיתה כי הרי הוא נתן נשק בידי שונאי ישראל להשחית.

ואנו זוכרים ושואלים אף אנו: איפה היה טומי לפיד כאשר אדם בשם טומי לפיד לפני חודש ימים בלבד נתן את ידו לאחת ההשמצות הקשות ביותר שיהודי יכול להטיל נגד יהודי: שהוא מזכיר לו בידוק איך התנהגו הנאצים? ברשימתו ב"מעריב" ב- 17.1 בשם "הברברים", לפיד תקף את יפעת אלקובי תושבת חברון והישווה אותה, "בדיוק" לדבריו, להתנהגות שכנתו האנטישמית מילדותו.

יצאו אז קריאות שיחזור בו ואף שיוקח ממנו את תוארו שיו"ר "יד ושם" אך הוא ניצל אז. ואולי באה פרשה פרופ' טואף כעונש. אם היום לפיד יכול לקבוע כי אם שוב יפרוץ עלילת דם, הרוצחים יכולים להסתמך על ספרו של טואף ודם הקרבנות יהיה על ראשו, על מה הוא ילין אם דבר דומה יתרחש, חלילה וחס, בעיר האבות חברון?

מכתב שכנראה לא יתפרסם

בתגובה לרשימה "שומר נפשו ירחק" מאת יוסי שריד ("הארץ", 7.2.07)

אז על פי תפיסתו של יוסי שריד, ידיים יהודיות גסות מחזיקות בהר-הבית. עוד משיכה של הקולמוס והיה כותב ידיים טמאות. אכן, על פי החוק וההסדר המינהלתי, מדינת ישראל ריבונית על כל השטח של הר הבית וברוב טפשותה, לפי תפיסתי, מצד אחד היא מאפשרת פגיעות חמורות בהר-הבית ומצד שני, מונעת מימוש זכויות הפרט המוקנות לאזרחי המדינה רק בגלל שהם...יהודים.

הרי שריד חייב לדעת, כקורא עיתון "הארץ", כי כל מטרת העבודות המתבצעות כעת היא לשמור על בטחונם האישי של אנשים אשר עומדים מתחת לסוללת העפר וגם של אלה הצועדים בשביל ההליכה הנמצאת עליה אל עבר שער המוגרבים. שנים המצב מידרדר אך שריד מחפש, אמנם ברמז עבה, את הקונספירציה, חשיבה שבדרך אסורה בעיקר לאנשי מחנה הימין אבל מתבררת כמותרת לאישי השמאל.

הוואקף בנה שני מסגדים חדשים ומתכונן לקראת הקמת צריח נוסף, רוקן את אזור "אורוות שלמה" ופיזר ממצאי ארכיאולוגיה יקרים, השחית עוד אזורים כדי למחוק כל זכר של היסטוריה יהודית, ועוד מעשים אחדים שהם פשוט בניגוד לחוק אבל אביר החוק בימים אחרים לא מוצא אפילו שעה אחת, ואפילו לא שורה אחת, כדי להגן על הצד הנפגע מפעולות אלה, כי יהודים הם. גסות אמרנו?

מכתב למערכת הארץ

בתגובה על "כלי שרת בידי המתנחלים" מאת נפתלי אור-נר ("הארץ", 28.3)

דרישתו של עו"ד אור-נר שיש להבהיר לצה"ל את "מהות תפקידו בשטחים" וזאת, על רקע הבנתו שבעצם צה"ל משרת שם "ככובש של עם זר, תוך הפרת חוקי המדינה ואמנות בינלאומיות" מעלה את השאלות: מהי הבנתו של החוק והאם כבתה אצלו את אבוקת הציונות?

המנדט הבריטי, אשר אושר בחבר הלאומים ביולי 1922, חייב את - ונתן תוך כדי כך תוקף משפטי בינלאומי לכך - את הקמתו מחדש של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. החלטה זו נבעה גם החלטת ועידת סן-רמו מיום 25 באפריל 1920 ומחוזה הגבולות הצרפתי-בריטי מיום 23 בדצמבר 1920. לשלושת מסמכי היסוד האלה השלים החוזה האנגלו-אמריקני מ- 3 בדצמבר 1924. יש לזכור כי שטחה של א"י אז כללה לא רק את יהודה, שומרון עזה אלא גם מעבר לנהר הירדן.

יוצא מזה שהימצאותו ופעילותו של צה"ל, ושל זרועות נוספות של השלטון הישראלי ביו"ש, תואם אותה מסגרת חוקית-משפטית אשר לא התבטלה. אכן, יש יועצים משפטיים ושופטים אשר חושבים ופוסקים לפי נטיות ליבם והשקפותיהם האישיות ויש להצטער על תופעה פגומה זו אבל אין צה"ל "כובש" בארצו ואין עם ישראל "עם זר" בארצו. פתרונות פוליטיים, נוחים יותר או פחות יותר, בטוחים יותר או פחות בטוחים, זה דבר אחד כמו גם איזה דגל יתנוסס באזור. דבר אחר לגמרי הוא להתכחש למעמדו החוקי של יהודים במולדתם.

תשובה התקבלה מעמוס גורן

מהממונה על קבילות הצבור ברשות השידור:

לישראל מידד שלום,

אני מאשר בתודה קבלת פנייתך.

הערותיך מובאות לפני הנוגעים בדבר בצירוף המלצה להקפיד על עברית רהוטה.

בברכת חג שמח,

עמוס גורן

העתק: רות אלמגור

חיים יבין

והנה התלונה המקורית:

גל: ערוץ1

תאריך: 21:20-30 11/02/2007

תוכנית: מבט

עיתונאי: חיים יבין

בכתבה אודות טיל החץ במהדורת "מבט" בשעה 21:29, דיווח מר חיים יבין על ניסוי לילי של הטיל והוסיף שזה היה "טסט". דומני שקיימת מילה בעברית, "מבחן" או "מבחן בוחן" המסוגלת לתאר מה שהטיל עשה ואין צורך להזדקק במילה האנגלית "טסט".

מכתבי המגיב לכתבת אריאל הירשפלד התפרסם

אבל הוא נערך ונקטע

הנה המכתב כפי שהתפרסם ואחר כך בנוסח המקורי:

נצרח מן הצריח

אריאל הירשפלד בחר לסנגר על "קול אחד גדול הקלוע בני-קולות" (מוסף "הארץ" 16.3). קול זה הוא הקול המושמע מעל צריחי המסגדים בירושלים, שהוא בעצם הקלטה, והמאזין היטב ישמע את הרעשים של טייפ מיושן ושחוק לעתים. הירשפלד מעיד שקול זה "ענוג להפליא" ומתקומם על דברי פקיד המשרד לאיכות הסביבה, המבקש להתנכל להשמעת הקול הערב הזה.

אכן, יש אסתטיקה, ויש אתיקה ואף יש פוליטיקה. ליד ביתי, המשקיף אל עמק רחב ידיים ששם יצאו בנות ישראל לחול במחולות בין הכרמים, נמצאים מסגדים שגם מצריחיהם מושמעים קולות. בימי שישי, ולא לקראת אותה שעת דמדומי בוקר של הירשפלד, אוזני הכרויות קולטות קולות אחרים מתוך המסגד.

זהו קול האימאם המטיף, שנישא על גבי הרוח והרמקולים. וקול זה אינו ערב ובוודאי שאין בו שום איכות סביבה. זה קול הנצרח מן הצריח, קול שתוכנו כולו שנאה והסתה. הוא אינו קול של שכנות ואין בו מוסיקה. צליליו מרעידים, אכן, וגם פולחים ושוסעים. ואני מקשיב לו ואני מקשיב להירשפלד ואני יודע למי השמיעה הסלקטיווית.

ישראל מידד

שילה

והנה הנוסח המקורי:

אריאל הירשפלד בחר ("מקלעת-קול", מוסף, 16.3) לסנגר על "קול אחד גדול הקלוע בני-קולות החורגים ממנו...[ה]יוצרים יחד איזו אחדות של ריבוי המרעידה את החלל". קול זה הוא הקול המושמע מעל צריחי המסגדים בירושלים, קול, אגב, שאינו מחוזק בהגברה אלקטרונית אלא הוא הקלטה, והמאזין היטב ישמע את הרעשים של טייפ מיושן ושחוק לעתים.

ניכר שהירשפלד התרשם עמוקות, עד ניבי נשמתו, מה"מוסיקה...של רב-קוליות כאוטית" זו, ומ"הקול הגדול הזה, הנשמע כתאניה חזקה ופורצת...כקול שוועה הפונה אל השמיים...קול נהדר של מקהלה". והוא מעיד שקול זה "ענוג להפליא...יפה עד פלא...שיר...נודד באוויר". ונוכח דברי פקיד משרד איכות הסביבה המבקש להתנכל להשמעת הקול הערב הזה, יוצא הירשפלד להגנת הקול ומטיח כנגד המבקש לקטוע את הקול שהוא: כמי "שלבו סדוק בלאו הכי".

כן, יש אסתטיקה, ויש אתיקה ואף יש פוליטיקה. ליד ביתי, המשקיף אל עבר עמק רחב-ידיים ששם יצאו בנות ישראל לחול במחולות בין הכרמים, נמצאים מסגדים שמצריחיהם מושמעים קולות גם. הוא אותו קול אבל בימי ששי, ולא לקראת אותה שעת דמדומי בוקר של הירשפלד, אוזניי הכרויות קולטות קולות אחרים מתוך המסגד. קול האימאם המטיף בקול שנישא בהדים תהודיים על גבי הרוח והרמקולים. וקול זה אינו ערב ובוודאי שאין בו שום איכות סביבה. זה קול הנצרח מן הצריח הצורח בהפחדה איומה, הצועק והרועש, קול שתוכנו כולו קול של שנאות, והסתות ורצונות של דם, המבקש נפש שחוטה. הוא אינו קול של שכנות ואין בו מוסיקה. צליליו מרעידים, אכן, אלא הם פולחים ושוסעים וכנראה, מקורו של קול זה בלב סדוק שלא יהיה שלם עד שהוא צוהל מעל חורבן בית.

ואני מקשיב לו ואני מקשיב להירשפלד ואני יודע למי השמיעה הסלקטיבית.