זוכרים את הכרוז שהושאר מאחור?

אני כבר פירסמתי נסיון ראשוני של ניתוח טכסט של אותו כרוז שהושאר מאחור בזירת הפיצוץ ליד ביתו של פרופ' שטרנהל.



המסקנה שלי הייתה שמלשון העברית בכרוז, ואם נוציא מן הסברה שהכרוז הוא חלק ממערך של פרובוקציה מטעם השב"כ או גורמים אחרים, עולה תמונה של מחבר שהוא או ישראלי ממוצא אירופאי מעל גיל 65, או עולה אנגלו-סקסי ותיק או חרדי אבל בוודאי לא אחד שהוא משתייך לחברה ההתנחלותי.



שלחתי את הניתוח לפרסום בעיתונות הרגילה אלא שלא הייתה התייחסות לנושא. אני מוכרח להגיד ששלחתי אותי למספר אקדמאים ואחד, דווקא איש משאל, הודה שאכן עולות תהיות רבות מהכרוז.



אני לא נכנס לעצם המעשה שמעלה שאלות ואחת מהן: מדוע דווקא עכשיו פוגעים בשטרנהל כאשר עברה חצי שנהמאז פרסומו כזוכה בפרס ישראל?



ולכן מה רבה הפתעתי כאשר קראתי את הקטע הבא בטורו השבועי של נחום ברנע, הנחשב ל"כתב חצר" של אולמרט:

כפי שאתם שמים לב, ברנע אכן מייחס חשיבות מסוימת לכרוז ואולם הוא מקבל ללא עוררין את ההצעה המשטרתית שהמבצעים שייכים ל"חבורה קטנה של דתיים-לאומיים קיצוניים תושבי ההתנחלויות ביו"ש".

אך אין הוא מנסה או משתדל להבין את המשמעות הבלשנית של הכרוז ובוודאי אינו מטיל ספק בהיגיון הלשוני שלו, לא בדקדוק, לא בתחביר, לא בסגנון ולא באיות. מצד אחד הוא מכסח את המשטרה שהיא הולכת רק אחרי כותרות ומצד שני, מקבל בהבנה שלמה את התיזה של המשטרה שהיא בעייתית.

כמובן, אפשר להעלות את המחשבה שברנע הוא חלק מהפרובוקציה או מוכן לשמש כלי בידי כל מי שמבקש את נפשה של ההתיישבות ביש"ע או הימן בכלל וכדי להסוות זאת הוא הוסיף את הקינטור על מהלכי המשטרה.

נצטרך להמתין עד שהפרשה תתבהר.

מכתב המופץ אודות זכייתו של נחום ברנע בפרס ישראל

מי שמשווה את נעמי שמר לתומך נאצים, אינו ראוי לקבל את פרס ישראל
מאת: חני לוז
במסגרת חגיגות יום העצמאות החליטה מדינת ישראל שהיא יוצרת טקסים מרשימים וממלכתיים להביע את הערכתה לאנשים ולגופים שונים, הפועלים בכל תחומי החיים במדינה.
פרס ישראל הוא אות ההכרה הממלכתי הגבוה ביותר שמעניקה מדינת ישראל.
חתני וכלות פרס ישראל חייבים להיות כאלה המעניקים לרוב אזרחי המדינה הרגשת נוחה בקבלתם את הפרס. על מקבלי הפרס להיות מעל למחלוקת ציבורית כדי להיות זכאים להכרה הציבורית הגבוהה ביותר בתרומתם לחברה, אם בתרומה חברתית של עזרה לזולת, אם במחקרים מדעיים או פיתוחים טכנולוגים חשובים או ביצירה רוחנית ותרבותית.
אחת מכלות פרס ישראל בשנים האחרונות היתה נעמי שמר ז"ל. שמר כתבה והלחינה מאות שירים , שעשרות מהם נכנסו לפנתיאון הלאומי. שירה "ירושלים של זהב" כמעט והחליף את המנון המדינה, בשנים בהם ערגה ואהבה לירושלים ולארץ ישראל היו רגשות נכונים-פוליטית. דומני שאין אזרח דובר עברית במדינת ישראל שאינו מכיר לפחות שיר אחד שנעמי שמר כתבה ו/או הלחינה.
רבים מאוהביה של נעמי שמר נזדעקו, איפוא, כשעיתונאי בכיר בידיעות אחרונות, עיתונאי המזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית והתנגד לדעותיה הפוליטיות של נעמי שמר, כתב מאמר בו הוא משווה את דעותיה הפרו-ארץ-ישראליות של שמר עם תומך נאצים מפורסם, עזרא פאונד.
כך כתב נחום ברנע ב- 28.6.04, לאחר מותה של שמר:
"ההתבטאויות האלה היו חשובות רק משום שנעמי שמר הייתה אייקון תרבותי, אדם שנוהים אחר כל מילה שלו. היא לא היתה המשוררת הראשונה שנסחפה לקצה ההזוי של הימין. זה קרה, בנסיבות חמורות לאין שיעור, לעזרא פאונד, מגדולי המשוררים האמריקנים. פאונד הפך לאוהד נלהב של הפאשיזם ותועמלן אנטישמי. היום, שנים לאחר מותו, האמריקנים מעריצים את שירתו ולא שוכחים לו את חטאיו. "
לא במקרה הצמידה מדינת ישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום העצמאות: הכאב הקולקטיבי של העם היהודי על מעשיהם הזוועתיים של הגרמנים ועוזריהם והמסקנות הנובעות מרדיפת היהודים בעידן המודרני, היוו את התשתית להכרה כי יש צורך להקים ליהודים מדינה עצמאית.
הגרמנים הנאצים לא הפרידו בין דם לדם: היהודים הנאורים מגרמניה ומאוסטריה הושמדו יחד עם האוסט-יודן ממזרח אירופה, גבירים עשירים עם סוציאליסטים, חסידים עם יהודים מארצות הבלקן ומארצות ערב.
מתיחת קו השוואה בין תומך נאצים מפורסם וידוע לבין משוררת האהובה על רוב שכבות הציבור, משוררת המחוברת בכל נימי נפשה לאהבת ישראל, בשל דעותיה הפוליטית – הוא מעשה מחפיר ועלוב.
יצירת השתמעות כי ההתיישבות החדשה בארץ ישראל ביהודה ושומרון, בה תמכה שמר, כמוה כפוליטיקה של הנאצים, על ידי תיוג פוליטי משותף של "ימין" היא מעשה פשע נגד חלק גדול מהעם היהודי.
לא לאדם כזה ראוי לתת פרס ממלכתי של מדינת ישראל.
לא לחתן כזה מייחלת מדינת העם היהודי .
היום, בימים שבין יום השואה ליום העצמאות, ראוי לבצע שיקלול מחודש האם נחום ברנע ראוי לקבל פרס בשם מדינת ישראל.

הכותבת היא רכזת תדמי"ת – תגבור הדמוקרטיה במדיה הישראלית, מיסודו של הפורום המשפטי, ועיתונאית בדימוס ב"מקור ראשון" ו"הצופה

הטור שלנו ב - בשבע

פורצי המחסומים

מאת אלי פולק וישראל מידד

פורצי המחסומים

ראש הממשלה אולמרט התחייב להסיר מחסומים ביהודה ושומרון. עיתונות חוקרת במיטבה בודקת אם הוא אכן עומד בהתחייבויותיו, וכך, בליל שישי שודרה בערוץ הראשון כתבה של מנחם הדר בנושא. מסקנתו החד-משמעית היתה שראש הממשלה אינו עומד בהתחייבויותיו.

הדר מבסס את טענותיו בצורה מקצועית: בתחילה הוא מראיין את נעמי לאללו, מנשות 'מחסום וואטש'. המרואיין השני הוא פלשתיני המתלונן על המחסומים. המרואיין הבא, שמופיע עוד כמה פעמים ב'תחקיר', הוא נג'יב אבו רוקאיה, תחקירן 'בצלם'. הנ"ל יודע לספר שהמחסומים קיימים רק משום ש"עוברים מתנחלים וצריך למנוע את החיכוך, ומי תמיד משלם את המחיר? הפלשתינים". מחרה מחזיק אחריו הדר עצמו, ומכריז שה"מטרה היא ליצור הפרדה ובידוד של האוכלוסיה הערבית".

בכל כתבה טובה יש לאזן בין המרואיינים. עד עתה כמעט כל המרואיינים היו ישראליים, ולכן המרואיינים הבאים הם שני נהגי מוניות: 'אחמד' ו'קאסם' (כנראה אין להם שמות משפחה), המסבירים עד כמה המחסומים מייקרים את עלויות הנסיעה.

לאחר דקות רבות של צילומים בשטחי יהודה ושומרון יש מקום להביא גם כמה צילומים מתוך המובלעת הישראלית, ועל כן עוברת המצלמה אל משרדי 'בצלם', שם אנו פוגשים את שרית מיכאלי, דוברת הארגון המסבירה עד כמה קשה לצבא לשלוט מלמעלה על הנעשה בשטח.

לקראת סיום חוזרים להתחלה ולגב' לאללו (שלא יתלוננו נשות המחסום על אפליה לטובת 'בצלם'), המסכמת ש"הכול נועד להגן על ההתנחלויות והמתנחלים".

כן, ככה נראית כתבה הוגנת ומאוזנת ב'יומן השבוע' ברשות השידור הממלכתית, בניצוחם של המנכ"ל המתנחל מעפרה מר מרדכי שקלאר ומר ניצן חן חובש הכיפה מירושלים.

קרב הדיוות

סיפור משולש. אורית שוחט ביקשה להגן על חברתה, שלי יחימוביץ', ופרסמה כתבה ב'הארץ' בשבוע שעבר ובה דברי ביקורת על נחום ברנע, בגין טענתו שבניגוד לעקרות בית, מזכירות בכירות, רבנים, מורים וחקלאים, עיתונאים אינם רשאים להחליף מקצוע ולייצג את הציבור בכנסת.

ברנע, כמובן, לא נשאר חייב. במסגרת 'בשם אומרם' אנו מביאים ציטטות מתוך מכתבו, שהתפרסם למחרת:

"אין לי שום טענה לעיתונאי (או לעקרת בית או לרב וכו') שמבקש לעצמו קריירה שנייה. יש דרך לגיטימית לעשות זאת, ויש דרך לא לגיטימית. הדרך שבה הלכה שלי יחימוביץ' אינה לגיטימית... יחימוביץ' העיתונאית אירחה את המועמד עמיר פרץ לראיון בתכניתה 'פגוש את העיתונות' בערוץ 2... הראיון תואר... כ'מחבק' וכ'מתחנף'. שבוע אחר-כך היא קיבלה בחשאי הצעה מפרץ להצטרף למפלגתו... [יחימוביץ' אמרה אז]: 'בעולם האידיאלי הייתי צריכה לקחת תקופת צינון – אבל זה לא התאפשר'. מדוע זה לא התאפשר? כי יחימוביץ' רצתה להיבחר לכנסת, ומיד.

"כשראיינה את פרץ כעיתונאית... היא גם לא סיפרה... שהם קשורים זה בזה שנים רבות, וש'האג'נדה של פרץ היא האג'נדה שלי'. יחימוביץ' איננה הפוליטיקאי הראשון שמתחנף לפטרוניו. היא גם לא השדרן הראשון שבז לצופיו. אבל הטפות על אתיקה עיתונאית מוטב שתניח לאחרים".

יחימוביץ' לא נשארה חייבת. בראיון ב'קול ישראל' היא האשימה את ברנע בכך שהוא מקורב לשלטון, וקרבה זו משפיעה על כתיבתו העיתונאית – ולכן אל לו להטיף מוסר לאף אחד. ועל דא אמרו חז"לנו: "אלו ואלו נשרפים".

'הארץ' מתפתחת

העיתון העברי עם השם הלועזי 'דה מארקר' מגלה לנו כי מספר המנויים של בעליו, 'הארץ', גדל ב- 11 אחוזים בשנה החולפת, והגיע ל-59,830. אם ניקח בחשבון מספר מסוים של אנשים, כמו אחד מאתנו החתום על העיתון מסיבות מקצועיות גרידא (י.מ.), יש לנו הוכחה איך מיעוט כמעט מבוטל מסוגל להשתלט על התרבות, הפוליטיקה, האמנות והכלכלה במדינה כמו שלנו. ואתם תשאלו את עצמכם מי אשם בכך שעיתון 'הארץ' הוא מספר שלוש במדינה.

הבלתי נלאה

לעמנואל רוזן יש תוכנית אקטואליה חדשה בערוץ 10. מברוק. אך קראנו שאחד מאורחיו הקבועים יהיה בן כספית. ידוע לנו כי למקצוע העיתונאות אין הכנסה גבוהה מדי (אלא אם אתה חותם על חוזה אישי ברשות השידור או נחשב ל'כוכב' או ל'טאלנט', ותסלחו לנו על השימוש בז'רגון), ובכל זאת אנחנו תוהים מעט על התופעה של בן כספית. הוא כותב ב'מעריב' ובאתר שלו, אך בין השאר צפינו בו לאחרונה בתכניות אחרות, כגון 'מסיבת עיתונאים' של מנשה רז, 'פוליטיקה' של עודד שחר, 'משעל חם' של נסים משעל, כאורח קבוע של רפי רשף בגל"צ וכן הלאה.

כן, ככה זה בעולם תקשורת פלורליסטי, מגוון, מאוזן, פתוח ואובייקטיבי. האם זו ברנז'ה או מאפיה?

תעודת כבוד למחבלים

בטורים קודמים שלנו, הבענו את אכזבתנו מהקו המוביל לאחרונה של מחלקת התעודה של הערוץ הראשון, הגובל בפוסט-ציוניות מעוותת עבודות ושמאלנית. לאחר שידור הסרט 'הביטחוניים' על חיי האסירים המחבלים בכלא הישראלי ביום ראשון השבוע, אין לנו אלא להעמיק את תסכולנו מחוסר-הממלכתיות, חוסר-האיזון וקידום סדר היום הרדיקלי היוצא מרוממה, בניהולו של מוטי שקלאר.

ברוגז ממלכתי

ברשות השידור משחקים ב'ברוגז'. הוועדה הממלכתית האחראית על חלוקת פרסי ישראל החליטה להפיק בעצמה את טקס הענקת פרס ישראל, בעקבות התקלות הרבות שהיו כשההפקה היתה באחריות הערוץ הראשון, כולל העובדות שבמאי הטקס כלל לא נכח ברוב החזרות ואף לא הוקצבו מספיק מצלמות.

ברוממה או אולי במתחם שערי צדק, לא אהבו את העניין, ואף הגיבו באיום שלא לשדר את השידור בערוץ הראשון. וכרגיל אנחנו, משלמי האגרה, נשלם את מחיר השלומיאליות.