טור נוסף במיקרוסקופ של בשבע

כשעיתונאי מפסיד/ ישראל מידד

איש תקשורת הפסיד במשפט. זה אירוע שלא מתרחש לעתים קרובות. איתי לנדסברג, ראש המחלקת התיעודית בערוץ 1 והמגיש והעורך של 'מבט שני', לא זכה לסעד מבית הדין לעבודה בירושלים, כשביקש ממנו להוציא צו מניעה זמני כנגד הדחתו מתפקיד מגיש התוכנית.

לנדסברג לא הצליח להוכיח לשופטי בית הדין, שההחלטה של מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר להדיחו, גרמה לו "נזק ממשי כלשהו". בהמשך כתבו השופטים כי "עלינו להתחשב בכך שהוא לא פוטר, לא נכרת מטה לחמו והוא אף לא נפגע בכיסו באופן כלשהו".

בנוסף, לנדסברג לא הוכיח שהיו שיקולים זרים בהחלטתו של שקלאר. לנדסברג חויב ב- 3,000 שקלים דמי הוצאות המשפט.

כמה לקחים: הראשון - כנראה האגו של אנשי תקשורת הוא לא בלתי מוגבל, אלא שווה 3,000 ₪. השני, כעת פתוחה לפני מוטי שקלאר הדרך להדק את הפיקוח על עובדי רשות השידור בהתאם לכללי החוק לגבי איזון וגיוון נאות בתוכניות. ולקח שלישי, בכל זאת, יש צדק בבית הדין.

החוק אינו טוב

האגודה לזכות הציבור לדעת: נוסח התיקון לחוק רשות השידור "הופך אותה לבבואה של המיעוט האליטיסטי"

האגודה קוראת לח"כים ולציבור שלא לתמוך בחוק משום שמורשת היהדות שבו נדחקה לפינה, ואין בו הפרדה אמיתית בין פוליטיקה לתקשורת, כמו-גם ניסיון להבטיח עצמאות כלכלית ומחויבות פיננסית של רשות השידור
’האגודה לזכות הצבור לדעת’ קוראת לחברי הכנסת ולציבור כולו שלא לתמוך בנוסח המוצע לתיקון חוק רשות השידור, ולדרוש מהממשלה "להגיש לכנסת חוק אשר באמת יהפוך את הרשות לציבורית". בנייר עמדה הגישה השבוע בנושא אל השר יצחק הרצוג, הממונה על הרשות, ואל שורה של חברי כנסת, טוענת האגודה כי נוסח ההצעה כולל תיקונים מרחיקי לכת בחוק אשר משנים בצורה מהותית את דמותה של הרשות והופכים אותה ל"בבואה של המיעוט האליטיסטי התקשורתי כלכלי של מדינת ישראל".

בתחילת החודש אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את ההצעה לתיקון החוק, שכללה הרכבת מועצת מנהלים לרשות השידור (בדומה למועצת הרשות השנייה), אשר היא תמנה את המנכ"ל – שלא כנהוג עד כה, לפיו ממונה המנכ"ל על ידי הממשלה. לפי ההצעה, את המועצה תבחר ועדת איתור שתוקם במיוחד לשם כך.

לפי אנשי האגודה, הרכב ועדת האיתור המוצע הוא אליטיסטי במהותו, מאחר שהוא כולל שופט בית משפט מחוזי, חבר סגל אקדמי (אך לא מהמכללות), ושני נציגי ציבור בעלי מעמד בתחום התרבות, שלטענתם "מומלצים על ידי גופים אליטיסטיים בלבד. ארגוני הנשים וארגונים חברתיים אינם במשחק, ואין אף גוף שומר מצוות בין המציעים". אלה נוספים לנציג ציבור בעל מעמד בתחומי הכלכלה והניהול, "שהוא מועמד של לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בלבד - מקרה קלאסי של קשר בעייתי בין הון ושלטון", טוענים באגודה.

כמו כן, טוענים באגודה כי מורשת היהדות שהיתה סעיף עיקרי בחוק הקיים נדחקת לפינה בחוק המוצע. זאת ועוד: למרות שהחוק החדש אמור לבטל את התלות בפוליטיקה, טוענים באגודה כי אין בו הפרדה אמיתית בין פוליטיקה ותקשורת, ומסבירים כי "יו"ר מועצת המנהלים מתמנה על ידי השר הממונה. הממשלה רשאית לפטר את המנכ"ל. תקציב רשות השידור איננו סגור ונשלט על ידי האוצר, ואין אפילו ניסיון להבטיח עצמאות כלכלית ומחויבות פיננסית של הרשות. אף אין בחוק המוצע כל מעמד לציבור אשר מאפשר לו להבטיח שהרשות אכן תעמוד ביעדים שהחוק מציב לה".

בהתייחס לסעיף ההכנסות, אומרים באגודה כי "החוק מרחיב את תחום הפרסומת ברשות, דבר הגורם לכך שהכסף ולאו דווקא האיכות יהווה גורם משמעותי בהליכי קבלת ההחלטות ברשות".

הקטע שלי במדור מיקרוסקופ - בשבע ערב סוכות

מאיפה בא הכסף? מהפוליטיקה? / ישראל מידד

דבר מוזר קרה בשבוע שעבר בדרך עיתונאי רשות השידור לשולחן ניהול משא-ומתן על הפיטורים ההמוניים ברוממה כתוצאה מתוכנית הרפורמה. לא, לא נצפה בכתבות על עיתונאים מחטטים בפחי אשפה והפותחים למצלמה מקררים ריקים. לא, הם למדו קצת כלכלה.

מתברר, כפי שדה-מרקר דיווחה יעל ולצר ב- 16.9, שעשרות רבות של אלפי דולרים יוצאו על שכר טרחם של יועצים לעיתונאי רוממה והם, בשלב זה, לפחות ארבעה: יוסי קוצ'יק, עורכי הדין גלעד שר ושותפו אופיר טל וגם מרב פרסי-צדוק. אך משום מה, כולם היו קשורים לראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, מי כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, מי כחבר בצוות השלום שלו ומי כדוברת שלו. האם יש כאן עניין של מקריות גרידא? של קשר סמוי בין שלטון, פוליטיקה, הון ותקשורת? האם אהוד ברק מעכשיו עד סוף פרשת הרפורמה יזכה לסיקור אוהד?

אחיה גינוסר, ראש אגודת העיתונאים בירושלים, טען שרק שיקולים מקצועיים הכתיבו על בחירת היועצים. אבל גינוסר הוסיף עוד דבר מעניין כשאמר: "המאחד את האנשים האלה בעינינו הוא שהם כולם אנשי תנועת העבודה, והם באמת מבינים את חשיבות השידור הציבורי ויעשו הכל כדי שרשות השידור לא תקרוס".

אהה. ככה זה. איש מחנה הימין אינו מסוגל להבין שידור ציבורי. גם איש כמו, למשל, מנחם בגין אשר לא פיטר אף עובד רשות השידור או החליף אף מנהל מדיה שם כאשר הם ניהלו נגדו ונגד שלטונו מלחמת חורמה של הטייה וחוסר הגינות?

ושאלה אחרונה: מאיפה יבואו כל עשרות הרבות של אלפי הדולרים האלה? מרשות השידור? אולי ממפלגת העבודה? מחשבון הבנק של אהוד ברק?

מצאתי הסכמה עם הכותבים בעיתון הארץ

עם הכותבים מכתבים לנערכת אם לדייק

מימון רשות השידור

אילו היתה רשות השידור נושאת את עצמה ללא צורך במימון ציבורי ולולא הטילה על הציבור כולו לשלם לה מס שנתי על "תרומתה הגדולה" לתרבותנו התקשורתית, לא היתה סיבה שלא תמשיך להתקיים. אך אין סיבה שאזרחים מעוטי הכנסה, שבקושי יכולים להרשות לעצמם ללכת לקולנוע לפעמים ואינם יכולים לעמוד במחירי כרטיסים להצגות תיאטרון, ייאלצו לשלם מס לגוף האנכרוניסטי הזה.

אין כל סיבה שרשות השידור לא תתנהג ותנוהל כמו הערוצים המסחריים למיניהם, שכן בלאו הכי חלק מרשתות הרדיו שלה הן מסחריות והערוץ הראשון של הטלוויזיה משדר יותר מדי משדרי חסות, שההבדל בינם לבין פרסומות מסחריות רגילות קטן ביותר.

דני לשם

תל אביב

*

בתגובה על "רשות השידור יוזמת העלאת האגרה ודורשת רשימת מנויי הכבלים והלוויין" מאת הדר חורש ויעל ולצר ("הארץ", 12.7)

אגרת הטלוויזיה היא המס המקומם ביותר, ולמעשה שוד ציבור המבוסס על החוק. אינני מבין מדוע עלי לשלם את האגרה: קניתי מכשיר טלוויזיה תוצרת המזרח הרחוק, וכמובן שילמתי מס קנייה. אולי היה אפשר להצדיק את המס למשתמשים בערוצים של הטלוויזיה הממשלתית, אבל בקושי.

אינני צופה בתוכניות טלוויזיה ממשלתיות כי אני מחובר לכבלים ומשלם לחברת כבלים יותר מ-2,000 שקל בשנה. כל משפחתנו רואה רק תוכניות בערוצים מרוסיה. על ערוצים ישראליים היינו יכולים לוותר, אך איננו יודעים איך. נראה לי מוצדק שמדינה תגלגל את המס של אגרה במקרה כזה לחברת הכבלים.

יש הרבה משפחות ובודדים שבעידן של משבר כלכלי ואבטלה גבוהה אינם יכולים לרכוש טלוויזיה וגם לשלם מס, אגרה. כך נמנע מהם לצפות בחדשות, לקבל עדכונים ומידע על זכויותיהם וכו'. גם לא ברור מדוע מכל מקורות המידע והידע נבחרה הטלוויזיה כמקור לפרנסתם של מאות עובדי רשות השידור. מדוע צריכים עניים לפרנס את עובדי רשות השידור, במקום לאפשר לרשות השידור להתקיים על חשבון אגרת רדיו ברכב שתיגבה מהעשירים יותר ומשידור פרסומות בערוצי תקשורת ממשלתיים.

מיכאל דייצ'ב

ירושלים

ברשות רשות השידור נשאל שאלה

דו"ח מבקר המדינה מעביר ביקורת גם על הגרלת הלוטו של מפעל הפיס המשודרת בשידור חי בערוץ. מדובר בשידור של 5 דקות שנעשה בשעות הלילה מבניין מפעל הפיס בת"א, המרוחק רק כמה מאות מטרים מבניין רשות השידור.


המבקר תוהה מדוע נדרשים 20 עובדים של הרשות וניידת שידור מירושלים לצורך הפקת ההגרלה, זאת למרות המלצות מ-2001 לצמצם את מספר העובדים הטכניים המשתתפים בשידור. מכאן, קובע המבקר כי הפקת התשדירים ושידורם אינם יעילים, וניתן היה לצמצם את העלויות הכרוכות והמשאבים שהרשות משקיעה בהם.

הטור שלנו ב - בשבע

פורצי המחסומים

מאת אלי פולק וישראל מידד

פורצי המחסומים

ראש הממשלה אולמרט התחייב להסיר מחסומים ביהודה ושומרון. עיתונות חוקרת במיטבה בודקת אם הוא אכן עומד בהתחייבויותיו, וכך, בליל שישי שודרה בערוץ הראשון כתבה של מנחם הדר בנושא. מסקנתו החד-משמעית היתה שראש הממשלה אינו עומד בהתחייבויותיו.

הדר מבסס את טענותיו בצורה מקצועית: בתחילה הוא מראיין את נעמי לאללו, מנשות 'מחסום וואטש'. המרואיין השני הוא פלשתיני המתלונן על המחסומים. המרואיין הבא, שמופיע עוד כמה פעמים ב'תחקיר', הוא נג'יב אבו רוקאיה, תחקירן 'בצלם'. הנ"ל יודע לספר שהמחסומים קיימים רק משום ש"עוברים מתנחלים וצריך למנוע את החיכוך, ומי תמיד משלם את המחיר? הפלשתינים". מחרה מחזיק אחריו הדר עצמו, ומכריז שה"מטרה היא ליצור הפרדה ובידוד של האוכלוסיה הערבית".

בכל כתבה טובה יש לאזן בין המרואיינים. עד עתה כמעט כל המרואיינים היו ישראליים, ולכן המרואיינים הבאים הם שני נהגי מוניות: 'אחמד' ו'קאסם' (כנראה אין להם שמות משפחה), המסבירים עד כמה המחסומים מייקרים את עלויות הנסיעה.

לאחר דקות רבות של צילומים בשטחי יהודה ושומרון יש מקום להביא גם כמה צילומים מתוך המובלעת הישראלית, ועל כן עוברת המצלמה אל משרדי 'בצלם', שם אנו פוגשים את שרית מיכאלי, דוברת הארגון המסבירה עד כמה קשה לצבא לשלוט מלמעלה על הנעשה בשטח.

לקראת סיום חוזרים להתחלה ולגב' לאללו (שלא יתלוננו נשות המחסום על אפליה לטובת 'בצלם'), המסכמת ש"הכול נועד להגן על ההתנחלויות והמתנחלים".

כן, ככה נראית כתבה הוגנת ומאוזנת ב'יומן השבוע' ברשות השידור הממלכתית, בניצוחם של המנכ"ל המתנחל מעפרה מר מרדכי שקלאר ומר ניצן חן חובש הכיפה מירושלים.

קרב הדיוות

סיפור משולש. אורית שוחט ביקשה להגן על חברתה, שלי יחימוביץ', ופרסמה כתבה ב'הארץ' בשבוע שעבר ובה דברי ביקורת על נחום ברנע, בגין טענתו שבניגוד לעקרות בית, מזכירות בכירות, רבנים, מורים וחקלאים, עיתונאים אינם רשאים להחליף מקצוע ולייצג את הציבור בכנסת.

ברנע, כמובן, לא נשאר חייב. במסגרת 'בשם אומרם' אנו מביאים ציטטות מתוך מכתבו, שהתפרסם למחרת:

"אין לי שום טענה לעיתונאי (או לעקרת בית או לרב וכו') שמבקש לעצמו קריירה שנייה. יש דרך לגיטימית לעשות זאת, ויש דרך לא לגיטימית. הדרך שבה הלכה שלי יחימוביץ' אינה לגיטימית... יחימוביץ' העיתונאית אירחה את המועמד עמיר פרץ לראיון בתכניתה 'פגוש את העיתונות' בערוץ 2... הראיון תואר... כ'מחבק' וכ'מתחנף'. שבוע אחר-כך היא קיבלה בחשאי הצעה מפרץ להצטרף למפלגתו... [יחימוביץ' אמרה אז]: 'בעולם האידיאלי הייתי צריכה לקחת תקופת צינון – אבל זה לא התאפשר'. מדוע זה לא התאפשר? כי יחימוביץ' רצתה להיבחר לכנסת, ומיד.

"כשראיינה את פרץ כעיתונאית... היא גם לא סיפרה... שהם קשורים זה בזה שנים רבות, וש'האג'נדה של פרץ היא האג'נדה שלי'. יחימוביץ' איננה הפוליטיקאי הראשון שמתחנף לפטרוניו. היא גם לא השדרן הראשון שבז לצופיו. אבל הטפות על אתיקה עיתונאית מוטב שתניח לאחרים".

יחימוביץ' לא נשארה חייבת. בראיון ב'קול ישראל' היא האשימה את ברנע בכך שהוא מקורב לשלטון, וקרבה זו משפיעה על כתיבתו העיתונאית – ולכן אל לו להטיף מוסר לאף אחד. ועל דא אמרו חז"לנו: "אלו ואלו נשרפים".

'הארץ' מתפתחת

העיתון העברי עם השם הלועזי 'דה מארקר' מגלה לנו כי מספר המנויים של בעליו, 'הארץ', גדל ב- 11 אחוזים בשנה החולפת, והגיע ל-59,830. אם ניקח בחשבון מספר מסוים של אנשים, כמו אחד מאתנו החתום על העיתון מסיבות מקצועיות גרידא (י.מ.), יש לנו הוכחה איך מיעוט כמעט מבוטל מסוגל להשתלט על התרבות, הפוליטיקה, האמנות והכלכלה במדינה כמו שלנו. ואתם תשאלו את עצמכם מי אשם בכך שעיתון 'הארץ' הוא מספר שלוש במדינה.

הבלתי נלאה

לעמנואל רוזן יש תוכנית אקטואליה חדשה בערוץ 10. מברוק. אך קראנו שאחד מאורחיו הקבועים יהיה בן כספית. ידוע לנו כי למקצוע העיתונאות אין הכנסה גבוהה מדי (אלא אם אתה חותם על חוזה אישי ברשות השידור או נחשב ל'כוכב' או ל'טאלנט', ותסלחו לנו על השימוש בז'רגון), ובכל זאת אנחנו תוהים מעט על התופעה של בן כספית. הוא כותב ב'מעריב' ובאתר שלו, אך בין השאר צפינו בו לאחרונה בתכניות אחרות, כגון 'מסיבת עיתונאים' של מנשה רז, 'פוליטיקה' של עודד שחר, 'משעל חם' של נסים משעל, כאורח קבוע של רפי רשף בגל"צ וכן הלאה.

כן, ככה זה בעולם תקשורת פלורליסטי, מגוון, מאוזן, פתוח ואובייקטיבי. האם זו ברנז'ה או מאפיה?

תעודת כבוד למחבלים

בטורים קודמים שלנו, הבענו את אכזבתנו מהקו המוביל לאחרונה של מחלקת התעודה של הערוץ הראשון, הגובל בפוסט-ציוניות מעוותת עבודות ושמאלנית. לאחר שידור הסרט 'הביטחוניים' על חיי האסירים המחבלים בכלא הישראלי ביום ראשון השבוע, אין לנו אלא להעמיק את תסכולנו מחוסר-הממלכתיות, חוסר-האיזון וקידום סדר היום הרדיקלי היוצא מרוממה, בניהולו של מוטי שקלאר.

ברוגז ממלכתי

ברשות השידור משחקים ב'ברוגז'. הוועדה הממלכתית האחראית על חלוקת פרסי ישראל החליטה להפיק בעצמה את טקס הענקת פרס ישראל, בעקבות התקלות הרבות שהיו כשההפקה היתה באחריות הערוץ הראשון, כולל העובדות שבמאי הטקס כלל לא נכח ברוב החזרות ואף לא הוקצבו מספיק מצלמות.

ברוממה או אולי במתחם שערי צדק, לא אהבו את העניין, ואף הגיבו באיום שלא לשדר את השידור בערוץ הראשון. וכרגיל אנחנו, משלמי האגרה, נשלם את מחיר השלומיאליות.