הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 420, 2.12.2010

בכל זאת, תשקורת

אם אדיר זיק ז"ל צדק בהטחת הביטוי שהרבה להשמיע - "תשקורת"? הנה, כותרת ייצוגית מערב הפרסום ב'ויקיליקס': "ארה"ב הזהירה את נתניהו מחשיפה". ומה התברר לכולנו? שישראל לא רק שלא נפגעה מהפרסומים, אלא רק התחזקה במדיניותה ובעמדותיה הביטחוניות והלאומיות.

האירוע הזה עשה עימנו לא מעט טוב: התברר לכולנו שמיתוס 'יצהר-בושהאר' שטופח בידי אנשי תקשורת בכירים ופרשנים, לפיו על ישראל להיכנע לדרישות הפלשתיניות על מנת להגן על ישראל מפני האיום הגרעיני האירני, לא היה נכון. שליטי ערב, כפי שהמסמכים מגלים, דרשו מארה"ב לפעול נגד אירן, ולא התעניינו כלל בהורדת יישובים ובהקפאת בנייה. זה היה מקסם-שווא שנופח כדי לספק את משאלותיהם של מי שביקשו לעקוף את הדמוקרטיה בישראל.

בנוסף, נודע לכולנו מהמסמכים שלא אחרת מאשר ציפי לבני החזיקה בשנת 2007 בדעה שמחמוד עבאס אינו יכול להוביל להסדר קבע. האם פרט כזה לא היה ידוע למקורבי החצר העיתונאית ששמרה עליה וקידמה אותה?

ישראל מידד

הגירסה הראשונית:

האם אדיר זיק ז"ל צדק בהטחת הביטוי שהירבה להשמיע: "תשקורת". הנה, כותרת ייצוגית מערב פרסום החומר שהודלף לאתר "ויקיליקס": "ארה"ב הזהירה את נתניהו מחשיפה". ומה התברר לכולנו? שישראל לא רק שלא 'נפגעה' מהפרסומים אלא רק התחזקה במדיניותה ובעמדותיה הבטחוניות והלאומיות. האירוע הזה עשה עימנו רק טוב. מהצד החיצוני, התברר לכולנו שהציר "יצהר-בושהאר" שטופח בידי אנשי תקשורת בכירים ופרשנים, שעל ישראל להיכנע לדרישות הרשות הפלסטינית על מנת להגן על ישראל מפני האיום הגרעיני האירני ובכך להשיג תמיכה ומה עוד, עלינו לעשות כן כדי לרצות את העולם הערבי והמערבי, לא היה נכון. שליטי ערב, כפי שהמסמכים מגלים, דרשו מארה"ב לפעול נגד אירן ולא התעניינו כלל בהורדת ישובים ובהקפאת בנייה. זה היה מסקם-שווא שנופח כדי לספק את משאלות ליבותיהם של אנשי תקשורת שביקשו לעקוף את הדמוקרטיה בישראל. ומהצד הפנימי, נודע לכולנו שלא אחת אלא ציפי לבני החזיקה בשנת 2007 בדעה שמחמוד עבאס אינו יכול להוביל להסדר קבע. האם פרט כזה לא היה ידוע למקורבי החצר העיתונאי ששמרה עליה וקידמה אותה, או לפחות את תדמיתה על מנת להגשים את שאיפותיהם האידיאולוגיות האשיות של התשקורת?

והנה עוד דוגמא לרמה המוסרית-הערכית הירודה של חלקים נכבדים של התקשורת הישראלית: מכון ון-ליר, במשותף עם הקרן החדשה לישראל (אם כי, באנגלית, זה יוצא 'הקרן לישראל חדשה'), קיים מפגש השבוע בנושא "הפגיעה בחופש העיתונות ובחופש הביטוי". תרתי דסתרי ממש. אם יש פגיעה בחופש כלשהו, זו הפגיעה של אנשי תקשורת מרכזיים ומשפיעים על הדמוקרטיה הישראלית. למשל, לקראת שמיעת ערעורה של אילנה דיין בפרשת סרן ר', אמנם דורית בייניש החליטה שלא להצטרף לצוות השופטים אבל "מוסף הארץ" פירסם עליה כתבת פרופיל מחמיאה וגדולה להאדירה. ועוד, הנה כמה מלים מהעיתונאי ההזוי גדעון לוי שכוונו אל עמיתיו לקראת כנס אילת לפני שבועיים: "...המצרך הכי נדיר אצלנו הוא אומץ הלב. הציבור לא רוצה לדעת על הכיבוש? לא נספר לו. הציבור לא רוצה לדעת את האמת על "עופרת יצוקה"? לא נפריע את מנוחתו. אין כל צורך בדובר צה"ל, הוא נמצא בקרבנו...עיתונות ש...מעלה בתפקידה בסיקור הכיבוש: היא המשת"פית הגדולה ביותר שלו." הייתם מאמינים בשקר הזה?

 

טיפים למתפרע

טיפים למתפרע/ ישראל מידד

(אזהרה: הקטע הבא הוא סאטירי).

לכל השואפים לצאת ולהתעמת עם כל מיני מרעין בישין, בתקופת המסיק ובמיוחד בחורשות זיתים, ואף להגן על רכוש יהודי, לפניכם כמה המלצות בתחום התקשורת:

א. אם החלטתם לצאת לשטח, דאגו שתמיד תהיה בסביבה מצלמת וידיאו שסופקה בידי ארגונים כמו 'בצלם', כדי שפעילותכם תתועד בצורה הוגנת.

ב. מן הצד השני, אל תביאו מצלמה משלכם, על מנת שבעולם הגדול לא יידעו מה באמת קרה כאשר דיבתכם רעה יוצאת למסכי ה- CNN.

ג. אם אתם מתכוננים להכות או להפעיל אמצעי אלים אחר, אל תשכחו גם לירוק על פרצוף הצלם או לשבור לו את העדשה (עדיף מהסוכנויות הזרות שיכולות להפיץ תמונה ל- 200 מדינות בעולם ולא לאיזה מקומון וחצי); ובמיוחד, לדרוך על אשה זקנה מאירלנד שבאה להתנדב להשחיר את פנינו.

ד. ואם אפשר, אל תשכחו לפגוע באיזה חייל אחד או אפילו שניים. לפחות לקלל, לאיים בלשון אלימה ואם אפשר, לשבור אצבע או לכל הפחות, לפנצ'ר גלגל או שניים. ממילא אתם גורמים ליחסי צבור רעים של כל המפעל ההתיישבותי ביש"ע על כל גווניו וצורותיו, אז מדוע לא ללכת עד הסוף? כך תצליחו בפחות ממניין לקבוע איך ייראו 300,00 איש.

מהטור שלי במיקרוסקופ

קריאה אובייטיבית/ ישראל מידד

בשבוע שעבר, הודיע ינון מגל ב"מבט" כי הופץ כרוז בחתימת עשרה רבנים קורא "לנקמה". אבל כל מי שקרא את הכרזה לא ראה בה את המילה "נקמה". הייתה בה קריאה להנהגה חזקה שתנהל את המלחמה נגד האויב ובעיקר, קריאה להעסיק יהודים במקום ערבים. אז שאלתי את הממונה על תלונות הצבור ברשות השידור מדוע, ומי, כתב את המלה "נקמה" בתוך הקריינות של מר מגל.

אלישע שפיגלמן השיב: "קראתי את הכרוז בעיון. המילה נקמה אינה מופיעה בו אך אין ספק שזה מה שמשתמע ממנו. הקריאה לקיים באוייב "מידה כנגד מידה" היא ניסוח ברור כל צורכו... ולכן צדק מי שכתב בקריינות שזה כרוז הקורא לנקמה - כך יתאר זאת כל קורא אובייקטיבי."

ואני הגבתי כך: "כמובן, הכל תלוי במידת האובייקטיביות של הצופה והמאזין. מי שמראש מאמין שהצבור הדתי הלאומי ברובו שואף לנקום, יאמין שהכרזה קוראת במפורש לנקמה, גם אם המילה עצמה לא כתובה שם. מי שמאמין שהציבור הנ"ל אינו שואף למעשי נקם נוסח הקוזקים ברוסיה, יחשוב שיש בכרזה לא יותר מקריאה לא להעסיק ערבים, ולדרוש מהממשלה להעניש את הציבור הערבי מידה כנגד מידה.

מה שינון מגל היה צריך לעשות הוא לקרוא חלקים מהמסמך ולהשאיר לציבור את השיפוט.

עוד טור במיקרוסקופ בשבועון בשבע

ואלה שמות/ ישראל מידד

ביום שני שודרה כתבה נחמדה בערוץ הראשון בתוכנית 'מכל מקום'. מישהו טרח ומצא שבגן ילדים של נעמ"ת בטירת הכרמל לומדים ומשחקים שמונה ילדים הנושאים את השם 'אגם', שבע בנות ובן אחד. לפי השמועה, הדוגמנית אגם רודברג הופיעה שם לפני שלוש שנים וההורים התרשמו כל כך עד שהחליטו להנציח את שמה בצאצאיהם. בתוכנית נטען שהשם 'אגם' הוא השביעי בין השמות הנפוצים ביותר במדינה.

כמובן, אם היה מדובר בערוץ דתי, סביר להניח שכתבה כזו היתה מופיעה כך: בתלמוד-תורה של חסידות חב"ד מצאנו שחצי מהכיתה בת 30 זאטוטים נקראים בשם מנחם-מנדל, עוד רבע בשם יצחק-יוסף והיתר, או שלום דב או שמואל; בעוד שב'חדר' ברסלבי, הכיתה מתחלקת בין נחמן, נתן ואפרים.

ובמחשבה שנייה, מדוע בעצם איננו שומעים על סיפור כזה בטלוויזיה הציבורית? יפה שהציבור של הברנז'ה כולל כבר את הפריפריה עד לאזור חיפה, אבל יש גם ציבור במאה שערים ובגאולה וגם שם יש כמה סיפורים יפים.

טור נוסף במיקרוסקופ

באריאל יהיה מחר חם או קר?/ ישראל מידד

אלישע שפיגלמן, ממונה על קבילות הציבור של רשות השידור קצת הסתבך לאחרונה. במענה לתלונה על שמידות החום והקור באזור השומרון אינן נמסרות בערוץ הראשון טען ש"הטמפרטורות בירושלים מייצגות היטב את אזור יהודה ושומרון, ולכן אין טעם לפרט זאת כאזור נפרד". זה כמובן לא נכון עובדתית, אבל מילא. אלא ששפיגלמן הלך גשר אחד רחוק מדי והוסיף: "יהודה ושומרון אינם חלק ממדינת ישראל... אנו לא מפרסמים תחזיות לחלקי ארץ ישראל".

ראשית, הטמפרטורות של טורקיה וצרפת כן מתפרסמות מדי פעם, כמו גם של ערים נבחרות בעולם. ושנית, לפחות פעם בשבוע אנו רואים על המסך הקטן צילומי של פלאי מזג-האוויר באירופה, בסין או בצפון אמריקה. אז על מקום כל כך קרוב כמו השומרון אי-אפשר למסור מידע?

ושלישית, בכל זאת יש קשר בין "מדינת ישראל" ו"ארץ ישראל". מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, התרעם בראיון לרזי ברקאי והכריז: "אני אומר חד משמעית - יש להפריד בין הדיון הפוליטי לבין מתן שירותים או אינפורמציה לתושבי מדינת ישראל." אבל טיעון יותר חשוב הוא הפרקטי ביותר: הרי אלפי ישראלים נוסעים הלוך ושוב בין יו"ש לבים גבולות 1967 יום-יום. המרכז האוניברסיטאי באריאל, מפעלי תעשיה וגם המפגינים "פעילי שלום" מתעיו"ש ומ"גוש שלום" רוצים לדעת מה הטמפרטורות. אולי דווקא הפן הפוליטי הזה ישכנע את האדון שפיגלמן.

הקטע שלי במדור מיקרוסקופ - בשבע ערב סוכות

מאיפה בא הכסף? מהפוליטיקה? / ישראל מידד

דבר מוזר קרה בשבוע שעבר בדרך עיתונאי רשות השידור לשולחן ניהול משא-ומתן על הפיטורים ההמוניים ברוממה כתוצאה מתוכנית הרפורמה. לא, לא נצפה בכתבות על עיתונאים מחטטים בפחי אשפה והפותחים למצלמה מקררים ריקים. לא, הם למדו קצת כלכלה.

מתברר, כפי שדה-מרקר דיווחה יעל ולצר ב- 16.9, שעשרות רבות של אלפי דולרים יוצאו על שכר טרחם של יועצים לעיתונאי רוממה והם, בשלב זה, לפחות ארבעה: יוסי קוצ'יק, עורכי הדין גלעד שר ושותפו אופיר טל וגם מרב פרסי-צדוק. אך משום מה, כולם היו קשורים לראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, מי כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, מי כחבר בצוות השלום שלו ומי כדוברת שלו. האם יש כאן עניין של מקריות גרידא? של קשר סמוי בין שלטון, פוליטיקה, הון ותקשורת? האם אהוד ברק מעכשיו עד סוף פרשת הרפורמה יזכה לסיקור אוהד?

אחיה גינוסר, ראש אגודת העיתונאים בירושלים, טען שרק שיקולים מקצועיים הכתיבו על בחירת היועצים. אבל גינוסר הוסיף עוד דבר מעניין כשאמר: "המאחד את האנשים האלה בעינינו הוא שהם כולם אנשי תנועת העבודה, והם באמת מבינים את חשיבות השידור הציבורי ויעשו הכל כדי שרשות השידור לא תקרוס".

אהה. ככה זה. איש מחנה הימין אינו מסוגל להבין שידור ציבורי. גם איש כמו, למשל, מנחם בגין אשר לא פיטר אף עובד רשות השידור או החליף אף מנהל מדיה שם כאשר הם ניהלו נגדו ונגד שלטונו מלחמת חורמה של הטייה וחוסר הגינות?

ושאלה אחרונה: מאיפה יבואו כל עשרות הרבות של אלפי הדולרים האלה? מרשות השידור? אולי ממפלגת העבודה? מחשבון הבנק של אהוד ברק?

הקטע שלי במיקרוסקופ

לא כל ההתחלות קשות

בגליון "סופשבוע" של עיתון "מעריב" מיום 17.8, חמישה עמודים נמסרו לנעה ידלין כדי להביא לקוראים את סיפורו של אמנון לוי לקראת המחזה החדש שלו, "בלאדי". אחרי "חברון" של תמיר גרינברג ולפני "אלטלנה" של מוטי לרנר, מגיע לנו "בילאדי" של לוי. יפה שאיש תקשורת יכול לדלג בין התחומים השונים של "התרבות" הישראלית העכשווית.

ללוי, סרבן מלחמה (זאת אומרת, הוא סרב להשתתף בהנחיית תוכנית יומית בערוץ 10 בקיץ 2006 כי אותה מלחמה הייתה, לדבריו, "אידיוטית...לא מוסרית"), תולדות מסך של למעלה מ- 10 שנים, גם בצד האקטואליה והחדשות וגם בצד של הבידור. במחזה החדש, בעל מסעדה מנסה להחיות גפן ביזנטי יחד עם פועליו הערביים. "זה מחזה שהמשמעות הפוליטית שלו ברורה", אומר לוי, "זה משל הכרם...הדעות שלי בנושא הסכסוך הרבה יותר קיצוניות ופרובוקטיביות...", ולוי מדגים: "אני חושב שעשו חוסר צדק עם טלי פחימה...90 אחוז [מהאשמה] התברר כלא נכון".

ומי שיטרח ויקרא את כל הכתבה גם יגלה פרט ביוגרפי משמעותי, משמעותי פוליטי ואידאולוגי: "הוא התחיל את דרכו כדובר מפ"ם". אז, לא כל ההתחלות קשות, אה?