מצאתי הסכמה עם הכותבים בעיתון הארץ

עם הכותבים מכתבים לנערכת אם לדייק

מימון רשות השידור

אילו היתה רשות השידור נושאת את עצמה ללא צורך במימון ציבורי ולולא הטילה על הציבור כולו לשלם לה מס שנתי על "תרומתה הגדולה" לתרבותנו התקשורתית, לא היתה סיבה שלא תמשיך להתקיים. אך אין סיבה שאזרחים מעוטי הכנסה, שבקושי יכולים להרשות לעצמם ללכת לקולנוע לפעמים ואינם יכולים לעמוד במחירי כרטיסים להצגות תיאטרון, ייאלצו לשלם מס לגוף האנכרוניסטי הזה.

אין כל סיבה שרשות השידור לא תתנהג ותנוהל כמו הערוצים המסחריים למיניהם, שכן בלאו הכי חלק מרשתות הרדיו שלה הן מסחריות והערוץ הראשון של הטלוויזיה משדר יותר מדי משדרי חסות, שההבדל בינם לבין פרסומות מסחריות רגילות קטן ביותר.

דני לשם

תל אביב

*

בתגובה על "רשות השידור יוזמת העלאת האגרה ודורשת רשימת מנויי הכבלים והלוויין" מאת הדר חורש ויעל ולצר ("הארץ", 12.7)

אגרת הטלוויזיה היא המס המקומם ביותר, ולמעשה שוד ציבור המבוסס על החוק. אינני מבין מדוע עלי לשלם את האגרה: קניתי מכשיר טלוויזיה תוצרת המזרח הרחוק, וכמובן שילמתי מס קנייה. אולי היה אפשר להצדיק את המס למשתמשים בערוצים של הטלוויזיה הממשלתית, אבל בקושי.

אינני צופה בתוכניות טלוויזיה ממשלתיות כי אני מחובר לכבלים ומשלם לחברת כבלים יותר מ-2,000 שקל בשנה. כל משפחתנו רואה רק תוכניות בערוצים מרוסיה. על ערוצים ישראליים היינו יכולים לוותר, אך איננו יודעים איך. נראה לי מוצדק שמדינה תגלגל את המס של אגרה במקרה כזה לחברת הכבלים.

יש הרבה משפחות ובודדים שבעידן של משבר כלכלי ואבטלה גבוהה אינם יכולים לרכוש טלוויזיה וגם לשלם מס, אגרה. כך נמנע מהם לצפות בחדשות, לקבל עדכונים ומידע על זכויותיהם וכו'. גם לא ברור מדוע מכל מקורות המידע והידע נבחרה הטלוויזיה כמקור לפרנסתם של מאות עובדי רשות השידור. מדוע צריכים עניים לפרנס את עובדי רשות השידור, במקום לאפשר לרשות השידור להתקיים על חשבון אגרת רדיו ברכב שתיגבה מהעשירים יותר ומשידור פרסומות בערוצי תקשורת ממשלתיים.

מיכאל דייצ'ב

ירושלים