ההתקפה הגדולה על הפוסט-ציונות

שקר הפוסט-ציונות
מי שקורא לעצמו פוסט-ציוני הוא פשוט אנטי-ציוני מהסוג הישן
מאת שלמה אבינרי

בשנים האחרונות התגבשה בשיח הפוליטי-אינטלקטואלי בישראל תופעה הקרויה "פוסט-ציונות". בעיקרה, זו ביקורת רדיקלית לא רק על מדיניותה של ישראל: ביסודה שלילה מוחלטת של המפעל הציוני ושל עצם לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל כמדינת-לאום יהודית.

לטיעונים הקרויים "פוסט-ציוניים" היבטים שונים - לא רק פוליטיים כי אם גם תרבותיים. המשותף להם הוא ראיית הציונות כתנועת כיבוש קולוניאלית, לא כתנועה לאומית המתמודדת עם תנועה לאומית אחרת, הפלשתינית, על זיקה לאותה טריטוריה. אחדים מהקרויים "פוסט-ציונים" אף מרחיקים לכת בטענתם כי עצם קיום עם יהודי הוא "נרטיב" שהומצא במאה ה-19, וכי היהודים הם ביסודו של דבר קהילה דתית. גם יחסה של הציונות, שמרבית שורשיה באירופה, לבני עדות המזרח נתפש בהקשר של ניצול קולוניאלי.

גישה זו גם מבקשת ליצור דה-לגיטימציה לעולם המושגים הציוני: מכיוון שחלק מהטיעונים הקרויים "פוסט-ציוניים" שאובים מאסכולות פוסט-מודרניסטיות, מבינים דובריהם כי למושגים שבהם הם משתמשים יש עוצמה משל עצמם: מי ששולט במושגים שולט בוויכוח. לכן הם מקפידים לכנות את ארץ ישראל שלפני 1948 בשם "פלשתינה"; העולים הם "מהגרים" וכיו"ב.

העניין הוא שלעתים מי שנזהרים שלא לקבל את הנרטיב הציוני, מקבלים ללא עוררין את הנרטיב הפלשתיני: להם ברור כי יש עם פלשתינאי, כי מה שקרה ב-1948 הוא בדיוק מה שמספרים הערבים, וכי בסכסוך הישראלי-פלשתיני יש בסופו של דבר "נרטיב" ציוני מחד גיסא ו"עובדות" שהן בדיוק זהות לנרטיב הפלשתיני, מאידך גיסא. זו כמובן איוולת מוחלטת, העומדת בסתירה לעקרונות הפוסט-מודרניזם עצמו.

אך לכל זה יש גם היבט אחר: מי שקוראים לעצמם "פוסט-ציונים" הם פשוט אנטי-ציונים מהסוג הישן. המושג "פוסט-ציונות" נשמע כאילו הוא משהו חדשני, שבא לאחר הציונות. אך כאן טמונה טעות מושגית חמורה: כדי שהמושג "פוסט-ציונות" יהיה בעל משמעות, יש לצאת מנקודת המוצא של קבלת הציונות כעובדה וכמציאות, ולנסות לעבור אל מעבר לה. כך למשל, הביקורת הפוסט-מודרנית יוצאת מקבלת המודרנה, מתמודדת עם תוצאותיה הדיאלקטיות ועם סתירותיה, ומבקשת לעבור מעבר לה. לא כך מבחינת אלה המכנים את עצמם "פוסט-ציונים": אין הם רואים את הציונות ומדינת ישראל כמציאות שהתממשה, אלא כמשהו שאינו לגיטימי מלכתחילה, שיש לבטלו מיסודו.

אך בכך טיעוניהם זהים לטיעונים האנטי-ציוניים המסורתיים: אלה היו למשל הטיעונים הקומוניסטיים הקלאסיים, ובמידה מסוימת גם טיעוני הבונדיסטים: שאין עם יהודי (ראה משנתו של סטאלין), שהציונות היא בעלת ברית של האימפריאליזם ושהערבים הפלשתינאים הם קורבנותיה של תוקפנות ציונית. לא כל הטיעונים האלה היו חסרי שחר, וגם מי שחלק עליהם ידע כי מדובר בוויכוח לגיטימי.

אין שום סיבה לא לחזור על טיעונים אלה כיום, אם חושבים אותם לנכונים. חוסר היושר האינטלקטואלי הוא בניסיון ליצור תחושה של משהו חדש, "פוסט"-כביכול, אופנתי: זו פשוט מכונית ישנה, שמנסים למכור אותה כאילו זה עתה יצאה מפס הייצור של החידוש האינטלקטואלי האחרון.

חלק מאלה הקוראים לעצמם "פוסט-ציונים" גם באים מהמחנה הקומוניסטי לשעבר. יש משהו פתטי בכך שאנשים שלפני 20 שנה עוד האמינו בעולם חדש וצודק שיזרח ממוסקווה או מקובה, והיום הדבר היחיד שנשאר להם מהחזון הנעלה הזה הוא אנטי-ציונות. לא אחוות עמים, לא שחרור הפרולטריון, לא צדק חברתי אוניוורסלי - כל זה התמוטט באורח טראגי; שנאת הציונות נשארה.

העמדה האנטי-ציונית ליוותה את הציונות מתחילת דרכה, והיא עמדה לגיטימית גם אם לא מסכימים עמה; היא הביאה חלק מהקומוניסטים היהודים בא"י (סליחה: בפלשתינה) להצדיק מעשי רצח שביצעו פלשתינאים ב-1929 ביהודי חברון וירושלים כביטוי אותנטי של "התקוממות עממית", גם אם השראתה הייתה מוסלמית קנאית.

אין שום חדש בעיוורון מוסרי ובעיוותים היסטוריים אלה, רק כדאי לזכור: לא מדובר כאן בפוסט-ציונים אלא באנטי-ציונים מהאסכולה הישנה. האבסורד הוא כי אנטי-ציונים מזן אחר - אנשי אגודת ישראל, למשל - קיבלו את העובדה ההיסטורית של קיום מדינת ישראל: האנטי-ציונים האחרים, הרגילים לכנות את עצמם אנשי עולם המחר, עדיין שבויים בחבלי העבר. אכן אין חדש תחת השמש.