מכתבי היום במוסף ספרים של הארץ

האם הביקורת אמינה יותר כשהיא מופיעה בספר?

רשימת הביקורת של עמיה ליבליך על ספרו של יגאל סרנה ("סימן אזהרה לחברה שדעתה משתבשת", "הארץ, ספרים", 27.6) היתה יכולה היתה להיות יותר מועילה אם ליבליך היתה מתייחסת לכמה מן השאלות הבאות: האם אי-הסתרת "נקודת המבט שלו או המחנה שאליו הוא משתייך" דיה לפטור את סרנה מן האפשרות שחוסר-האובייקטיביות שלו, קרי התמסרותו האידיאולוגית, פוגמת באמינות הספר או באמון של הקוראים בספרו, או האם נתון מקובל הוא שנוכחותנו באזורי יש"ע רעה, מרושעת וחוטאת ללא בדיקה נוספת? האם דיווחיו העיתונאיים של סרנה על מפעל ההתיישבות ביש"ע, שחלק מהם זכו לביקורת על ניסיון מאומץ להשחיר דמויות ומעשים של יהודים הגרים באותם אזורים, הופכים ליותר אמינים ורציניים כעת, שהם נכללים בספר עם "חיי-מדף", ולא נקראים מתוך נייר שזורקים אותו אפילו לפני תום אותו יום שבו הם מופיעים?

והיא יכלה להתאונן על כך, כמוני, על שהאזרח הישראלי אינו זוכה לגיוון או ריבוי דעות בכל הקשור לאותו מפעל ציוני, כי התקשורת הממסדית, גם הממלכתית וגם המסחרית, הבטיחה שכל סיפור יזכה לשמץ של הטלת-דופי, ספק או קלון במידה גדולה או קטנה.

כמו ספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל, "אדוני הארץ" לפניו, גם סרנה קובע דפוס ספרותי: במקום מחקר מלומד, ההתיישבות ביש"ע נדונה אך ורק בידי עיתונאים ובעלי-טורים, שגם אם יש להם תרומה חשובה להבנת האירועים, הגישה שלהם לוקה וגורעת.

ישראל מידד

שילה