למחוק את שילה?

כדי לזכות בחבילת התמריצים הנדיבה ראש הממשלה בנימין נתניהו נדרש להציג רשימה של התנחלויות שיימחקו לעד מהמפה.

הרשימה הזאת צריכה לכלול את חברון ושילה, בקעת הירדן וצפון ים המלח. וכן, גם את מזרח ירושלים.

 

עקיבא אלדר ב"הארץ"

מכתבי היום בעיתון הארץ

כמה לוותר?

בתגובה על "הר הבית לידיהם" מאת עקיבא אלדר ("הארץ", 19.8)

יש לשאול מדוע יוותרו ערבים "פרגמטים", בהנחה שיש כאלה, לפי גישתו של עקיבא אלדר, על זכות השיבה? הרי הוכח להם על ידי אלדר שאם נאבקים מספיק זמן, אם שוללים מהיהודים בכל פורום בינלאומי אקדמי או דיפלומטי לא רק את הזכות אלא גם קשר דתי ותרבותי להר הבית, אם משחיתים כל זכר להיסטוריה היהודית במקום ואם גם נעזרים בממשלות ישראל המונעות כל מעשה של הזדהות יהודית עם המקום, הרי בכל זאת היהודים מתקפלים ומוותרים.

עוד קצת לחץ, עוד קצת שקרים, עוד קצת אלימות פה ושם, ועקיבא אלדר ודומיו יציעו שגם ביחס לזכות השיבה יש לעשות ויתור וירטואלי נוסף. זה לא עניין של פרגמטיות, אלא של היגיון כפי שהוא נתפש בידי הערבים.

ישראל מידד

שילה

===================

והנה הנוסח המלא המקורי
:


עמדותיו של עקיבא אלדר הן קיצוניות אך עומד לו העקרון הדמוקרטי של חופש הביטוי. אבל גם רשימה מתונה, וכל שכן קיצונית כמו של אלדר בה הוא הציע להעביר את הריבונות על הר-הבית לידי "הפלשתינאים" (אם כי לא ברור אם לפת"ח או לחמאס), חייבת להתבסס על מינימום של שיקול רציונלי והערכת מצב בסבירות.

ולכן, יש לשאול מדוע יוותרו ערבים "פרגמטים", בהנחה שיש כאלה, על פי גישתו של אלדר, על זכות השיבה? הרי הוכח להם ע"י אלדר שאם נאבקים מספיק זמן, אם שוללים מהיהודים בכל פורום בינלאומי אקדמי או דיפלומטי לא רק את הזכות אלא גם קשר דתי ותרבותי להר-הבית, אם משחיתים כל זכר להיסטוריה היהודית במקום ואם גם נעזרים ע"י ממשלות ישראל המונעים כל מעשה של הזדהות יהודית עם המקום, הרי בכל זאת היהודים מתקפלים ומוותרים. הלא עוד קצת לחץ, עוד קצת שקרים, עוד קצת אלימות פה-ושם, ועקיבא אלדר ודומיו יציעו שגם לגבי זכות השיבה יש לעשות ויתור וירטואלי נוסף. זה לא עניין של פרגמטיות אלא של הגיון כפי שהוא נתפס בידי הערבים.

מכתבי היום במוסף ספרים של הארץ

האם הביקורת אמינה יותר כשהיא מופיעה בספר?

רשימת הביקורת של עמיה ליבליך על ספרו של יגאל סרנה ("סימן אזהרה לחברה שדעתה משתבשת", "הארץ, ספרים", 27.6) היתה יכולה היתה להיות יותר מועילה אם ליבליך היתה מתייחסת לכמה מן השאלות הבאות: האם אי-הסתרת "נקודת המבט שלו או המחנה שאליו הוא משתייך" דיה לפטור את סרנה מן האפשרות שחוסר-האובייקטיביות שלו, קרי התמסרותו האידיאולוגית, פוגמת באמינות הספר או באמון של הקוראים בספרו, או האם נתון מקובל הוא שנוכחותנו באזורי יש"ע רעה, מרושעת וחוטאת ללא בדיקה נוספת? האם דיווחיו העיתונאיים של סרנה על מפעל ההתיישבות ביש"ע, שחלק מהם זכו לביקורת על ניסיון מאומץ להשחיר דמויות ומעשים של יהודים הגרים באותם אזורים, הופכים ליותר אמינים ורציניים כעת, שהם נכללים בספר עם "חיי-מדף", ולא נקראים מתוך נייר שזורקים אותו אפילו לפני תום אותו יום שבו הם מופיעים?

והיא יכלה להתאונן על כך, כמוני, על שהאזרח הישראלי אינו זוכה לגיוון או ריבוי דעות בכל הקשור לאותו מפעל ציוני, כי התקשורת הממסדית, גם הממלכתית וגם המסחרית, הבטיחה שכל סיפור יזכה לשמץ של הטלת-דופי, ספק או קלון במידה גדולה או קטנה.

כמו ספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל, "אדוני הארץ" לפניו, גם סרנה קובע דפוס ספרותי: במקום מחקר מלומד, ההתיישבות ביש"ע נדונה אך ורק בידי עיתונאים ובעלי-טורים, שגם אם יש להם תרומה חשובה להבנת האירועים, הגישה שלהם לוקה וגורעת.

ישראל מידד

שילה