מכתבי ב"מוסף ספרים" של הארץ

קינן לא היה נער

ברשימתו של יוסי קליין ("הארץ, ספרים", 12.11) על ספרה של נורית גרץ "על דעת עצמו", קובע קליין ש"הדחייה והניכור" דחפו את עמוס קינן כנער ללח"י, שסך הכל "השתתף בכמה מעשי שוד ובכיבוש דיר יאסין", וכן, שהוא הודה "בערך" לפני אשתו המחברת שחקרה אותו ביסודיות ש"בדיר יאסין הרג אשה ערבייה".

קינן נולד ב-1927 והצטרף לשורות הלח"י ב-1946 כשהחל לפעול כלוחם מחתרת, היה מבוגר בשנה בלבד מטירוני צה"ל ובאותו גיל שחבריו הצטרפו ל"הגנה" ולפלמ"ח, ולא "נער". קינן מסביר ומפרט בספר את האידיאולוגיה הפוליטית והמדינית שהביאה אותו ללח"י וקליין נוהג באי-הגינות בכותבו רק על דחפים פסיכולוגיים אישיים שהוא מבחין בהם.

בנוסף, רשימת פעולותיו של קינן נגד השלטון הבריטי הזר אליבא דקליין די קצרה. אם החליט לצמצם את הרשימה - אם מתוך זלזול ביכולתו הלחימתית של קינן בעיניו או מתוך סלידה מעצם הלחימה של לוחמי לח"י בכלל - היה עליו ליידע את הקוראים. עוינותו של קליין, לקינן או ללח"י, אינה פוטרת אותו מחובת מסירת אמת היסטורית.

ולבסוף, גם אם הבין קליין שקינן אכן הרג אשה ערבייה בדיר-יאסין, יהיו אחרים שיתרשמו שאותה "חקירה יסודית ותובענית" של גרץ היתה סוג של לחץ פסיכולוגי בלתי מתון ויש לקבל את הודאתו במידה גדולה של ספק וסקפטיות.

ישראל מידד

שילה

================

המכתב המקורי:

בביקורת שלו על ספרה של נורית גרץ על בעלה עמוס קינן, "על דעת עצמו", קובע יוסי קליין ש"הדחייה והניכור דחפו אותו [את קינן], כנער, לזרועות הלח"י", שסך הכל "השתתף בכמה מעשי שוד ובכיבוש דיר יאסין" וכן, שהוא הודה "בערך" בפני אשתו המחברת שחקרה אותו ביסודיות תובענית "שבדיר יאסין הרג אשה ערבייה" ("תעודת לוחם", ספרים, 12.11.2008).

מכיוון שקינן הצטרף לשורות לח"י ב- 1946, והוא נולד ב- 1927, הוא היה עת החל לפעול כלוחם מחתרת מבוגר בשנה מטירוני צה"ל שמתגייסים ובאותו גיל שחבריו הצטרפו ל"הגנה" ולפלמ"ח, ולא "נער", בהעניקו תיאור שאולי ביקש קליין לשוות אותו דימוי של נער פלסטיני מימינו. בספר, שלא כמו טענתו של קליין, קינן מסביר ומפרט את האידיאולוגיה הפוליטית והמדינית אשר הביאו אותו לפעול כאיש לח"י וקליין נוהג באי-הגינות בכותבו רק על, אולי, דחפים פסיכולוגיים אישיים שקליין מבחין בהם. בנוסף, רשימת פעלותיו של קינן נגד השלטון הבריטי הזר אליבא דקליין די קצרה. אם החליט לצמצם הרשימה - או מתוך ביזוי ליכולתו הלחימתית של קינן בעיניו או מתוך סלידה מעצם הלחימה של לוחמי לח"י בכלל - היה לעליו ליידע את הקורא ע"י תוספת המלים "בין היתר", לכל הפחות. עוינותו של קליין, לקינן או ללח"י, איננה פוטרת אותו מחובת מסירת אמת היסטורית.

ולבסוף, גם אם הבין קליין שקינן אכן הרג, בערך, אישה ערבייה בדיר-יאסין, יהיו אחרים שיתרשמו שאותה "חקירה יסודית ותובענית" של גרץ הייתה סוג של לחץ פסיכולוגי בלתי-מתון ויש לקבל את הודאתו במידה גדולה של ספק וסקפטיות. לפני כארבע שנים, פגשתי בקינן בכנס שנערך מטעם יד בן-צבי בירושלים בנושא לח"י והוא אמר לי לאחר שהעיר משהו על כל הזקנים שהיו אתו אז במחתרת, "לא האמנתי אז שכלל אגיע לגיל הזה". אני מניח שאם הוא מסוגל לכך היום במצבו הפיסי, הוא אף גם מתקשה להאמין לתוכן של ספרה של אשתו ועל פרשנותו של קליין.

ישראל מידד
שילה

מכתבי היום במוסף ספרים של הארץ

האם הביקורת אמינה יותר כשהיא מופיעה בספר?

רשימת הביקורת של עמיה ליבליך על ספרו של יגאל סרנה ("סימן אזהרה לחברה שדעתה משתבשת", "הארץ, ספרים", 27.6) היתה יכולה היתה להיות יותר מועילה אם ליבליך היתה מתייחסת לכמה מן השאלות הבאות: האם אי-הסתרת "נקודת המבט שלו או המחנה שאליו הוא משתייך" דיה לפטור את סרנה מן האפשרות שחוסר-האובייקטיביות שלו, קרי התמסרותו האידיאולוגית, פוגמת באמינות הספר או באמון של הקוראים בספרו, או האם נתון מקובל הוא שנוכחותנו באזורי יש"ע רעה, מרושעת וחוטאת ללא בדיקה נוספת? האם דיווחיו העיתונאיים של סרנה על מפעל ההתיישבות ביש"ע, שחלק מהם זכו לביקורת על ניסיון מאומץ להשחיר דמויות ומעשים של יהודים הגרים באותם אזורים, הופכים ליותר אמינים ורציניים כעת, שהם נכללים בספר עם "חיי-מדף", ולא נקראים מתוך נייר שזורקים אותו אפילו לפני תום אותו יום שבו הם מופיעים?

והיא יכלה להתאונן על כך, כמוני, על שהאזרח הישראלי אינו זוכה לגיוון או ריבוי דעות בכל הקשור לאותו מפעל ציוני, כי התקשורת הממסדית, גם הממלכתית וגם המסחרית, הבטיחה שכל סיפור יזכה לשמץ של הטלת-דופי, ספק או קלון במידה גדולה או קטנה.

כמו ספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל, "אדוני הארץ" לפניו, גם סרנה קובע דפוס ספרותי: במקום מחקר מלומד, ההתיישבות ביש"ע נדונה אך ורק בידי עיתונאים ובעלי-טורים, שגם אם יש להם תרומה חשובה להבנת האירועים, הגישה שלהם לוקה וגורעת.

ישראל מידד

שילה