מכתבי המגיב לכתבת אריאל הירשפלד התפרסם

אבל הוא נערך ונקטע

הנה המכתב כפי שהתפרסם ואחר כך בנוסח המקורי:

נצרח מן הצריח

אריאל הירשפלד בחר לסנגר על "קול אחד גדול הקלוע בני-קולות" (מוסף "הארץ" 16.3). קול זה הוא הקול המושמע מעל צריחי המסגדים בירושלים, שהוא בעצם הקלטה, והמאזין היטב ישמע את הרעשים של טייפ מיושן ושחוק לעתים. הירשפלד מעיד שקול זה "ענוג להפליא" ומתקומם על דברי פקיד המשרד לאיכות הסביבה, המבקש להתנכל להשמעת הקול הערב הזה.

אכן, יש אסתטיקה, ויש אתיקה ואף יש פוליטיקה. ליד ביתי, המשקיף אל עמק רחב ידיים ששם יצאו בנות ישראל לחול במחולות בין הכרמים, נמצאים מסגדים שגם מצריחיהם מושמעים קולות. בימי שישי, ולא לקראת אותה שעת דמדומי בוקר של הירשפלד, אוזני הכרויות קולטות קולות אחרים מתוך המסגד.

זהו קול האימאם המטיף, שנישא על גבי הרוח והרמקולים. וקול זה אינו ערב ובוודאי שאין בו שום איכות סביבה. זה קול הנצרח מן הצריח, קול שתוכנו כולו שנאה והסתה. הוא אינו קול של שכנות ואין בו מוסיקה. צליליו מרעידים, אכן, וגם פולחים ושוסעים. ואני מקשיב לו ואני מקשיב להירשפלד ואני יודע למי השמיעה הסלקטיווית.

ישראל מידד

שילה

והנה הנוסח המקורי:

אריאל הירשפלד בחר ("מקלעת-קול", מוסף, 16.3) לסנגר על "קול אחד גדול הקלוע בני-קולות החורגים ממנו...[ה]יוצרים יחד איזו אחדות של ריבוי המרעידה את החלל". קול זה הוא הקול המושמע מעל צריחי המסגדים בירושלים, קול, אגב, שאינו מחוזק בהגברה אלקטרונית אלא הוא הקלטה, והמאזין היטב ישמע את הרעשים של טייפ מיושן ושחוק לעתים.

ניכר שהירשפלד התרשם עמוקות, עד ניבי נשמתו, מה"מוסיקה...של רב-קוליות כאוטית" זו, ומ"הקול הגדול הזה, הנשמע כתאניה חזקה ופורצת...כקול שוועה הפונה אל השמיים...קול נהדר של מקהלה". והוא מעיד שקול זה "ענוג להפליא...יפה עד פלא...שיר...נודד באוויר". ונוכח דברי פקיד משרד איכות הסביבה המבקש להתנכל להשמעת הקול הערב הזה, יוצא הירשפלד להגנת הקול ומטיח כנגד המבקש לקטוע את הקול שהוא: כמי "שלבו סדוק בלאו הכי".

כן, יש אסתטיקה, ויש אתיקה ואף יש פוליטיקה. ליד ביתי, המשקיף אל עבר עמק רחב-ידיים ששם יצאו בנות ישראל לחול במחולות בין הכרמים, נמצאים מסגדים שמצריחיהם מושמעים קולות גם. הוא אותו קול אבל בימי ששי, ולא לקראת אותה שעת דמדומי בוקר של הירשפלד, אוזניי הכרויות קולטות קולות אחרים מתוך המסגד. קול האימאם המטיף בקול שנישא בהדים תהודיים על גבי הרוח והרמקולים. וקול זה אינו ערב ובוודאי שאין בו שום איכות סביבה. זה קול הנצרח מן הצריח הצורח בהפחדה איומה, הצועק והרועש, קול שתוכנו כולו קול של שנאות, והסתות ורצונות של דם, המבקש נפש שחוטה. הוא אינו קול של שכנות ואין בו מוסיקה. צליליו מרעידים, אכן, אלא הם פולחים ושוסעים וכנראה, מקורו של קול זה בלב סדוק שלא יהיה שלם עד שהוא צוהל מעל חורבן בית.

ואני מקשיב לו ואני מקשיב להירשפלד ואני יודע למי השמיעה הסלקטיבית.