מכתב שנשלח למקור ראשון

התפלאתי ששום פרשן או פוליטיקאי לא תקף את חברי ועדת וינוגרד על התערבותם בתחום הפוליטי כאשר שייכו את הוועדה לצד אחד של המפה ההשקפתית ובכך, פסלו את עצמם מלהוות גורם פוסק נייטרלי, לפחות בעיניי.

השופט אליהו וינוגרד קרא מן הכתב הודעת סיכום ובסעיף 38 הכריז: "ישראל חייבת – מדינית ומוסרית – לשאוף לשלום עם שכנותיה ולשעות פשרות הנדרשות לשם כך". ברגע שהוועדה קבעה שאין שלום ללא פשרות, היא נכנסה למחלוקת ציבורית שאין מעניינה. איזו פשרות על ישראל לעשות? האם פשרות קודמות הביאו לנו שלום? מה למדנו, ומה חברי הוועדה למדו, מהפשרות בסיני, מהפשרות באזורי יו"ש, מההינתקות, מהנסיגה מדרום לבנון וכיו"ב? האם 'פשרה נדרשת' היא כזאת שיש להעביר ללבנון או לסוריה את חוות שבעא?

אימוץ רעיון "פשרות" ע"י חברי הוועדה מצביע, יותר ממסקנותיה בתחום הניהול, על הכשל של הוועדה.