הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 401 מיום 22.7.2010

דיסוננס קוגניטיבי תקשורתי / ישראל מידד

דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב בעייתי שבו האדם מתקשה להתמודד עם סתירה בין המציאות לבין מה שהוא מצפה לו, ולכן תהליכי החשיבה שלו מסתבכים. זה קורה כמובן גם בתקשורת. למשל, מצד אחד יש כותרות המבשרות על 'טרוריסט יהודי' חדש, מחבל ממש שכביכול בגיל 17 הספיק לרצוח ארבעה ערבים בדקירות סכין, ומצד שני אנו שומעים הקלטות שיש בהן לכאורה הדחה לביצוע עבירה מטעם זרועות השלטון. איך לדווח? להיות בצד אחד או בשני, או לשמור על התייחסות שוויונית? או איך לסקור את הסיפור על גירוש יהודי מלמו שבשבדיה: מצד אחד ארץ סקנדינבית שלווה, ומצד שני יהודים הנאלצים לברוח בגלל שנאה ואלימות של המוסלמים והשמאלנים בעיר זו.

והיה עוד מקרה של דיסוננס קוגניטיבי בשבוע האחרון. זה קרה בעזה. התקשורת, המקומית אבל בעיקר הזרה, מספרת את סיפור עזה כמקרה הומניטרי. ערביי עזה, אלה אשר הביאו את חמאס לשלטון, זוכים לתדמית של מסכנים וקרבנות. הם לכודים ובדיכאון. ואם יוצא איזה משט לקראתם, יש להריע ולהתעלם מכל טענותיה של ישראל. אבל מה לעשות? אמת מארץ תצמח. הניו-יורק טיימס פירסם כתבה גדולה אשר מביאה את קולותיהם של ערביי עזה, המתלוננים לא על לישראל אלא על שלטון החמאס. וכך מסבירים בטיימס מי הם ערביי עזה: "הפלשתינים של עזה (הם) ברובם צאצאים של פליטים ממלחמת 1948 אשר הביאה להקמתה של ישראל". אף מילה על החלטת החלוקה ועל סירובם של ערביי ארץ-ישראל המנדטורית לקבל אותה. אף מילה על כך שהערבים הם שיצאו למלחמה. אם יש גורם אשם בהתמשכות הסכסוך הערבי-הישראלי, מקומה של התקשורת שמור לדיראון.