הטור בבשבע,

תעמולה במסווה של אבל/ ישראל מידד

תקשורת זו עיתונות מודפסת, שידורי רדיו וטלוויזיה וכיום, גם אינטרנט. התקשורת מכילה חדשות, דעות, דיווחים, פרשנויות ובידור. וגם מודעות אבל.

לאחרונה הלך לעולמו המשורר הערבי מחמוד דרוויש שעבר מאתר שהיום תפוס בידי קיבוץ יסעור (תפוס, כתבתי, לא כבוש) לרמאללה שם בנה בית ענק. דרוויש זכור לנו בעיקר משני עניינים. הראשון, שירו מלפני כ-20 שנה הפותח במלים: "אתם העוברים בים המלים החולפות", בו הוא תבע שאנו, היהודים, נסתלק מ"ארצו" ואף זאת, שניקח אתנו בדרך החוצה, את קברותינו עם מתינו. הנה כמה שורות: "לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו/ בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו/ שתמותו היכן שתרצו/ אבל לא בינינו/ צאו מכל דבר". והאירוע השני, ניסיונו של שר החינוך יוסי שריד להכניס את שיריו של דרוויש למסגרת מקראות חובה בלימודי ספרות.

'גוש שלום' פרסמה מודעת אבל שכללה תיאור זה: "בן הגליל, מצפון העם הפלסטיני, משורר הזעם והתקווה...". והנה, בתשלום סמלי, קבוצת 'שלום' זו מעניקה לקוראי העיתון, כלי תקשורת נחשב, הצדקה סמויה למעשי הטרור האכזריים ביותר שנעשו עלי אדמות. ה'זעם' הזה, כשהוא מבוסס על שירים כמו זה שצוטט לעיל, אינו מכוון נגד ה'כיבוש' אלא למהותו של היהודי. שירים אלה מכוונים ילדים ונשים ואנשים לראות ביהודי השב לארצו כיצור נחות, ויש בשיר גם דימויים אנטישמיים. עיתון אשר רואה במודעות אבל מקור הכנסה, מאפשר בנזיד עדשים זה להפיץ תעמולת תמיכה במאבק המזוין של ערביי הארץ. זאת לא תקשורת, זאת שירות לאויב. ואני זועם.