סיפור מותה של ג'וואהר אבו רחמה, תושבת בילעין, מלמדת אותנו כמה דברים בסיסיים על תפקודה של התקשורת, המקומית והזרה. ראשית, הגרסה הערבית שנתמכת בידי האנרכיסט יונתן פולק, יצאה קודם ובגדול - לא רק ברדיו, בעיתונות ובטלוויזיה, אלא גם במדיה החברתית: פייסבוק וטוויטר. הם התמידו בשימוש המתוחכם הזה גם אחרי שדובר צה"ל וגורמים אחרים התחילו להעלות פקפוקים לגבי הפרטים. שנית, אין מנוס מלהכיר בכך שהתקשורת ממסגרת את הסיפור בהתאם לצד הערבי. למרות ניפוץ אגדת מותו של מוחמד אל-דורה, למרות 'הרעלתו' של ערפאת, למרות ה'טבח' בג'נין ועוד מקרים של בלופים פלשתיניים, הכתבים עדיין נוטים להאמין לצד הערבי. הם גם לא יעזו להטיל ספק במהימנות ה'עובדות' שהצד הערבי מוסר בדיווחים הראשוניים. הם לא יחכו שעה או שעתיים בניסיון להצליב מידע ולקבל תגובה, כאילו לא למדו כלום בביה"ס לעיתונות.
אבל יש עוד היבט תקשורתי לסיפור הזה של אבו-רחמה, של איפה ואיפה. באותו יום נרצחו במצרים 21 בני הדת הקופטית הנוצרית. בערוצים רבים, ובמיוחד בסוכנויות הידיעות, הידיעה הזאת לא זכתה לאותה דרגת חשיבות כמו מותה של אבו-רחמה מבילעין. זו עדות המפריכה את התירוץ של יותר מדי עיתונאים ש"מה לעשות, אם יש דם, אז זה זוכה לתשומת-לב". העיקרון הקובע, כנראה, הוא שכל מה שישראל עושה ראוי לכותרות, ואילו את גרסת הצד הערבי לא צריך לטרוח לחקור.
ישראל מידד.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הירשם תגובות לפרסום [Atom]
<< דף הבית