לפי פרשנות בחב"ד, התמיהה על חטא המרגלים שבסך הכול דיווחו אמת, מוסברת בצורה זו: ציפו מהם לקבל הערכה מודיעינית על הכנעני היושב בארץ בצורת העובדות היבשות, ללא תוספת תחושות אישיות. בנוסף, היה עליהם למסור את הפרטים למשה לבדו ולא בפומבי, בשידור חי. בצורה שבה הם דיברו, אכן היתה דיבה. והדיבה הזאת הביאה בסופו של דבר למרידה של בני ישראל עד כדי "ונשובה מצרימה".
בעצם לפנינו אב-טיפוס לסוגיה מקבילה: התנהלותם של האחראים על התקשורת ושל אנשי תקשורת. למשל, בתחילת החודש, לי-אור אברבך ('גלובס') יצאה להגנתה של יונית לוי בעקבות הביקורת נגדה על ההערות שהוסיפה לתרגום נאומו של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס האמריקני. בעיני אברבך קיימת משטרת מחשבות, והבעיה היא לא עצם הפרשנות של לוי אלא העובדה שהפרשנות לא התאימה לאנשים מסוימים.
אלא שזאת כן הבעיה. נניח שבמקום יונית לוי היו מביאים לאולפן מתורגמן שהתמחה בלימודים אקדמיים של תרגום סימולטני, והוא היה מוסיף כהנה וכהנה פרשנויות. גם זה היה בסדר? או שהדבר היה פוגע בכבודה המקצועי ובמעמדה של הגב' לוי? והרי אברבך בעצמו מודה "שמגישי הטלוויזיה אינם מתורגמנים סימולטניים, וגם כשהם לא מפרשים הם מפספסים משפטים ולפעמים רעיונות שלמים". אז לא רק שיש בעיה בהוספה של דברים, יש בעיה חומרה עוד יותר של החסרה.
התוצאה היא שלא רק שאין לצרכני התקשורת פיקוח הוגן ומועיל אלא שגם מבקרי התקשורת כושלים ומכשילים. וכך יוצאת דיבה.
ישראל מידד
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הירשם תגובות לפרסום [Atom]
<< דף הבית