כבר נכתב ועוד ייכתב רבות אודות תפקודה ותפקידה של התקשורת בתקופה הנוכחית, בין מחאה לבין מהפכה. באתר 'העין השביעית' שאל העורך עוזי בנזימן די בבוטות: "האם ייתכן שהאופן שבו מצטייר המרי בתקשורת מושפע מהזדהות עיתונאים עם מטרותיו?" והוא לא היחיד שמבחין במעורבות הפעילה של התקשורת ביצירת אווירה ה'עליהום' הכל-כך שקופה. קשה לבנזימן, ולכן בכל זאת הוא משלם במטבע לידידים בשמאל וכותב "עיתונאי הימין אינם אפוא, למרבה הצער, עדים מהימנים לפענוח חידת המחאה", וממשיך כמעט בעל-כורחו, "אך גם האופן שבו עיתונות הזרם המרכזי מסקרת את ההתרחשויות אומר דרשני".
כדי לסייע לחוקרים, נציין כמה הבחנות שיעזרו לזהות את השיטה. ראשית, שימו לב לכותרות. המילה 'ביבי' מופיעה ברבות מהן. הממשלה לא מוזכרת ויש סיבה לדבר. אם הדיווחים הם אישיים, המסר התקשורתי הוא כפול: תשומת הלב מופנית אל איש אחד, דבר המקל על המוחים. זה 'אנחנו' נגד 'ההוא', גם אם ברור שלא בידי איש אחד הפתרונות. בנוסף, הפרסונליזציה הזאת משכיחה כל מי ששותף באחריות למצב מממשלות קודמות.
שנית, אם מתרחשים דברים לא מחמיאים, כגון גילויי אלימות, יש להקדיש את המינימום ההכרחי לסיקור האירועים ולא ללבות יותר מדי. מקללים ומגרשים נציגי ציבור? אז מה. זורקים מים על חברת כנסת ומטילים בקבוקי-מים מגגות על שוטרים? לא נורא. ובוודאי אין לשאול איפה כתבי-האישום.
ודבר שלישי, יש להכריז שההפגנה במוצ"ש האחרון היתה "אם כל ההפגנות", גם אם המשטרה דיווחה על מספר נמוך ב-40 אחוז ממה שהמארגנים ציינו, וגם אם כולנו יודעים על הפגנות אחרות שהיו גדולות הרבה יותר.
ישראל מידד
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הירשם תגובות לפרסום [Atom]
<< דף הבית