הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 460 מיום 15.9.2011

לא דובים, דֹב

דֹב הלברטל מזהה את עצמו כ"מרצה למשפט עברי (באוניברסיטת חיפה) והיה בעבר ראש לשכת הרב הראשי לישראל", ויש אומרים עליו "מקורב לרב אלישיב". ולאחר רצח הבבא אלעזר לפני כחודש, צוטט כאומר בשם רבו על שיטתו של הנרצח: "זו לא יהדות, זה פשוט עיוות השכל ועולם ההלכה". בדצמבר בשנה שעברה הוא התאכסן ב'הארץ' והתחיל את רשימתו בשם "כן, להפריד" כך: "כאדם דתי חרדי אני עומד לכתוב דברים חריפים, אבל איני יכול שלא לכותבם, מתוך תחושה שהגיע הזמן לשינוי רדיקלי". ממש, סגנון 'נבואי'.

ביום שישי האחרון, ושוב ב'הארץ', הוא פירסם רשימה נוספת בשם "רובים במקום ספרים" הפותחת במלים: "אני מאשים את המתנחלים, את הלאומנות הדתית, אך גם אותנו, הציבור הדתי והחרדי בכללותו, בשתיקה...". ספרתי. חמש פעמים מופיעה המילה "המתנחלים" וההאשמות שלו כוללות השלטת אתוס לאומני על המגזר הדתי הלאומי, גזילת היהדות האותנטית והפיכתה לשיטה אלימה של אבחת חרב "בין קבר יוסף לקבר גולדשטיין", שנאת הזר ועוול בן עשרות שנים של "במקום ספרים, רובים. במקום מנגינות, יריות". ועוד: "המתנחלים והלאומנות הדתית הפכו את הדת לפוליטיקה ואת התורה קרדום לחפור בו, תרתי משמע". והשיא(!): לילדי 'המתנחלים' "סגנון לבוש והופעה מרושלים". אוי לעיניים.

ומכיוון שטור זה עוסק בתקשורת ולא בגחמות של מוח חם אם כי רפוי, לא נשאר לי אלא לציין בפני המרצה המלומד והפקיד לשעבר, בן תורה מבית וגן, וגם עורך דין, שלכתוב בכוונה תחילה כדי להשמיץ ציבור שלם ולפגוע במאות אלפים של יהודים שגרים ביש"ע - באלפי מנשה, באריאל, בבקעת הירדן, במעלה אדומים ובתוך יישובים מעורבים כתקוע וכפר אדומים - לא זו בלבד שזאת עשייה מרושעת, בלתי-מוסרית ולא-אתית מבחינה תקשורתית-מקצועית, אלא שזהו חטא דתי ממש.

ישראל מידד

בגירסה הלא-ערוכה, הסעיף האחרון מופיע כך:

ב"פרספקטיבה", ישי גולדפלם מתאונן על "הארץ" ושואל מדוע כתיבה סטריאוטיפית כזו מותרת נגד מתנחלים.  נכון, יש להניח שאם ישראל הראל בטורו השבועי ב"הארץ" היה כותב בהכללה על "השמאלנים", העורך היה מוחק אבל ב'עיתון-לאנשים-חושבים', יש רמה אחרת של אתיקה מקצועית.