מכתב התגובה שלי על התערוכה בבית התפוצות על המאבק למען יהודי בריה"מ

מחלוקת מוצנעת

שמחתי על שתום שגב הבחין, ברשימתו על התערוכה המוקדשת למאבק למען יציאתם של יהודי ברית המועצות, שבעצם הוצנעה המחלוקת הגדולה בין הקו האקטיוויסטי לבין הקו הדיפלומטי, שליוותה את המאבק שנים רבות ("גיבורים וטרמפיסטים", מוסף "הארץ" 9.11). כאחד שהשתתף בהפגנת ההמונים הראשונה בניו יורק, ב-1 במאי 1964, ועד לעלייתי לישראל ב-1970, ואף לאחר מכן - כשנסעתי ממקום שליחותי בלונדון לפגישת התייעצות עם אידה נודל (שנעדרת מן התערוכה), אלכסנדר לרנר, נתן שרנסקי ובני הזוג סלפאק במוסקווה בנובמבר 1976 - הייתי עד לניסיונות חוזרים ונשנים של ראשי הממסד הישראלי וגרורותיהם מקרב רוב המנהיגות היהודית בארצות הברית ובבריטניה לדכא את התופעה של הפעילות העצמאית.

משיחות התערבות, כמו שניהלו יורם דינשטיין במשרדי "המאבק הסטודנטיאלי למען יהודי ברית המועצות" בניו יורק ונחמיה לבנון בלונדון, ועד לחסימת דרכם של יאשה קזקוב (יעקב קדמי) ודב שפרלינג מלהיכנס לאסיפת פעילים במנהטן - הממסד היהודי והישראלי גילה יוזמה ויצירתיות יוצאת מגדר הרגיל ורק חבל שאותן דרכי חשיבה ותכנון לא הופעלו נגד רוסיה הסובייטית.

אולי הצליחו יהודים רבים לצאת מרוסיה הסובייטית, אבל כנראה שקשה להוציא מאחדים מהם את שיטות הפעולה הסובייטיות שאולי למדו שם.

ישראל מידד

שילה