נחסמתי

לאחר פרסום תגובתו של אבי שילון בעיתון הצפה(*) לביקורת שחיברתי על ספרו(**), פניתי אל עורכת מדור הספרים:

אני מניח שאולי את לא רוצה להמשיך את העניין הזה אבל מכיוון ששילון תקף אותי אישית - כפי שתקראי בתגובתי - אני רוצה לקוות שתמצאי מקום למאתיים מלים אלה.

וצירפתי תגובה זו -

הקוראים את רשימתו של אבי שילון, "תפקידו של ביוגרף", אני בטוח, שמו לב ששילון בחר להתחמק מהטענות שלי שהוא עיוות מקורות, התבלבל בתאריכים, במקומות ובשמות ובפרטים רבים מדי שלא יכולתי לכלול ברשימה אלא הגן על תפיסתו ה"מחקרית המקצועית" המאוד מיוחדת. זו זכותו. יבושם לו. דוגמא לשיטתו היא תשובתו שאני טעיתי באבחנתו של שילון שהסתייגותו של בגין לא הייתה "הסתייגויות מן המדינה הצעירה" כפי שציטטתי מעמ' 120 אלא כעת הוא מבהיר שזאת הייתה "מן הממסד הבן גוריוני". אבל שילון אינו מזכיר כלל את הממסד הבן גוריוני שם. הוא דווקא כן מזכיר שם, באותה שורה (!) את "תחושת הזרות האישית" של בגין מאז הגיע לארץ ושהוא "נהג כנרדף וכמונדה". אנא, מר שילון, איפה בן-גוריון כאן בספר? איפה "ממסדו"? האם תכניס תיקון במהדורה החדשה היוצאת לאור?

גם לי אין מקום להוכיח את בורותו של שילון בדברים רבים מדי בקשר לחייו של בגין אך אינני יכול שלא להגיב על טענה אישית שהוא היפנה כלפי. שילון כותב שיש לי "תחושה – הטבעית למי שמתפרנס כעת מהנצחתו של בגין". אם אני מבין נכון את דברי שילון, מה שעומד בבסיס הביקורת שלי זה עניין כספי: פרנסתי. נו, טוב, על חמרנותו של היהודים שמעתי עוד בחוץ-לארץ. אבל האם מישהו רשאי לחשוב שבגלל שילון ועם עובד מרוויחים הרבה כסף ממכירות הספר אזי גם לשילון יש שיקול כלכלי בהדיפת הביקורת על העבודות שאינן עובדות בספרו? שאולי גם הוא חושש לפרנסתו, שלא לדבר על שמו הטוב כחוקר?

ישראל מידד

וקבלתי תשובה זו

ולצערי נראה לי שקצת מאוחר מדי להמשיך את הדיון.
חיותה דויטש

המשכתי וכתבתי כך

אינני חושב כך
ראשית, הדיון היה ביני לבין בעל הביקורת. את הכנסת את אבי שילון שכלל לא הגיב לביקורת של פרנקל, דילג מעליו ותקף אותי.
שנית, שילון בחר שלא להגיב לטענות על "עובודת" לא נכונות שהעליתי, מתעלם מנקודות שלא שייכות דווקא לבגין ואז מסביר לקורא שאני בטעות ייחסתי לו דברים בעוד הוא "התכוון" אחרת - אלא שאין זכר ל"כוונה"הזאת בספרו - בקיצור הוא קצת משקר.
ושלישית, בנבזות במחילה, הוא מייחס אלי מניעים פרנסתיים של כסף בעוד הוא "נקי" מכל זה בעוד לאמיתו של דבר הוא דואג מאוד לבית ההוצאה שלו שמוכר הרבה ספרים ועוד מוציא מהדורה חדשה.
אי-פרסום תגובתי הקצרה לא הוגן. ואם מצאת מקום עבור דוכן להגיב לגייגר אחרי שלשה שבועות, אולי יש מקוןם בשבילי? הרי כפי שאת רואה בתאריך, שלחתי את

וקבלתי תשובה זו

ראה נא
את השבוע הקרוב פספסנו, כי המדור נסגר הבוקר. ימי ראשון הם הימים שבהם אני 'נועלת' את המדור עם הגרפיקאית, בתל אביב.
לדעתי זה קצת חסר טעם, אבל אם זה חשוב לך מאד – לא אתעקש.

חיותה

אך לא ויתרתי וכתבתי

אם מותר לי להתעקש, אני אודה לך אם בכל זאת התגובה תתפרסם גם בגלל שפנו אלי כמה אנשים
הרי שלחתי אותה לפני שבוע, לכאורה בזמן גם אם לא ידעתי מתי המדור נסגר, ויותר חשוב, אני באמת רותח על הרמיזות של שילון לגבי "פרנסה" שלא לדבר על חוסר ההתייחסות שלו לנקטודות ספציפיות.

תודה לך על נכונותך

אלא שהיא השיבה

שלום לך מר מידד
במחשבה שניה – ואחרי שקראתי בעיון את הקטע שכתבת כאן לקראת פרסום ועריכה, החלטתי שלא לפרסמו.
מצטערת. זה נראה כהתנצחות אישית שפג תוקפה. הוא תקף אותך, נכון, אבל היתה זו תשובה לתקיפה שלך אותו.
נתתי לו זכות תגובה – וגם לכותב המקורי – ישי פרנקל, ובכך נראה לי מוצה הנושא.
כל טוב
חיותה

ולי לא נותר אלא לכתוב:

אין לי אלא להיכנע.
נמצא דרך אחרת להגן על שמי הטוב כאילו רק בגלל אני עובד במרכז בגין אני כתבתי מה שכתבתי. אני תקפתי את כתיבתו - אם היא מבוססת עובדתית, אם היא דוגמא לכתיבת מחקר, אם הספר ערוך כהוגן ועוד דברים טכניים. לא כתבתי שהוא כתב את הספר בצורה עיתנאית רק כדי להרוויח כסף או בזכות ידידותו הקרובה עם ניר ברעם, וגם לא שאלתי מדוע יש מדור ביוגרפיות בעם עובד בניהול אלי שאלתיאל ומדור ביוגרפיות נוסף תחת ניר ברעם.
שילון לא עניין אותי אישית אלא תוצאת כתביתו.

כל מי שקורא את עשרות המכתבים שפירסמתי, למשל, בעיתון הארץ משך עשרות שנים על תולדות המנדט, הציונות והמחתרות יודע שאני עוסק בתחום זה בלי שום קשר עם מרכז בגין.
יכולתי להמשיך אבל החלטת מה שהחלטת.

אולי כמו שיוסי שריד כתב בעיתון הארץ ביקורת על ספרו של שילון ושולמית אלוני כתבה ביקורת בידיעות אחרונות אולי גם אני אזכה בהצפה לכתוב ביקרות על ספר היסטורי בנושאים שאני מכיר, לפחות כמו ששני המוזכרים לעיל מכירים היטב את תולדות חייו של בגין.

===================================

(*)

תפקידו של הביוגרף
17/02/2008

תגובה לתגובתו של ישראל מידד

קשה שלא להעריך את המאמץ של ישראל מידד, מאנשי מרכז מורשת בגין, שבחר בגיליון השבוע שעבר (הצופה, 1.2.08) להתנצח עם המבקר ישי פרנקל כדי לשכנע שהביוגרפיה שכתבתי – "בגין – 1913-1992" (הוצאת עם עובד) – ראויה דווקא לביקורת שלילית.
מעניין לגלות כי מה שהחל בדרישת המרכז לגנוז את הספר, משל אנחנו חיים בבריה"מ הסובייטית, ממשיך כעת, לאחר למעלה מחודש וחצי של השמצות, במעין קרב מאסף, הפעם נגד המבקרים, בניסיון לשכנע כי המחקר רעוע.
מידד אף מציין בגאווה כי אצלו במרכז, "בדיקת הספר בעיצומה". אני כבר מודה על המחמאה הגלומה: אם כל כך הרבה זמן ומאמץ נדרשים לבדיקת הספר כנראה שיש בו מחקר מספיק עשיר. אבל הוא מתעקש שהמחקר לא רציני. זכותו.
העובדה שהספר לא מוצא חן בעיני המרכז, בניגוד למבקרים ולקהל הרחב שכבר חיסל מהדורה ראשונה, היא, איך לומר, די ברורה. ועדיין - מה יש בו בספר, שכל כך מבהיל את אנשי המרכז? מדוע הם מנסים לשכנע בכל דרך כי הספר אינו ראוי?
התשובה פשוטה: בגין מתואר בו בצורה שלא תוארה מעולם, על בסיס מחקר מעמיק ומהימן. המגמה להשחיר את הספר אבסורדית: לו אכן הייתה הביוגרפיה כה גרועה – האם אף אחד מהקוראים והמבקרים לא היה מסוגל להרגיש בכך אלמלא אנשי המרכז הסבו את תשומת ליבו? ובכלל, מדוע הם אינם מזמנים אותי לפולמוס עקרוני על דמותו, ומתעקשים להשמיץ? אשמח לשוחח עימם ולפרסם את הדיון.
זו אחת הסיבות לכך שהטענות של מידד בעיקר משעשעות. לשם הנימוס, אסתפק בכך שאומר כי מבין כל הערותיו של מידד ניכר כי אינו מהבקיאים במלאכת ההיסטוריון, כל שכן בכתיבת ביוגרפיה. פרנקל כבר השיב לחלק מטענותיו. אני אתמקד בנוספות.
הוא קובל, למשל, כי ציינתי שנאומו של בגין, עקב הקמת המדינה, היה משמעותי וחשוב אך לא הצגתי אותו במלואו. זו בעיניו: "בעיה מחקרית".
אולם מהו תפקידו של הביוגרף? לאסוף חומר, לקרוא, להבין, לפרש ואז לברור מבין החומר את החלקים הראויים להתפרסם. לטובת העניין, והקוראים, ניסיתי לדלות מהנאום את החשוב והמעניין, לטעמי כמובן, בעוד שלטובת הקורא-החוקר הפניתי להערות השוליים כדי שיוכל להשיג את החומר הגולמי ולפרש כדרכו שלו. זהו האל"ף-בי"ת של כל מחקר ביוגרפי.
לעצם העניין, מעבר למליצות המתחייבות מן המעמד, ומאופיו של בגין - מבחינה היסטורית, ואישית, החלק הדומיננטי, והפחות מוכר, בנאום נעוץ בכך שבגין העדיף אז גישה ניטרלית במאבק הבין גושי; ביקש להעלות את כל העולים גם ללא תשתית חומרית ראויה (..."יגורו תחת כיפת השמיים") וציין את חשיבות היחס לגר. ואלו אכן הדברים שהדגשתי.
מילא דרישתו המשונה של מידד להכתיב לי כיצד לכתוב, כמה ואיך; אבל מדוע הנקודות הבולטות בנאום זה מכפישות בעיניו את בגין?
באותו אופן הוא כועס כי ציינתי שבמצע "חרות" השתמש בגין רק פעם אחת בתואר המפורש "מדינת ישראל", וזאת מכיוון שלטענתי היה מסוייג מן הממסד הבן גוריוני. למרבה האירוניה, מידד עצמו טוען שהוא בדק את החומרים בהם הסתייעתי ומצא שבגין השתמש בביטויים רבים לגבי מדינת ישראל, בהם "מולדת", "מדינתנו", "מדינה עברית", אדמות המדינה" וכיוצא בכך.
נו? הוא שאמרתי. הרי בכך מחזק מידד את טענתי: בגין השתמש בכינויים שונים למדינת ישראל, אך נמנע באותה העת מהתואר המפורש.
אז מה הבעיה? הבעיה היא שמידד הבין, בטעות, שבגין מסוייג מהקמת המדינה, ואילו אני, כמובן, הדגשתי כי המסוייגות של בגין היא מבן גוריון והממסד המאפ"יניקי, שדחק אותו ושלט במדינה ובמוסדותיה. אגב, הביוגרפיה מוכיחה כי כך נהג אז בגין גם כלפי צה"ל, אותו העדיף לכנות "צבא ישראל", כדי להימנע מהזיקה בין ארגון ההגנה לצה"ל.
ואלה הן רק דוגמאות, במסגרת המקום הקצר שהוקצה לי.
לסיכום, ניכר כי ביקורתו של מידד נעוצה באי הבנה במקרה הטוב; ובתחושה – הטבעית למי שמתפרנס כעת מהנצחתו של בגין - כאילו מחקרי ניסה לפגוע בזיכרו. ולא היא. ניסיתי לפצח ולפענח את דמותו בהגינות, מבלי לשייף ולגלף את ההיסטוריה. לא נותר לי אלא להצטער שהביוגרפיה מציעה גילויים חדשים ואבחנות מרעננות יותר מהדרך בה רוצים להנציח את בגין במרכז למורשתו.

============================

(**)

אין טעויות ''לטובתו''
03/02/2008

שילון מנחש מה "ידע", "ראה" ו"עשה" בגין כאילו מצא מקור מתועד היטב. חמור מכך: את הגירסה ההיסטורית האותנטית הוא משנה לטובת גירסה דרמטית יותר, האהובה עליו. תגובה למאמרו של ישי פרנקל


לאחר קריאת הביקורת של ישי פרנקל על ספר הביוגרפיה של אבי שילון על מנחם בגין ("הקברניט, המאסטרו", 11.1), אני נזכר בסיפור על שתי גברות המשיחות ביניהן אודות גבר נאה ומרשים שהן מכירות מקרוב. "איזה אדם אלגנטי, מנומס ומאהב נפלא," אחת אומרת. "כן, נכון," השנייה מגיבה, "אבל הוא רמאי וגונב לבבות שאין כמוהו!" אמנם פרנקל עולה על כמה בעיות שישנם בספר, שמקורותיו אינם רבים ושאין בו עומק כי הוא נועד לצבור הרחב, אך בעיותיו של הספר חמורות הרבה יותר. נוכח הטעויות הרבות, קטנות וגדולות, שישנן בספר כל מי שמכיר במקצת ובצורה כללית בלבד את תולדותיו של בגין, התקופות בחייו והתפקידים שבהם החזיק - באירופה לפני המלחמה, במחתרת, באופוזיציה ובשלטון - אינו יכול אלא להגיע למסקנה שהספר יצא לאור בצורה רשלנית ובחוסר רצינות. אשם בכך המחבר, העורך, ניר ברעם, ובית ההוצאה, עם עובד. אין זה ספר במובן המחקרי-אקדמי כפי שאולי עשוי מישהו יתרשם אלא כתיבה עיתונאית משופרת וגם זאת בקושי. שילון מנחש מה "ידע", "ראה" ו"עשה" בגין כאילו היה שם או מצא מקור מתועד היטב. גרוע מכך: לעיתים, על מנת לדאוג שקוראיו לא יאבדו עניין, הוא משנה את הגירסה ההיסטורית האותנטית לטובת גירסה דרמטית יותר, האהובה עליו. מתוך עשרות רבות מקרים של אי-דיוקים, חוסר מקצועיות מחקרית, מצגי-שווא ואי-יכולת לשלוט בחומר הרב הקשור לחייו של בגין, (הבדיקה בעיצומה,וטרם הושלמה) הבה נבחר במקבץ של כמה דוגמאות:
א. הפרסום של הספר טוען שהוא הביוגרפיה המלאה הראשונה בעברית אלא אך לפני שנה וחצי יצאה לאור ביוגרפיה אחרת, של ד"ר עופר גרוזברד, "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג". ב- 1978 יצאה הביוגרפיה של א' גולן וש' נקדימון. ניתן אולי להתווכח אם היא מלאה או לאו אבל אין בספר שום התמודדות השוואתית עם הביוגרפיות המלאות הרבות שנכתבו על בגין בשפה האנגלית (בין היתר, של פרלמוטר, טמקו, סילבר, סופר, זיידמן או הירשלר), שפה, אולי יש לנחש, ששילון אינו שולט בה דיו.
ב. בעמ' 451 בספר שילון כותב שבימי כהונתו של בגין בראשות הממשלה אירע הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל אלא שבספטמבר 1948, הרוזן ברנדוט נורה למוות ובינואר 1957 נרצח רודולף קסטנר, התנקשויות אידיאולוגיות לכל דבר.
ג. בעמ' 166 שילון מציין תזה חדשה בנוגע ליחסיו המיוחדים של בגין עם עדות המזרח. לטענת המחבר לא עמדותיו של בגין בנושא ארץ ישראל או קירבתו למסורת הביאו לאהדת "ישראל השנייה" אלא דווקא צורת הלבוש של בגין. המחבר טוען כי החליפות שבגין נהג ללבוש עוררו נחת רוח בקרב בני עדות המזרח אשר פירשו זאת כהבעת כבוד לעומת מנהיגי המדינה שהגיעו בחאקי ועוררו תמיהה. האסמכתא לתזה זו נמצאת בהערת מקום מס' 56 שבעמ' 485 המציינת שהתזה איננה מבוססת לא על סקרים מדעיים או מחקר של איש אקדמיה אלא על "ראיון עם אמי סימה ובני משפחתי יוצאי עיראק". אני מכבד את דעותיהם של בני משפחתו אבל האם זה תוצר של "מחקר"?
ד. בעמ' 301 שילון קובע נחרצות כי בגין חרג מכללי הטקס בקמפ דיויד כאשר "היה היחיד מכל משתתפי הועידה שרעייתו הצטרפה אליו" בעוד בפועל רוזלינד קרטר, אשתו של נשיא ארצות הברית, היתה נוכחת ואף בתו של הנשיא, איימי, בת ה-10, הסתובבה בין המשלחות.
ה. בעמ' 501 בהערה 182, רושם שילון כי מידע מסוים המצוטט בספרו מקורו ב"יומנו האיש של דן פתיר הארכיון בגין". מכיוון שהראיון עם דן פתיר אשר נמצא בארכיון הינו חסוי ולא נמסר לעיונו של אבי שילון, ככול הנראה, הציטוט של שילון מבוסס על כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 12 במרס 2003. אין בארכיון בגין שום יומן אישי של פתיר.
ו. בעמ' 103, כותב שילון שבגין "נראה כמו פקיד אדיב אך לא יוצלח" והערת השוליים מס' 63 באתר לכאורה צריכה להעיד על המקור לתיאור זה. אך שם, בספרם של גולן ונקדימון בעמ' 149, אין שום זכר לאמירה כשלהי בדומה ל"פקיד אדיב לא יוצלח". אולי זו דעתו של שילון בלבד?
ז. בעמ' 103 כותב שילון כי "בשנת 1947...כבר היה אצ"ל חבול ומותש". שנת 1947 הייתה שנת השיא בפעילויות של המחרת, שנת גידול באמצעים, במתגייסים, במבצעים, במפגשים עם נציגי האו"ם ובהשפעה.
ח. בעמ' 104, שילון מתאר איך אחותו הגדולה של בגין, רחל הלפרין, "באותה העת [של שנות המחתרת]..לאחר עלייתה ארצה...הציקה לו בקושיות רבות". העדה היא יונה קלימוביצקי, מזכירתו של בגין כעבור 40 שנה. אך האחות רחל עלתה ארצה רק בשנת 1962 ואף פעם לא ביקרה בארץ לפני כן. אם כך, או ששילון התבלבל וגב' קלימוביצקי מתייחסת לשנות ה- 70 או סתם 'פיברק'.
ט. בעמ' 107, שילון קובע שבגין התקשה להורות לאנשיו "לרצוח" את שני הסרג'נטים שייתלו בנתניה ומצטט מעדותו של עמיחי פגלין המופיעה בעמ' 172 בספרם של גולן ונקדימון. אלא ששם, פגלין מצוטט אומר בדיוק ההפך: "פגלין עתיד לספר כי היסוסיו של מפקד האצ"ל לא נבעו מתוך רתיעה מפני ההוצאה להורג". שילון מסלף עדות מתועדת ומחליפה אותה בהשערה פרשנית אישית ואין אני שופט את שימושו במלה "לרצוח".
י. בעמ' 108, שילון חוזר לפרשת שני הסרג'נטים וכותב על "סלידתו של בגין מן הפעולה" ומסתמך על ראיון עמו ב- 1991. אך באותו ראיון כל מה שבגין אומר הוא שהפעולה היתה "מעשה אכזרי". איפה כאן סלידה'? כידוע, מעולם לא התנצל בגין או הביע סלידה מפעולה כלשהי של האצ"ל.
יא. ובאותו עמוד, שילון מתאר בקצרה את התקרית של "בית הדר" וכותב שאיש ה'הגנה' אשר נכנס למנהרה הממוקשת "התעלם מהשלט 'זהירות, מוקשים'" וכותב בהמשך שהאחראים למותו היו "רוצחיו מאצ"ל". מכיוון שהמלה "רוצחיו" איננה במרכאות בספר, אין אלא להבין שזו מסקנתו האישית של שילון. אם כן, האם באמת מדובר כאן ב'רצח', דהיינו "בכוונה תחילה", על סמך התיאור העובדתי של שילון או יש כאן חריצת דין סובייקטיבית שלו?
יב. בעניין דיר יאסין, בעמ' 114, , טוען שילון ש"כוח פלמ"ח שהגיע למקום קבל הוראה להסתלק" אלא שילון אינו מיידע את קוראיו כי הם השתתפו בירי מרגמות על בית המוכתר, ראה: מילשטיין, 262. הוא מתאר איך לוחמי אצ"ל "השליכו רימונים על דלתות הבתים" אלא שהאמת היא שהם זרקו רימונים לתוך החלונות כי הרי, כפי שכל חייל יודע, רימונים הנזרקים על דלתות חוזרים אל מי שזורק אותם. במציאות, הם פוצצו את הדלתות "באצבעות ז'לניט", כפי שכותב מילשטיין בעמ' 263.
יג. שילון כותב בעמ' 116 כי ערב כיבוש יפו, בגין חשש לנאום בפני שש מאות חיילי האצ"ל שעמדו במסדר לקראת היציאה לקרב "כי לא יצליח לסחוף את שומעיו" וש"הכביד עליו החשש מפני כישלון קולוסלי". הוא מפנהשם ל"המרד" עמ' 435 ושם, אכן, בגין מודה שיש לו "אימתא דציבורא" אלא שהסיבה להחלטתו שלא לנאום היא בגלל שהוא רצה לומר לחייליו יותר מדי דברים, "הברה, הרבה". והוא יודע ש"אסור; עוד אסור. ואסור לשקוע בהרהורים. לפנינו קרב. בקרב צריך להילחם, לא להרהר". שום חשש לכשלון ושום פחד שלא יסחוף את הקהל כאן אלא דווקא ידיעה שהוא כן יסחוף. אבל אין, לדעת בגין, זמן לדיבורים.
משמעותית יותר היא פסיחתו של שילון על שלשה משפטים קצרים חשובים שבגין אומר המופיעים שם, שמונה שורות הלאה בספר "המרד", והם: "על נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו, שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו". מדוע מעלים שילון מקוראיו סימני אנושיות ומוסריות אלה של בגין "הרוצח"?

יד. מכל הנאום הארוך והיסודי של מנחם בגין במוצ"ש 15.5.48 כל מה ששילון מצטט ממנו בעמ' 118 - 119 הם שלשה קטעים של חצאי משפטים: "רק כך...אחרת לא היתה יכולה לקום" בקשר למדינה; "דיבורי סרק על כושר קליטה [יש להעלות ארצה את כל היהודים] גם אם יגורו תחת כיפת השמים" ושהיחס לגר הוא "צו עילאי אל שכנינו". ומבלי לצטט, הוא גם מזכיר את הנשוא של ניטרליות ביחסי ישראל עם ארה"ב ובריה"מ.

נאום זה הוא בסיסי להבנת השקפתו הפוליטית ופעילותו הציבורית של בגין דווקא בראשית פעילותו הפוליטית הגלויה. לדלג עליו הוא מעשה לא מובן. שילון בעצמו, בתחתית העמוד כותב "ואכן, זה היה בלי ספק הנאום הפוליטי החשוב ביותר שלו, נאום שהוצגו בו לראשונה עמדותיו ושאיפותיו של מי שהתעתד להנהיג מדינה" אך הוא אינו עוסק בו מבחינה מחקרית ובצורה מלאה.

טו. ולסיום: בעמ' 120 טוען שילון שבגין הסתייג מהמדינה הצעירה וההוכחה: "המושג 'מדינת ישראל' מוזכר בעקרונות התנועה פעם אחת בלבד". האמנם? ראשית, המושג מופיע פעמיים, בסעיף א' למבוא ובסעיף "מדיניות הפנים", תת-סעיף 5. אלא שבנוסף, מופיעים ביטויים כגון "מדינה עברית", "מדינתנו", "אזרחי המדינה", "מוסדות המדינה", "אדמות המדינה", "חוקי המדינה" ו"נציגי המדינה" וכמובן, "מולדת". ולכן, יש לשאול את שילון במה מתבטאות "הסתייגויותיו מן המדינה הצעירה" דווקא במושג "מדינת ישראל", שבכל זאת מוזכר פעמיים ולא פעם אחת לעומת כל יתר המושגים? אם יש לו טענה, מדוע אין הוא מצדיק אותה?

ספרו של אבי שילון מתיימר להיות "ביוגרפיה מלאה", המבוסס על "מלאכת המחקר". הוא איננו כזה. הוא פוסח על נושאים חשובים ומעוות עניינים אחרים. החסרונות של הספר הן באי-הדיוק המשווע בפרטים משמעותיים, חוסר שליטה בחומר הארכיוני וההיסטורי, חוסר הכרה של התקופות, האירועים והאישים במהלך חייו של נשוא-עבודתו ובנוסף, אי-התמודדות עם עבודות מחקריות שנעשו בעבר, דבר בסיסי בכל עבודה מחקרית. משום מה, כל הטעויות "הקטנות" מובילות הקורא לתחושה שלילית על בגין. אין טעות קטנה "לטובתו". כתוצאה מכל זה, לא רק שמוגש לקורא ספר בעייתי מבחינת העובדות ההיסטוריות לאשורן – ואין כאן בעיה של הגהות בלבד - אלא על סמך כל זה, הקורא מוזמן להסיק מסקנות שלא על בסיס האמת.
ישראל מידד, תושב שילה, היה בעבר מרצה על תולדות הישוב במדרשה הלאומית בראשות גאולה כהן וכיום משמש רכז מידע ותכנים במרכז מורשת מנחם בגין. הדברים הם על דעת הכותב בלבד ואינם מיצגים את עמדתו הרשמית של מרכז בגין