רשימתנו בגליון החדש של נקודה

סוגיות תקשורתיות

מאת

אלי פולק וישראל מידד


תקשורת זרה


אין חולק על כך שהקשורת הזרה ברובה, עויינת את ההתיישבות היהודית ביו"ש. לדידם, הנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק נקראת "כיבוש". הסיפור הרגיל הוא סבלם של התושבים הערביים של האיזור לאור התנכלויות מטעם כוחות הבטחון הישראליים אשר נאלצים להתעלל במסכנים הפלשתיניים כדי לשמור על חייהם של המתנחלים הכובשים. כל נסיון להיאחז בקרקע מתואר כחוליגניות של יהודים פורעי חוק.

האם זו גזירה משמים? האם באמת כל העיתונאים שמאלנים חסרי תקנה אשר שונאים אותנו ומביאים את האנטישמיות שלהם לידי ביטוי בנרטיב השלילי על תושבי יש"ע היהודיים? הערבים אינם חושבים כך. הם משקיעים מאמץ גדול כדי "לעזור" לתקשורת הזרה "להבין" את מצבם העגום. כתב זר אשר מגיע אל מלון ה"אמריקן קולוני" שבמזרח ירושלים יכול ליהנות משירותי עיתונאות מעולים מצד הערבים. תמורת תשלום לא גבוה במיוחד, הם יכולים לקבל רכב עם מלווה צמוד דובר אנגלית רהוטה ואשר יכול לארגן להם פגישות עם כל המי ומי האש"פי. המלווים גם מקרבים את הכתבים הזרים אל הסיפורים האנושיים. כתב מבקש סיפור התכתשות עם כוחות הבטחון הישראליים – אין בעיה, בעזרת ארגוני השמאל מביאים אותם אל המפגינים נגד בניית חומת ההפרדה.

ומה קורה בצד שלנו? גרוע מכלום. מצד אחד, רוב התושבים מתייחסים לתקשורת ככלל כגורם שלילי אשר יש להתרחק ממנו. אך גרוע מזאת, ישנם גורמים לא מעטים בשטח אשר כן מגיבים לתקשורת אך אין להם מיומנות מתאימה. ההופעה מול המצלמה והתנהלות חכמה של ראיון מעמידים אתגר קשה שלא לדבר על האחריות המוטלת על אותו דובר או דוברת. תמונה רגילה מראה את הדובר עם רובה תלוי על הכתף. תמונה זו היא לחם חוקם של שונאי ישראל אשר מציגים את המתנחלים כפורעי חוק אלימים.

אין להתעלם מההתנגדות מושרשת הקיימת בקרב רבים אשר גורסים ששיתוף פעולה עם התקשורת הזרה אולי גרוע יותר מקיום קשרים עם התקשורת המקומית. לדידם, הכתבים הזרים אינם אלא עוכרי ישראל ואכן יש בכך אמת. לא מעט מהשמות היותר-ידועים בברנז'ה בחו"ל – קריסטיאן אמנאנפור, מייק וואלס וטום פרידמן (ולצורך זה, למרות היותו יליד אנגליה, דוד לנדאו, עורך "הארץ" הוא עדיין אחד משלנו) – מגלים עויינות אישית שנובעת מהשקפה פוליטית נגד מפעל חידוש הישוב היהודי בכל ארץ ישראל. רבים מהעורכים ועורכי המשנה מעניקים כיתוביות מסולפות לתמונות ומחסירים מידע חיוני בזדון מתוך כתבות חדשותיות. אז איך מתמודדים? להתעלם? להחרים ולברוח משדה הקרב? או שמא הגיע הזמן להשיב מלחמה שערה. התייחסות שלילית גורפת לתקשורת הזרה בודאי לא תביא לשינוי כלשהוא לטובה.

"המשחק" איננו אבוד. כתב שמקבל הוראה לסקור מתנחלים, יעשה זאת, עם או בלי סיוע מקרב ציבור המתנחלים. אמנם יש לכתבים אידיאולוגיה, אך גובר על כך הצורך בסיפור טוב. כשם שיש מקום ליצירת קשרי עבודה הוגנים עם הכתבים ישראליים כך יש מקום לטפח קשרים אלה עם הכתבים הזרים. ודאי, אין טעם להשקיע מאמצים בכתבים לא הוגנים. אך התקשורת הזרה רחוקה להיות מקשה אחת. אנחנו מכירים אישית לא מעט כתבים, אשר למרות האידיאולוגיה השמאלנית שלהם, מעוניינים לקבל ולהציג את התמונה האמיתית על הנעשה ביהודה ושומרון. ללא שיתוף פעולה, אין שום סיכוי לזכות בפרסום ענייני של סיפור ההתנחלויות.

המצב בשטח עגום למדי. אין גורם שיתאם פגישות עם ראשי יש"ע או עם פוליטיקאים וקובעי מדיניות שיש להם סימפתיה להתיישבות. אין גוף מאורגן אשר לוקח אנשי תקשורת לביקורים במיצג בגוש עציון, או במיצג הגולן. אין אפילו רשימה מסודרת של דוברים בשפות השונות אשר יכולים להקדיש מזמנם ומרצונם הטוב כדי לארח ולהסביר מה באמת קורה בשטח. גם אין קורסי דוברות אשר יכשירו את כוח האדם המקצועי הדרוש לכך.

דומה שהגיע הזמן שמישהו (מועצת יש"ע?) יקח על עצמו את ההשקעה הדרושה בפיתוח מערך דוברות מסודר. כל ישוב ימנה דובר אחד השולט באנגלית ובנוסף, יש לאתר דוברים בשפות אחרות. יש לקיים סדנאות מקצועיות לדוברים שיכללו מידע בסיסי בתקשורת, תרגולת חיה של ראיון לפני מיקרופון או מצלמה וכן איך לקיים יחסי עבודה עם כתבים.
יש לתגבר את אתרי האינטרנט השונים הקיימים.

לא אלמן ישראל. בהרבה מדינות חשובות בעולם המערבי – ארה"ב, בריטניה, צרפת, שוייץ, אוסטרליה – יש ארגונים יהודיים אשר פועלים לטובת מדינת ישראל. הם נלחמים נגד הסילופים בעיתונות המקומית. אך לעתים, המידע לא ניתן להם בצורה ישירה. האם מישהו אי פעם יצר כינוס בארץ של כל ארגוני התקשורת היהודיים? כינוס מסוג זה יכול אף הוא להביא לידי שיתוף פעולה פורה. הארגונים הזרים מכירים את התקשורת המקומית שלהם. יש להם יחסי עבודה אשר אנו יכולים לנצלה כדי לספק מידע מעניין דווקא לכתבים וגופי תקשורת אשר אינם עוינים למפעל ההתיישבות.

האם פעילות מסודרת מול התקשורת העולמית תוריד את הלחץ האדיר המופעל על מדינת ישראל כדי לפנות את יהודה ושומרון מיהודים? לא נשלה את עצמנו. יש להניח שהלחץ יימשך אך פעילות תקשורתית נכונה יכולה למתן את התקשורת העולמית. המלחמה על עתיד מדינת ישראל איננה בזירה אחת. אך זירת התקשורת חשובה והגיע הזמן ליטול בה חלק. כדאי לזכור שלפעמים, ראש ממשלה נלחץ יותר ממה שכתוב בעמודי הדעות של הניו-יורק טיימס מהפגנה גדולה מתחת לחלונו.

לצערנו, נכון להיום, אין תפיסה ואין תכנית מסודרת. במקרה הטוב יש אלתור, והוא לעתים מזיק יותר משהוא מועיל. אז אולי נתעשת? הי, אתם שם למעלה – הח"כים, מועצת יש"ע ושאר האח"מים – אולי תעשו מעשה?