הטור שלי בגליון #336 של בשבע

וד"ש מבשארה/ ישראל מידד

בתוכנית 'פוליטיקה' בשבוע שעבר השתתפה נידאל ראפע בדיון על חוק האזרחות המגביל את ערביי חו"ל לזכות באזרחות בעקבות נישואים. ראפע זוהתה כ"עיתונאית" בלבד. אלא שמהיכרות אישית אני יודע שראפע היתה בעבר עוזרת פרלמנטרית של ח"כ עזמי בשארה מבל"ד, עובדה מאוד רלבנטית עבור הצופים. אי-זיהוי כזה, המחוייב עפ"י 'מסמך נקדי', הוא בניגוד לחקיקה משנית של הכנסת.

בתגובה על פנייתי הגיב הממונה על קבילות הציבור של רשות השידור שתלונתי היא "בבחינת בקשה להשמצה בדרך של רמיזה". זאת, עקב האפשרות שעוזרים פרלמנטריים אינם חייבים בהזדהות פוליטית עם מעסיקיהם.

בתגובה, דחיתי את מה שראיתי דווקא כהשמצה כלפיי. האם הכלל של 'מסמך נקדי' ליידע את הציבור אודות הקשר האישי של מרואיין אינו מיסודות השידור הציבורי במשטר דמוקרטי? ראפע כיכבה בקטע וידיאו מלפני חודשיים בו רואים אותה משתלחת בח"כ דני איילון, מפסיקה את דיבורו, מטיחה בו השמצות, מכנה אותו כמשתייך למפלגה פאשיסטית, וכל זה על תקן כתבת זרה ולא כבעלת עמדות פוליטיות אישיות.

להבנתי, כדאי שהציבור יידע שעברה עם ח"כ בשארה בעצם מלווה אותה עד היום. אלישע שפיגלמן לא הסכים עמי וקבע ש"אילו נהגנו כמו שביקשת ומציינים בכתובית גם את העבר התעסוקתי של גב' ראפע היינו עושים מעשה שלא יעשה". הבהרתי שראפע הוזמנה לדיון על תקן "נציגת הציבור הערבי" ומכיוון שאין לה כל מעמד אקדמי או ייצוגי, יש להניח שנבחרה כי היא מביעה עמדות קיצוניות. לכן, הרקע האישי-פוליטי שלה ברדיקליזם הערבי שייך לזהותה בפני הצופים ולמטרה זו נקבעה הכלל שב"נקדי". חבל שהממונה אינו מגן על הקוד האתי ופוגע בזכויות צרכני התקשורת.