בעד מה אתה מפגין ואני אגיד לך מי אתה

הזירה הלשונית: מילון ההפגנות

איך התקשורת מסקרת הפגנות? התשובה פשוטה: תלוי מי מפגין. מחקר חדש של ד"ר צוריאל ראשי מגלה שאם המתנחלים מפגינים – קוראים לזה מלחמה או קרב, וכשמדובר בחרדים – אז הם "מתפרעים". אבל כשהסטודנטים יוצאים לרחובות, התקשורת תתמוך בהם ותכתוב שהם מבטאים "מחאה סוערת".

רוביק רוזנטל 19/11/2009

השבוע היה שבוע ההפגנות, מכל הצבעים והמינים. הוא החל בהפגנות החרדים נגד
אינטל בהר החוצבים בשבת, נמשך בהפגנת רוכבי האופנועים שסתמו את הכבישים ברחבי הארץ
ביום ראשון, ואחר כך בהפגנת המחאה של חיילי נחשון בנוסח "גם נחשון לא מגרשים".

הפגנות ומחאות הן אירועים שבהם לתקשורת יש תפקיד מהותי. הפגנה נועדה לסיקור תקשורתי, ובלעדיו אין לה אפקט כלשהו. ד"ר צוריאל ראשי, חוקר תקשורת, הוטרד בשאלה איך מסקרת העיתונות הכתובה הפגנות שבהן יש התנגשויות בין אזרחים לבין משטרה, ובעיקר, באילו מונחים היא משתמשת בהפגנות מסוגים שונים. ברקע עומדת הטענה שהעיתונות נוטה לצד שמאל, ולכן יש לצפות שהיא תשתמש במינוחים שונים ביחס לאירועים שונים על פי נטיית לבה. גילוי נאות: סייעתי לראשי בניתוח הלשוני של השימושים. כמובן שאיני אחראי לתוצאות המחקר עצמו, או למסקנות אליהן הגיע ראשי.

התוצאה אליה הגיעה ראשי תואמת את הנחת המחקר. ההפגנה קובעת את הלקסיקון, על פי השקפת העיתונות בנושא. ראשי חקר סיקור של ארבע הפגנות: פעולות המחאה בעמונה נגד פינויה; הפגנות החרדים נגד מצעד הגאווה; הפגנות הסטודנטים בעת השביתה הגדולה, והפגנות הדרוזים. העיתונות, מסתבר, מתייחסת אחרת לגמרי להפגנות המתנחלים והחרדים, לעומת הפגנות הסטודנטים. הפגנת הדרוזים נמצאת במקום טוב באמצע.

עמונה והחרדים: מלחמה

בעמונה, כותב ראשי, תוארו ההתנגשויות בשפה המתארת מלחמה, שהאשם הישיר לה הם המתנחלים. פעולות המתנחלים כונו "התפרעויות", ובידיעות אחרונות הופיעה הכותרת "הקרב על עמונה". בסיקור עצמו ה"קרב" הפך ל"מלחמה". המתנחלים, כך תואר, "מתבצרים על הגגות". "כלי הנשק" שלהם, כך תואר, הם "צמיגים, מקרר, דבק ונורות". פעולות המשטרה תוארו לעיתים בביקורת, אך בדרך כלל באמצעות מילים מעדנות כמו "פינוי".

בכל המקרים מוצג המאבק, על פי ראשי, כעימות בין כוחות שווים, שניהם אלימים ומסוכנים, עם
דגש על אלימות המתנחלים מאחר שהם מפרי הסדר. ככל שחלפו הימים מן האירוע, כותב ראשי,
התאזנה התמונה והמינוח

שבצידה, ופעולות המשטרה הוצגו באור ביקורתי יותר בנוסח "אלימות קשה ואפילו ברוטלית", בעוד פעו לות המתנחלים זכו בין השאר למינוחים מקלים כמו "מאבק" ו"מחאה".

גם הפגנת החרדים זכתה למונחים שתיארו אותה כמלחמה, שהגורם לה הוא אלימות החרדים. גם כאן חוזרים בדיווח משפטים כגון "מאות חרדים התפרעו אמש בירושלים", "הקרב על מצעד הגאווה בירושלים יצא לדרך". בהמשך השבוע שבו נערכו ההתנגשויות עובר הדיווח לפסים נייטרליים יותר, השימוש הוא ב"עימות". חזית המאבק עוברת לטורי הדעות, שם ממשיכים הפובליציסטים או הפרשנים המרכזיים של העיתונים להגדיר את החרדים כמתפרעים, ואת האירוע כמלחמה.

הסטודנטים: מחאה סוערת

בהפגנת הסטודנטים, לעומת אלה, יש שימוש במינוחים שונים, שיש בהם תמיכה מוסווית בפעולות המפגינים, וביקורת בוטה יותר על פעולת המשטרה. הסטודנטים יוצאים "במחאה סוערת", הדגש בסיקור הוא על "הפגנות" ולא על "התפרעויות" או "מהומות", מונחים שכמעט אינם בשימוש בסיקור. לעומתם נאמר על שוטרי היס"מ שהם "פינו את הסטודנטים במהלומות עזות".

במקרה של אירועי פקיעין התמונה מעורבת. "קרב", "מלחמת אחים" ו"מהומות" חזרו בדיווח שבו התעמתו בין היתר שוטרים דרוזים עם מפגינים דרוזים. התנהגות המשטרה זוכה כאן ליחס ביקורתי. במקרה זה יש הבדל בסיקור בין "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". האחרון הציג את האירועים כמלחמה באופן בוטה יותר, וראשי תולה זאת באופייה של העיתונות המסחרית. על פי השקפתו של ראשי, התוצאה של הדיווח היא שהתקבל הנרטיב של המפגינים ולא של המשטרה.

בסוף עבודתו מציג ראשי הצעה משלו ללקסיקון או "מונחון" שהעיתונאים יוכלו להתייחס אליו בעת הכתיבה בתיאור התנגשויות בין מפגינים למשטרה. יש אכן מרחב לשוני רב המציע אפשרויות רבות להתייחס לאירועים מסוג זה. ראשי אינו מציע זאת במפורש, אבל המונחון תומך בעקיפין במינוח שוויוני ומאוזן לכל ההפגנות והעימותים, שיתייחס לאירועים בשטח, ולא להשקפה הגלויה או הסמויה של העיתונות כלפי קבוצות המחאה השונות.