הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" שב"בשבע" גליון 380 מיום 11.2.10

משחקים מונופול / ישראל מידד

פוליטיקאי בכיר אמר לפני שבוע במסיבת עיתונאים: "לעתים קרובות אנו ממלאים את החלל בפרשנות מיידית ורכילות על הסלבים וסיפורים רכים במקום עיתונאות תחקירית... במקום: 'מה קרה היום?' אנו שואלים: 'מי ניצח היום?'". לא, אין מדובר בפוליטיקאי ישראלי, אלא בנשיא ארצות הברית, ברק אובמה.

ומי כתב "לא הצלחתי לתפוס שבעצם רשות השידור הציבורי היתה הגורם השתדלני העוצמתי ביותר... אם זה היה פוליטיקאים, עיתונאים, שרים המופיעים באולפנים, כרטיסים לאירועי ספורט או אופנה, ה'מכונה' הזאת פועלת כדי למחוץ כל יריב... ה'טובות' מן העבר נתבעות לתשלום...". לא, לא פרשן תקשורת המתאר את פעילות רשות השידור הישראלית, אלא מנהל חטיבה ב-BBC הבריטי, מרק ג'ונסון.

והאם הכותב של הקטע הבא, שי גולדן, ממבקרי הטלוויזיה של 'הארץ', מתייחס ל'מוריה המתנחלת'? "משהו השתנה בפורמט של 'ארץ נהדרת'...הכתיבה הידרדרה השנה לשפל חסר תקדים... דמותה... היא חרפה, לא פחות...מעליבה, משפילה ומבזה, ללא כל סיבה"? הדמות שבגינה הוא יוצא מכליו כדי לקטול את 'ארץ נהדרת' איננה 'מוריה', אלא הגברת סוניה פרס.

שלוש הדוגמאות באות להדגים כמה קל, ללא כל מאמץ ודמיון, להגיד אותו דבר על הימין כמו על השמאל. אבל בארצנו הקטנטנה התקשורת היא לרוב שמאל ליברלי ומתקדם: העורכים, המנחים והמראיינים וגם המבקרים. המונופול ההשקפתי הזה דוחה את הגיוון של הדעות ומגביל את חופש הביטוי.

___________

לפני עריכה:

משפטים תקשורתיים

איזה פוליטיקאי בכיר אמר לפני שבוע במסיבת עיתונאים: "אתם יודעים מה באמת יעשה הבדל...אם כל עיתונאי כאן היה מכבה את הערוץ שלו, את הבלוגים שלו ויפסיקו להיות בתוך קופסת הד זו...לעתים קרובות אנו ממלאים את החלל בפרשנות מיידית ורכילות של הסלבים וסיפורים רכים במקום עיתונאות תחקירית...במקוםם 'מה קרה היום?', אנו שואלים 'מי ניצח היום?'...". לא, לא פוליטיקאי ישראלי אלא נשיא ארצות הברית, בראק אובמה.

ומי כתב "לא הצלחתי לתפוס שבעצם, רשות השידור הציבורי היה הגורם השתדלני העצמתי ביותר...אם זה היה פוליטיקאים, עיתונאים, שרים המופיעים באולפנים, כרטיסים לאירועי ספורט או אופנה, ה'מכונה' הזאת פועלת כדי למחוץ כל יריב...ה'טובות' מן העבר נתבעות לתשלום, צבא של אנשי תקשורת מתגייסים ותחושת ההישרדות העצמית מסתדרת. הרשות פשוט נחנקת בידי ביוקרטיה ותקינות פוליטית". לא, לא פרשן תקשורת המתאר את פעילות רשות השידור הישראלית בעת כזאת אלא מנהל חטיבה ב- BBC הבריטי, מרק ג'ונסון.

והאם הכותב של הקטע הברא הוא שי גודלן, מבקר הטלוויזה של "הארץ" המתייחס ל"מוריה המתנחלת"? -"משהו השתנה בפורמט של 'ארץ נהדרת'...הכתיבה הידרדרה השנה לשפל חסר תקדים...דמותה...היא חרפה, לא פחות...מעליבה, משפילה ומבזה, ללא כל סיבה, את שמה הטוב...בושה"? כן ולא. הכותב הוא אכן שי גודלן אבל הדמות שבגינה הוא יוצא מכליו כדי לקטול את התוכנית "ארץ נהדרת" איננה 'מוריה המתנחלת' אלא סוניה פרס.

ושלש הדוגמאות באות להדגים כמה מלאכותי, כמה שקוף וכמה זול התקשורת שללא כל מאמץ ודמיון אפשר להגיד אותו דבר על הימין כמו שאפשר לומר הדברים על השמאל. אבל בארצנו הקטנטנה, התקשורת היא לרוב שמאל וליברלי ומתקדם, על העורכים, המנחים והמראיינים כולם ומה עוד, אלא גם המבקרים הם שמאל כך שהמונופול השני אחרי "ידיעות אחרונות" בעולם התקשורת הישראלית הוא המונופול הרעיוני, ההשקפתי והאידיאולוגי. וזה המונופול שמתחרה בכסף ולפעמים אף מתחבר עם ההון ודוחה את הגיוון של דעות, ומגביל את חופש הביטוי ומעוות את האמת העובדתית של חיינו. הנה, השבוע, נעמי חזן פוטרה מכתיבה ב"ג'רוסלם פוסט" כי ארגונה, "הקרן החדשה לשיראל", איימה לתבוע את העיתון על שהתפרסמה בו מודעת ארגון "אם תרצו". פגיעה בחופש של זכות הציבור לדעת גרמה לפגיעה בחופש של חזן לפרסם במתכונת של מידה-כנגד-מידה. והלקח אולי נלמד. ובגלל מציאות זו, קיים הפרס הישראלי לביקורת התקשורת שנמסר השבוע לעמוס רגב, עורכו של "ישראל היום" ולמשפחת רב-סרן ר', הנפגע של אילנה דיין. עוד לא אבדה תקוותנו.