הטור שלי במיקרוסקופ של "בשבע", גליון 388 מיום 15.4.10

מה היו עושים למוריה קם

ראשית, יש להודות ואולי לברך 'הגומל' על שלענת קם לא קוראים מוריה המתנחלת, ושהיא באה מתל-אביב ולא מהרי השומרון. תארו לכם את המהומה שהיתה פורצת אם המצב היה קצת שונה: חיילת דתית גונבת תוכניות מבצעיות של צה"ל לפינוי רוב ישובי גב ההר ומוסרת אותן לכתב 'בשבע'. האם בכירי זכויות האדם, יושבי הקתדרות באוניברסיטאות וסתם חברי האינטליגנציה היו יוצאים חוצץ להגנתה ולהגנת העיתון?

שנית, מערכת 'הארץ' ומשתפי הפעולה שלה טוענים להגנתם כי "זכות הצבור לדעת". יש לשאול בשם איזה ציבור בדיוק לוקחים לעצמם העיתונאים הללו את החוק לידיים? האם את ואתה ביקשת מהם למלא את המשימה של גניבת מסמכים סודיים? ואיפה היתה זכותו של הציבור כשערוץ תקשורת אחר ביקש לשדר עבורו לא דברים גנובים, אלא סתם שירים וידיעות ואפילו דברי תורה? לאן נעלם הציבור הזה, שמצדיק את כל המעשים המופיעים בכתבי אישום, כשיש כתב אישום קצת אחר?

שלישית, שוב מוכחת עוצמתם של הבלוגרים. ניזון מהדלפות מישראל ע"י פעילי שמאל, אמריקני בשם ריצ'רד סילברשטיין (שאגב, אסר עלי להשתתף בתגובות וחסם לי את הגישה למערכת הציבורית שלו) הצליח לעורר הד מספיק כדי לעניין סוכנות ידיעות גדולה וממסדית והנה, הפרשה התפוצצה. רביעית, מדוע בעלי עיתון 'הארץ' או העורכים אינם מטופלים בידי פרקליטות המדינה? הם לא אשמים בשימוש בחומר מסווג וגנוב? איפה האחריות שלהם?

ונקודה אחרונה: היתה מגמה בכנסת לחוקק חוק שיגביל את יכולת תושב חוץ להחזיק בעיתון. ואני שואל: האם מותר לעיתון 'הארץ' להחזיק בחוץ לארץ כתב שלהם הנחשד בפלילים?