הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 400 מיום 8.7.2010

דמוקרטיה סלקטיבית

בתכנית 'ביציע עם גאולה אבן ועודד שחר' לפני שבוע רואיין בצלאל רז, דודו של גלעד שליט. הלה טען שבגלל שיש "רוב" בעם בעד שחרורו ללא תנאי של אחיינו, ועקב העובדה שיש הרבה צועדים, על הממשלה להיכנע כי "זאת מדינה דמוקרטית". הוא חזר על קביעה זו פעמים רבות במשך ראיון ארוך.

אינני בא בתלונות נגד קרובי משפחתו של שליט. בעצם, זה תפקידם. אני כן מבקש להתלונן על התנהגותם הלא-מקצועית, ואולי המוטה פוליטית, של אבן ושחר, שלא ראו לנכון לשאול לפחות שתי שאלות מתבקשות: הראשונה - אם הגישה הדמוקרטית שלו נכונה, מדוע הממשלה לא נכנעה לציבור אחר בזמן ההתנתקות? השנייה - איך הוא יכול לטעון שכמה עשרות אלפים ברחוב הם הרוב? המספרים שיצאו להפגין נגד ההתנתקות, ובזמנו גם נגד הסכמי אוסלו, גדולים הרבה יותר. איך זה שאבן ושחר, צוות די דברני בדרך כלל, נאלמו פתאום דום ולא הקשו עליו בנקודות אלו?

מראיין חריף יותר, מישהו מסוגו של אמנון אברמוביץ', היה טוען שהתבטאות כזו מפי רז היא בעצם גילוי של "פאשיזם רחוב". אבל מדוע לא נשאל רז לפחות אודות גישתו הדמוקרטית המעוותת והבנתו הלקויה של תפקידה של הממשלה? האם לקרובי השבוי שליט מותר לומר הכל, כולל תעמולה פוליטית מוזרה, מבלי להישאל על כך?

האם בחוסר הלחץ הזה על רז טמון איזה רצון סמוי לסייע לו, להקל עליו את המאבק בממשלה, שכנראה מעדיפה לשמור על חייהם של רבים למרות סבל הפרט?

ישראל מידד