מי בעד הר הבית משותף?

עקיבא אלדר הוא בעד.

כנראה.

לפני שבועיים דווח כאן, בהקשר לחיבור שראש הממשלה בנימין נתניהו עשה בין הרצח באיתמר לפרסומי הסתה אצל הפלסטינים, על מחקר חדש שניתח את "עלוני פרשת השבוע" המופצים באלפיהם בבתי הכנסת. החוקרים מצאו, כי העלונים, שרבים מהם נהנים ממימון משרד החינוך, משתמשים במקורות לצורך הסתה נגד הפלסטינים. היהודים מוצגים בהם כבני אור, לעומת המוסלמים שהם בני חושך, רוצחים, רשעים וצמאי דם. פנחס לייזר, מהפעילים הוותיקים של "נתיבות שלום", ביקש להביא לידיעת הקוראים, כי לצד עלוני השנאה קיימים גם עלוני שבת נאורים.

לייזר הפנה את תשומת לבי לפרשנות של פרשת ויקרא בדף השבת שהוא עורך זה 13 שנה, בשם "שבת שלום". הוא מצטט שם את הרב חיים הירשנזון (1857-1935) שכתב, כי בית המקדש שייך לכל העמים, שכן אין בו פסל או סמל שמיוחדים לעם אחד בלבד. הרב הירשנזון רואה במקדש גם את מושב המשפט הבינלאומי ואת מרכז הצדק בין העמים. "שבת שלום" מציין, כי מקדש ה' בירושלים איננו כלל מקדש לאומי, וכל מהותו היא ייצוג האנושות כולה והאנושיות שבאדם. לייזר מדגיש, כי "שבת שלום" ממומן בעזרת תרומות פרטיות וקרנות לא ממשלתיות.

גם ביחסו של האיסלאם ליהדות יש צד מואר. הוא מוצג בספר חדש, בעריכתו של פרופסור משה מעוז ("Muslim Attitudes to Jews and Israel"). הספר, המאגד מאמרים של חוקרים ומנהיגי דת מוסלמים ויהודים, מערער על התפישה הרווחת, כי האיסלאם הוא אנטישמי ואנטי ישראלי.

מעוז אומר, שרוב חוקרי האיסלאם מצביעים על כך שבצד תקופות של השפלות, רדיפות ואפליה פוליטית, הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם נהנו משנים ארוכות של דו-קיום וסובלנות. יחסם של המוסלמים ליהודים היה טוב במידה רבה מיחסם כלפי נוצרים, וטוב לאין ערוך מיחסה של הנצרות ליהדות. מיסיונרים ופרחי כהונה נוצרים הזינו את המוסלמים בעלילות דם נגד יהודים, והם אלה שהפיצו בקרבם את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כמו אצלנו, חוגים מוסלמיים ולאומניים קיצוניים עושים שימוש סלקטיבי במקורות הדתיים - הקוראן והחדית - ומדביקים להם פרשנות אנטישמית ואנטי ישראלית/ציונית. כמו אצלנו, המגמה הזאת התגברה מאז הכיבוש של שטחים ערביים, ובעיקר המקומות הקדושים לאיסלאם, במלחמת ששת הימים. החוקרים מדגישים, כי איראן והחיזבאללה השיעיות, אל-קאעדה וחלקים מהאחים המוסלמים הסונים, שמובילים בעשורים האחרונים את ההסתה האנטישמית, אינם מייצגים את המגמות המרכזיות באיסלאם.

מעוז מדגיש, כי רוב המשטרים בעולם הערבי והמוסלמי, האליטות הפוליטיות, הצבאיות והכלכליות, ואף מנהיגי דת בכירים, אימצו עמדות פרגמטיות כלפי ישראל והיהודים. כך, למשל, עבד אל-רחמן וחיד, מי שהיה נשיא אינדונזיה - המדינה המוסלמית הגדולה בעולם - ביקר בישראל פעמים אחדות וניהל דיאלוג בין-דתי עם יהודים. עבדאללה מלך סעודיה יזם מפגשים עם יהודים באירופה ובארה"ב. איראן, טורקיה ומדינות מוסלמיות-אפריקאיות הכירו בישראל לאחר הקמתה, והמשטר ההאשמי שיתף עמה פעולה במשך עשרות שנים.

מעוז מעריך, שאם ישראל תגלה נכונות לפתור את הסוגיה הפלסטינית, ובעיקר את המחלוקת ביחס למקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים, הדבר ישפיע במידה מכרעת על יחסו של העולם הערבי והמוסלמי אליה ויבלום את המגמות האנטישמיות והאנטי ישראליות של קיצונים. מנגד, מזהיר המזרחן הירושלמי, כי אם ישראל תוסיף להעמיק את אחיזתה בשטחים, המגמות הללו יקצינו עד כדי ניתוק יחסים עם ישראל ומתקפות טרור נגד קהילות יהודיות בתפוצות.