ולחשוב שהייתי יכול להסכים עם אילון זרמון

מהבלוג של אילון זרמון בנענע,

 זרמונים והאש

ניהול מטומטם של השמאל הישראלי הרג את השמאל הישראלי. ג'וליאנו מר נרצח. גם יסמין אבו זעלוק. בשני המקרים לא קמו קולות זעקה. אנחנו מקבלים את רוע הגזרה. ככה זה בחברה איסלאמית, דתית ושוביניסטית. מאמרי תוגה התפרסמו בתקשורת הישראלית, בכי על יופיו של הנרצח ועליבות חייה של הנרצחת. אף מילה על הקודים האיומים של החברה האיסלמית הקנאית השכנה לנו. החברה החיה בתוכנו.

האם זה הפחד? אולי. האם זו כניעה אל מול תרבות פרימיטיבית ואלימה? אולי. אבל הדממה הזאת פוגעת בעיקר בנו.

חוסר הביקורת על אירועי ימי הביניים הללו, אירועי כבוד המשפחה הפתטיים, מעשי הרצח הדתיים החשוכים, עליבות הנשים בחברה הערבית, הקנאות, הגזענות, הפשיזם- חוסר הביקורת על כל זה, מציג את אנשי השמאל הישראלי כתלושים וסהרוריים. וככאלה קולם הולך ונחלש, דעותיהם הופכות ללא רלוונטיות, טענותיהם קלות לביטול.

גדעון לוי הוא כנראה המזיק הגדול ביותר לשמאל הישראלי. במבחן ההיסטוריה ניתן יהיה להוכיח איך הוא רצח את הויכוח הלגיטימי והחשוב בחברה הישראלית. איך במו עטו האגואיסטית, חיזק את הימין והפך לנציגה הליצני של הדעה החותרת לשלום ולהומאניות.

כמו סוס סתום עיניים, כמו פיל בחנות חרסינה, ממשיך גדעון לוי לדהור אל תוך החומה המחוררת של השמאל ולפגוע באמיתות טענותיה. עצוב במיוחד שכמרצה לתקשורת הוא לא מבין את אחד הכללים הבסיסיים: החוכמה אינה רק לומר את דעתך- החוכמה היא שיקשיבו לה

כמו סוס סתום עיניים, כמו פיל בחנות חרסינה, ממשיך גדעון לוי לדהור אל תוך החומה המחוררת של השמאל ולפגוע באמיתות טענותיה. עצוב במיוחד שכמרצה לתקשורת הוא לא מבין את אחד הכללים הבסיסיים: החוכמה אינה רק לומר את דעתך- החוכמה היא שיקשיבו לה.

יש תזמון לכל מסר. כמו שאי אפשר ללכת לניחום אבלים ולהבליט את מגרעות המת, גם אם יש כאלה, כך אינך יכול לומר אמת צורבת ברגע של כאב. הדיסוננס חריף ורועש מדי מכדי שיקלטו את הטענה. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" כתב קוהלת כבר לפני אלפי שנים - "עת לשמור ועת להשליך". אבל גדעון לוי כנראה לא מוכן לשמוע על זה. נדמה לי שהוא נהנה מזה. והנאה היא ביטוי מובהק לאגואיזם.

מתוך חוסר התחשבות בחשיבות הפלורליזם, מתוך אגואיזם ניאנדרטאלי, ממשיך גדעון לוי לפנק את עצמו במאמרים שמעמיקים את התפיסה המוטעית על השמאל הישראלי, כמו המאמר האחרון שלו שכופר בחרטה של ריצ'ארד גולדסטון, או מאמר הקינה על ג'וליאנו מר, ומקהה את האמת האנושית, החברתית והפוליטית הטמונה בטיעוניה.

מתוך התעלמות קטגורית בעיוות התרבותי שטמון בקודים החברתיים והדתיים בחברה הקיצונית שלצדנו, ותוך הבלטת הדעות הקיצוניות הרווחות בחוגים מסוימים אצלנו, מייצר גדעון לוי ודומיו הזדהות ואהדה גוברת דווקא לאותן דעות קיצוניות וחוטא למטרתו, המוצהרת לפחות, לשפר את פני החברה הישראלית.

^