ה- 9 באפריל: יום כיבוש דיר-יאסין

מאתר של גדוד מוריה בתש"ח על הרג דיר-יאסין

על הריגתם של חלק ניכר מתושבי הכפר דיר-יאסין במהלך קרב בן שבע שעות נכתב לא מעט, אולם במבט היסטורי הפרשה זקוקה להארה נוספת, במסגרת מעגל אירועי המחצית הראשונה של חודש אפריל. מתברר שאין אפשרות להעריך נכוחה את האירוע הדרמטי של טבח השיירה שעשתה דרכה לבית החולים "הדסה" ב-13 באפריל, ארבעה ימים אחרי כיבוש דיר-יאסין, בלי להתייחס לקשר בין שני האירועים.

לאנשי הפלמ"ח ולגדוד "מוריה" היה חלק מוגדר במבצע הכיבוש של הכפר דיר-יאסין. הוא לא כלל השתתפות בלחימה בתוך הכפר, אלא בחסימת דרכי הגישה אליו, לבל ייכנסו ללחימה גורמים ערביים מחוץ לכפר.

היוזמה לכיבוש הכפר דיר-יאסין באה מקרב מנהיגי שני הארגונים הפורשים, אצ"ל ולח"י. יש לזכור, כי בשלב מוקדם של מלחמת העצמאות הכירו מנהיגים אלה בצורך לתאם מהלכים עם ארגון ה"הגנה" בכל הנוגע למלחמה עם הערבים. הם הכירו בבכורתו של הארגון הגדול מהם, המקיים בידו את הניהול האסטרטגי של המלחמה. לכן הודיעו בדרך כלל על כוונותיהם המבצעיות מראש, וביקשו הסכמה. גם על כוונתם לכבוש את הכפר דיר-יאסין הודיעו.

שאלתיאל לא מיהר לאשר את הכיבוש, שכן הכפר דיר-יאסין לא היווה איום ביטחוני. יתרה מזאת, נכבדי הכפר הגיעו להסכם עם ראשי שכונת גבעת-שאול הסמוכה להימנע ממעשי איבה הדדיים, ולשני הצדדים היה רצון לכבד הסכם זה. אולם כאשר הובהר למפקד המחוז כי מנוי וגמור עם מפקדי האצ"ל לבצע את הכיבוש גם ללא אישורו, הוא העדיף לקיים לפחות בקרה על הביצוע, ושיגר לאצ"ל מכתב המאשר את הפעולה. זאת ועוד: הארגון המחתרתי השני, לח"י, שצורף ליוזמת כיבוש דיר-יאסין, ביקש שה"הגנה" תאבטח את דרכי הגישה לכפר, מפני החשת תגבורת אויב ולשם הוצאת פצועים במידת הצורך. שאלתיאל אישר בקשה זאת לאחר שנועץ בזלמן מרט, מג"ד "מוריה". השניים שהו במהלך המבצע בגבעת שאול, שגבלה עם דיר-יאסין.

הפלמ"ח הקצה מחלקה לאבטוח דרכי הגישה לכפר והציב מרגמות למקרה הצורך, ואילו גדוד "מוריה" הציב חוליית מקלע על משלט בכפר שראפאת, כדי לשבש אפשרות של החשת תגבורת מעין-כארם. למרות התיאומים ולמרות העובדה שהאצ"ל התכונן למבצע במשך ימים אחדים, ההתקפה השתבשה והשיבושים היו הרי-אסון.

על מהלך המבצע יש בידנו תחקיר שכתב למחרת הפעולה קצין המודיעין של חבל 2 (מערב ירושלים) מרדכי גיכרמן (גיחון), ובו נאמר, בין השאר: "אי-סדר איום שרר (בפעולה); חוסר משמעת… לא הייתה התמצאות במבנה הטופוגרפי של הכפר; חוסר תיאום בפעולה בין הכוחות וחוסר קשר ביניהם; חוסר ידיעה באימוני שדה. עקב כך, עם עלות השחר, נפגעו רבים שלא נזהרו. הם נפגעו מיריות צלפים, שהתבצרו בבתים ובעמדות הכפר. לפצועים לא הגישו עזרה רפואית. מבין מאנשי העתודה שלהם לא ידע איש להשתמש בנשק".

אי-התמצאות בשטח, והיעדר שליטה של מפקד המבצע על חיילים ומפקדים זוטרים, מסבירים את העובדה, שאחרי ההלם הראשוני התאוששו הערבים, תפסו מחדש עמדות בפתח כפרם, לרבות כאלו שהיו כבר בידינו ונעזבו בהיסח הדעת. בשלב זה נגרמו לתוקפים כ-40 אבידות. בין הנפגעים היה מפקד הפעולה, בן-ציון כהן, ומפקד הכיתה הפורצת, יהודה סגל. בעקבות מכת הנגד איבדו אנשי האצ"ל את התנופה. המפקדים שלא נפגעו לא הצליחו לשלוט באנשים, שרבים מהם, במקום להשלים את המבצע, חדרו לבתים והרגו את יושביהם, זקנים, נשים וטף.

אחרי שנדם הקרב בכפר, הועלו עשרות שבויים ערבים, וגם כפריים סתם, על גבי משאיות, והוסעו בחוצות ירושלים, עד לפאתי שוק מחנה יהודה, בכעין מסע ניצחון. העיתונאי הרי לוין תיאר אותו בזמנו: "שלוש משאיות נוסעות ברחוב המלך דוד הלוך ושוב, טעונות גברים, נשים וילדים, ידיהם מעל ראשיהם ועליהם שומרים יהודים חמושים ברובים ובסטנים."  היו שם כמאתיים כפריים, ואין פלא שכאשר שוחררו בגבול ירושלים המזרחית היו בפיהם סיפורי זוועה על נשים וילדים שנהרגו בבתיהם.

ראוי לחזור ולקבוע כי המעשים החריגים והחמורים שהוזכרו לעיל לא נעשו על דעת הפיקוד הבכיר של האצ"ל, גם לא בהתאם לתוכנית המבצע, אולם מבחינת הערבים לא הייתה משמעות להבחנה זו בין לוחמים שפעלו מתוך סערת הקרב והיו אפופים פחדים, לבין ניהול המלחמה בדרג גבוה. בשביל הערבים "היהודים" היו אחראים. ראשי האצ"ל והלח"י עמדו על חומרת האירוע שהכתים את מה שזכה במרוצת השנים להיקרא "טוהר הנשק". מפקד הלח"י נתן ילין-מור הרחיק לכת באומרו: "כשאני זוכר כיצד הובלו לטבח אמי ואחותי ובני משפחתי האחרים אינני יכול להשלים עם טבח זה". כאשר פירסמה המפקדה הראשית של האצ"ל הודעה רשמית על כיבוש הכפר, נכללה בה הבעת צער על הפגיעות באוכלוסייה האזרחית. מפקד מחוז האצ"ל בירושלים מצא לנכון להודות אפילו באחד ממעשי הטבח, שאירע כאשר הגיעו לוחמיו לפתח בית שלידו נורה למוות יהודה סגל: הם פקדו על דיירי הבית לצאת בידים מורמות, וכשיצאו קטלו את כולם.

בסך הכול נהרגו 254 כפריים, רבים מהם ילדים ונשים [האתר הרשמי הערבי של דיר-יאסין טוען שרק בין 100- ל- 120 כפריים לכל היותר נהרגו - י"מ]. היו ניסיונות לתרץ את הזוועה במעשיות כגון זו של יהושע אופיר, שכתב בספרו "על החומות" כי היו גברים ערבים שהתחפשו לנשים, ולכן בעת הסריקות שערכו אנשי אצ"ל בבתים היה קשה להם להבחין בין גבר לאישה. "גירסה זו אינה ראויה להתייחסות רצינית", כתב לויצה, קצין שירות הידיעות של המחוז. עובדה היא כי למחרת הטבח ביקרה בבתי הכפר הכבוש ועדה של ההסתדרות הרפואית העברית. חבריה נכנסו לבתים וראו גופות נקובות כדורים של נשים וילדים. הם לא מצאו שם גוויות של גברים.

[אוסיף הערה אישית: כאשר התנהל ב-9 באפריל כיבוש הכפר דיר-יאסין, ומפקד המחוז שאלתיאל והמג"ד מרט נפגשו בגבעת-שאול הסמוכה כדי לקבל מידע ממקור ראשון ולקיים התייעצות על עניינים שהתחייבו מהפעולה, יצאתי למקום, כדי "להיות בתמונה". כשהגעתי לשם בשעות הצהריים, מרט כבר עזב, אבל פגשתי את ידידי קלמן (כושי) ברגמן, מפקד בכיר באצ"ל. לא אשכח את הבעת הסלידה שלו, כאשר אמר, כי המפקדים איבדו שליטה על אנשיהם. מ.א.]

על האווירה ששררה לאחר הטבח יעיד שוב יומנו של מוסה סלומון, שתיאר הפעם תגובה של חברתו, בת-שבע, על מעשה הטבח בדיר-יאסין. היא השוותה אותו לטבח שערכו הנאצים בכפר הצ'כי לידיצה. מוסה רשם ביומן: "אכן נכון, ועלי לעמוד על משמר רגשותי למען אדע להגיב כהלכה. אולם מאידך אני חייב לשריין עצמי בפני רגשות מופרזים, כי תוך סערת מלחמה זו, עת נופלים עשרות, אינך יכול שלא ליהפך לקר מזג."

התברר שלא רבים ממפקדי ה"הגנה" בירושלים הפנימו את מלוא משמעותו של האירוע, וספק אם הביאו בחשבון במידה מספקת את תאוות הנקם שחילחלה בלב האויב אחרי הטבח. אולם אלה דברים שאין להם שיעור.

^