הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" שב"בשבע" גליון 438 מיום 7.4.2011

ה'עליהום' הבא

התקשורת יודעת היטב איך ליצור מהומה אם הנושא נתפש אצלה כמקדם-מכירות ורייטינג, או כשנקרית לה הזדמנות לפגוע באישי ציבור השנואים על המובילים ב'בון-טון' התקשורתי. דוגמה לכך היא הטיפול בימים האחרונים בשרה נתניהו ובפרשת 'ביבי-טורס'.

אז הנה הרשימה של כמה אירועים מהזמן האחרון: בשבוע שעבר דווח על ירי על אוטובוס בו ישבו נשים בדוויות מרהט שהתכוננו לצאת לטיול בצפון הארץ. דווקא ראש העיר רהט, שבתו היתה באוטובוס, נשמע רגוע במקצת בהכריזו שכוונת היורה היתה "להבהיל ולא לפגוע". הידיעה, אגב, התפרסמה בתחתית עמוד 10 בעיתון 'הארץ'. ואני תמה: אם יהודי היה יורה על אוטובוס ערבי, גם אז היה הסיפור נדחק לירכתי העיתון? האירוע השני הוא פירוק ושריפת אוהל מחאה במרכז העיר רמאללה, ושוב - ע"י ערבים מהמחנה הפוליטי המתנגד. האירוע השלישי הוא כמובן הרצח של השחקן ואיש התרבות ג'וליאנו מר, מנהל 'תיאטרון החירות' שבעיר ג'נין.

כל המקרים הללו, לחוד וביחד, מהווים חומר מצוין עבור רכז כתבים בכל כלי תקשורת. רכז חרוץ היה מפקיד בידי הכפופים לו משימה עיתונאית של יצירת מהומה: האם יש כאן תופעה של אלימות מושרשת? האם אנו עדים להתגברותה של תרבות דתית חשוכה, המדכאת את הנשים? האם ה'כיבוש' אחראי לתחלואות הללו? כשחברו של מר, המחבל זכרייה זביידי, צוטט אומר ש"יש ארגון או גוף אחר מרכזי, גדול, מאחורי המעשה..." - האם הוא התכוון לשב"כ הישראלי?

אני ממתין לטיפול התקשורתי בסבלנות רבה.

ישראל מידד

ובאותו עניין ראו רשימתו של ארי שביט:

ג'נין ג'נין

לא קשה לתאר מה היה מתרחש, אם ג'וליאנו מר היה נרצח בידי יהודים. הרצח היה זוכה לכותרת ענק ב"הארץ". מתחת לכותרת היו מופיעים חמישה מאמרי זעם - אחד מהם שלי. הכותבים היו מגנים בחריפות את הרצחנות היהודית וקוראים לצאת למלחמת תרבות נגד הקנאות היהודית. אחדים היו דורשים שלא לחזור על הטעות שנעשתה אחרי רצח גולדשטיין ולפנות התנחלויות מיד. אחרים היו דורשים לבדוק את המתרחש בישיבות ההסדר ובמערכת החינוך הממלכתית-הדתית.

ציטטות גזעניות נבחרות היו נשלפות מתוך כתבים של רבנים חשוכים, השוואות היסטוריות היו נעשות לרצח אמיל גרינצוויג ולרצח יצחק רבין ולרצח מרטין לותר קינג. בתוך כיממה היה מר נהפך לאייקון. במוצאי שבת היו אלפים מתכנסים כשלפידים בידיהם כדי לבכות את גיבור השלום ולהתקומם נגד כוחות השחור. רצח מר בידי יהודים היה מקים את השמאל מחדש ומלכד את השמאל מחדש ושולח את השמאל למערכה חדשה נגד הפשיזם היהודי הרצחני.

אבל ג'וליאנו מר לא נרצח בידי יהודים. לכן לא זכה לכותרת-ענק אלא לכותרת שמתחת לקפל. לכן הוא לא זכה באותו יום לחמישה מאמרי זעם, אלא למאמר תוגה (יפהפה) אחד. איש לא דיבר על גזענות, על קנאות ועל פשיזם. איש לא דיבר על מערכות חינוך מפיצות שנאה ועל כוהני דת חשוכים. מר לא נהפך לאייקון ולא זכה להפגנת אלפים.

הרצח של מר לא עורר מחאה או התקוממות או זעם קדוש. השמאל הישראלי, היודע בדיוק מה לעשות ברצח מידי יהודים, אינו יודע מה לעשות ברצח מידי פלסטינים. רצח של גיבור שלום בידי פלסטינים הוא רצח שאין לו מקום במפה הרגשית והערכית של השמאל. רצח של גיבור חירות בידי פלסטינים הוא אירוע מערער דוגמה ומערער פרדיגמה בעבור השמאל. הרצח של מר בידי פלסטינים הוא רצח שדינו הדחקה. ...