הטור שךי במדור "מיקרוסקופ" שב"בשבע" גליון 452 מיום 21.7.2011

כבוד לקוד

לפני שנתייחס לעשייה התקשורתית במדינתנו, אי-אפשר להתעלם מההתפתחויות בבריטניה שקשורות לנוהג של עיתונים מסוימים להאזין לשיחות פרטיות. אין זה סיפור של עיתון או עורך או עיתונאי. היתה כאן שיטה של קשר תקשורתי. אנו עדים לתסבוכת חולנית של שחיתות, קניית שוטרים ורכישת פוליטיקאים עד הדרגים הבכירים ביותר בטובות הנאה של ג'ובים וחופשות מרופדות. שני עורכים נעצרו ואחרים התפטרו. מפכ"ל משטרת לונדון התפטר. קיים חשד שאישים בסקוטלנד יארד ובמשמר המלוכה מסרו ידיעות בתמורה לטבין ותקילין, או כפי שנאמר במסכת קידושין: "הכסף מטהר ממזרים". ולא נשכח: פגיעה והוזלה של הערך האנושי בכל הרמות. קשה לצפות את הסוף.

ובחזרה למולדת, נציין לטוב את מנהל קול ישראל החדש, מיקי מירו, אשר החליט שמגישי תוכניות האקטואליה (לדוגמא - אריה גולן, ירון דקל וקרן נויבך), לא יוכלו עוד לפתוח את תוכניותיהם באמירות שיש בהן הבעת דעה אישית. התלוננו בעבר על המנהג הבלתי-חוקי הזה ביומנים ובמשדרים של אקטואליה. לא נאלם מאוזנינו שבאמירות הללו היתה ביקורת לא-מרומזת על אישים, גופים ומוסדות בצורה מוטה. והרי יסוד היסודות של הרדיו הציבורי הוא ש'אין לו קול', וכך גם כתוב ב'מסמך נקדי'. נכון, עובדי רשות השידור, לפי מיטב המסורת המהפכנית השמאלנית, ביקשו כל השנים וגם הצליחו לכרסם בכל ערך אתי מקצועי שנקבע, כי בנוסף לאופי הסקרני של העיתונאי קיים גם הקטע החתרני, הבלתי-ממושמע והרצון האנרכיסטי של רבים בתקשורת. המיקרופון הוא הרי 'שלהם'; המצלמה 'שלהם'; העריכה 'שלהם'; והציבור - יוק.

^