דברי הרב אלחנן בן-נון על פרשת הדחת הצוערים

על הדחת הצוערים מקורס קצינים

בהמשך לדיון המענין שהתנהל בנושא זה בקבוצת שילה, רציתי להעיר מספר הערות. אינני מתיימר ליצג את הרבנים שטוענים שלא היו צריכים לצאת, אם כי אזכיר את דעתם ואשתדל להסביר את עמדתם. דעתי שלי היא שהצוערים נהגו נכון. בכל אופן אנסה לשרטט את הקוים ונקודות המחלוקת ההלכתית וההשקפתית.

א.      איסור שמיעת קול אשה אינו חומרא אלא הלכה מפורשת בגמרא ברמב"ם ובשו"ע לא רק בענין ק"ש אלא בכלל בגלל גדרי צניעות (שו"ע אבן העזר סי' כא' סע' א).

ב.      הקולא עליה מסתמכים הנשארים וגם הרבנים שלא חשבו שחייבים לצאת היא שכשהאדם אנוס ואין לו ברירה, ישתמט מלשמוע או ינסה לאטום את אזניו. הם מגדירים את המצב כאונס כי הפסד הקורס ביחס לתרומה הצבאית חשוב בעיניהם יותר, מאחר וזה אסור מדרבנן ולא מן התורה. לעומת זאת הקורס הוא מצות עשה מן התורה (מצד מצות כבוש הארץ ומצד מצות 'לא תעמוד על דם רעך' ועוד) למי שיכול לעשותו. או כפי שאמר אחד הרבנים הסוברים כך: אנחנו נאבקים להשפיע על נכונות הצבא להלחם על הארץ, שאינה מובנת מאליה בין השאר על ידי תרומה מירבית בצבא, כי אי אפשר בלי זה.

ג.        הטענה של הרבנים שהסכימו למעשה הסרוב היא, שלא היה כאן כשל מקומי או מקרי, אלא משהו מכוון כדי לחדד את חוסר ההסכמה שבענינים הלכתיים אין לשמוע לדעת הרבנים כשיש התנגשות עם החלטת מפקדים. כמובן שלא היה נסיון של הדברות על כך עם רבנים בכוונה. מתוך כך נוצר כאן מצב של נסיון מכוון להשפיע על אופן קיום ההלכה של הצוערים. כידוע יש אבחנה כזאת בהל' קדוש ד' בין מי שמתכון להכריח בכוונה לבין מי שעושה כן מתוך אינטרס תועלתי שלו בלבד. כשהדבר נעשה בכונה הרי הוא חמור מאד (שו"ע יו"ד סי' קנז' סע' א). טענת הצבא והפרקליטות שהמפקד דאג שתהיה גם שירת גברים בארוע אינה פשוטה, שכן מלבד שלא כולם מסכימים לקולא זו, זה לא נעשה נכון, מפני שהבנות שרו שם ביחידות באופן מרכזי ובולט. יותר מזה, אם הנשים שרות והגברים עונים להן, הדבר חמור עוד יותר.  המפקד לא הבין איך לדאוג שיהיו 'תרי קלי דלא משתמעי' אולי מפני שלא הסכים לקיים שיחה עם רבנים לפני כן.

ד.       טענה נוספת של הרבנים המחמירים היא, שמעבר לשאלת הכפיה המכוונת יש כאן שאלה על התנהלות הצבא מלכתחלה ולא בדיעבד. האם רוצים לאפשר לכל חייל לנהוג על פי אמונתו ודרכו או חלק מהחיילים יצטרך לוותר על עקרונות מוסריים או ערכיים שלו. זו הטענה אותה יצג נתן בין השאר. הרבנים המחמירים טוענים, כי אם מדובר על בעיה מקרית בודאי שצריך לחפש פתרון, אבל אם מדובר בקו עקבי, הדבר ייצור מחסום קבוע, שחיילים שמקפידים אין להם מקום בצבא. כך קבעו כבר בעבר רבנים צבאיים שגם חייל דתי שמוכן לקום להתפלל לפני ההשכמה כדי שיוכל להשתתף בהתעמלות הבוקר עם כולם, אינו רשאי לעשות זאת אלא בהיתר מיוחד, כי הוא יגרום שזו תהפך נורמה המחייבת את כל החיילים הדתיים. חלק לא יעמדו בזה ויפסיקו להתפלל. כאן כמובן נכנס שיקול הערבות עליו דבר עמיאל מצד אחר שתיכף אתיחס אליו. זאת אומרת לא אחריות כלפי כל החיילים הדתיים, אלא אחריות כלפי אלה שרוצים להקפיד. החשש הוא שבמקום ששותקים על דברים הנעשים במכוון, גורמים אולי לפתרון ליחידים, אבל מונעים מאחרים להשתתף בצבא בלי 'להוריד את הראש'. זאת אומרת דוקא בשביל להשפיע על הצבא לטווח ארוך צריך לעמוד על דברים בסיסיים כדי לאפשר לכחות רבים יותר להיות בקורס קצינים.

ה.      הטענה שכל הדתיים בצבא צריכים להתנהג באותו אופן נפרצה על ידי הצבא עצמו כשהסכים לקבל את הצבור החרדי ולתת לו יכלת להתנהג לפי מה שמתאים לו. הצבא קבל את הטענה שיש כאלה המקפידים יותר ויש פחות. ו'איש באמונתו יחיה'. אמנם יש שאלה האם גם אנחנו צריכים לקבל טענה זו.

ו.        נכון שטענה אחרונה זו של השפעה על כלל הצבא אינה בהכרח בעייתו של חייל יחיד. כי הוא רוצה בזה לא רק לפתור את הבעיה שלו, אלא להשפיע על הצבא. זה כבר גדר של מצות תוכחה שהיא תלויה ב'דבר הנשמע' שלפעמים צריך להמנע ממנו. כאן הטענה היא, שפקודת 'השילוב הראוי' בצה"ל נוקטת במפורש שאין לכפות על חייל להשתתף בארוע של נופש כנגד אמונתו. היו פעמים שכפו חיילים להשתתף ברחצה מעורבת למשל. זאת אומרת, שהמפקד נהג כאן נגד החוק הצבאי. כיון שכך התוכחה והמחאה היא בודאי דבר הנשמע. אם לא על ידי המפקד, על ידי הגופים שמעליו. טענת המפקד היתה שזה היה ערב מורשת קרב ולא נופש, אבל כיון שהוא היה ארוך צריך היה לאפשר איזו הפסקה מאווררת, אבל הוא לא הסכים שזה בכלל נופש. אינני יודע אם הוא מאמין בנמוק הזה או לא. יתכן שהוא חושב כך בתום לב, כי אינו בקי בהגדרות הלכתיות מדויקות, והוא רואה ראיה כללית. בכלל ענין 'דבר הנשמע'  בהלכות צבור הוא מסובך ומורכב להגדרה, כיון שישנם דברים שכאשר חוזרים וטוענים עליהם בסופו של דבר מתקבלים הבנה. בכלל היום יש פתיחות רבה ביותר לאמונתם ולהשקפותיהם של חיילים ובמקרה זה, היו סבות שלא נקטו כך. על הסבה לכך יש ויכוח. בצבא טוענים שאין אפליה דתית, אבל גם אם זה נכון באופן כללי, לדעתי, יש מקרים שהאפליה זועקת כמו במקרה זה שלא היה הראשון בקורס, וכבר העירו למפקד על כך. צריך להזכיר כי אף לא אחד מהרבנים סובר שמותר לכתחלה לנהוג כך ולשמוע שירת נשים או לארגן דבר כזה, אלא שהצוערים היו צריכים להסתפק בדאגה למצבם האישי וההלכתי, ולא לדאוג לצבא כולו. ברור שגם לדעתם הדבר הזה הוא פסול.

ז.        אלה שחושבים שמכיון שיש אנשים דתיים שאינם מקפידים והולכים לארועי שירה בהן מופיעות נשים שזה הופך את הדבר למותר, טועים ומטעים. איש מאתנו אינו שלם כל אחד בדברים שלו, אבל אם אינני מצליח לשמור משהו, גם אם זה אינו הופך אותי לאדם 'לא דתי' לפי ההגדרות העממיות, זה עדיין אינו נותן לדבר הכשר. מותר לי לומר שאיני מושלם. אלה ש'שברו קולמוסים' להתיר אינם פוסקי הלכה. למרות שרבתה ידיעת התורה, לא כל אחד שקוראים לו רב הוא כבר פוסק. (אני מכיר לפחות אחד שקוראים לו כך, אבל הוא אינו פוסק, אלא מברר הלכות ומסביר אותן).

ח.      לא פשוט בארוע של שירת נשים שהן בודאי נאות וקולן מיוחד להתעלם. לא כל אדם יכול לעמוד בזה. מאידך, לאטום אזנים זהו בזיון. בזיון שהמפקד יחליט על דבר שחלק מהפיקודים שלו צריכים לסתום את אזניהם כדי להשאר שם. יש רואים בזה השפלה, שלא היה רשאי המפקד לנקוט בה. האם השפלה זו עלולה להשפיע על הצוערים הדתיים, שהם צריכים לנהוג כך כדי להשאר בקורס בגלל חשיבותו? יש שיאמרו שכן. יש שיאמרו, שהצוערים מתאמצים מאד ומשלמים בחתימה להארכת שרות, וגם אם זה נכון מבחנה עקרונית, לא כל אחד יכול לעמוד בזה. חלק מהחיילים הדתיים שגם בלי זה יש להם ספקות אם הם צריכים להמשיך לקורס בגלל ההשפעה על המשך חייהם, לא יעמדו בזה, ויפרשו. יש אומרים שזו היתה בדיוק הכוונה של חלק מהמפקדים, שחבר'ה שהם דתיים מאד, יבינו שאין להם מקום בהתקדמות לפיקוד. סבת הדבר מובנת. כי הם רואים בעין רעה את חדירת הצבור התורני לפיקוד בצה"ל. האם זו היתה כוונת המפקד הזה? אינני יודע, אבל יש חשש כזה אצל חיילים וזה משפיע על החלטתם.

ט.      שאלת ההשפעה על הצוערים הדתיים האחרים נקראת בהלכה 'מיחזי כיוהרא'. זאת אומרת שאסור לאדם להחמיר בדבר מסוים בצבור כשזה משדר מסר שהשני אינו בסדר. (עיין משנה ברורה סי' יא' ס"ק לט וסי' ע' ס"ק יד). נכון שבדבר שהוא חומרא אסור לאדם להחמיר יותר מרוב הצבור בפרהסיא. מצד ההלכה אין זה משנה אם הצבא מאפשר לנח"ל החרדי לנהוג כך או לא. השאלה היא אם זה נכון מבחנה הלכתית. זה הצד שחרה מאד לעמיאל. בענין זה אני יכול לספר ששאלנו את מו"ר הרב צב"י זצ"ל לגבי הוצאת ציציות החוצה. האם אין בזה משום 'מיחזי כיוהרא'. הרב צב"י זצ"ל השיב כי כלל זה של 'מיחזי כיוהרא' נוהג בדברים שהם חומרא, אבל בדברים שהם עיקר המצוה כמו הוצאת ציציות שלחלק מהפוסקים האשכנזים זה קשור לפסוק 'וראיתם אותו' למרות שזה רק מדרבנן, אין נוהג הכלל הזה. בודאי במקרה זה, אין כאן חומרא, אלא להיפך יש כאן מקילים ולא חייבים להתחשב בהם. לכן מצד ההלכה אין זה נקרא 'מיחזי כיוהרא'.

י.        אמנם צודק עמיאל, שאם יש חיילים דתיים שבחייהם כלל אינם מקפידים על זה, והולכים להופעות כאלה (לא לראיה מזדמנת בטלויזיה או ברדיו שזה קל יותר) זה יהיה קצת לא נעים, אם הם יגידו שהם יוצאים. אבל שמעתי על מקרה ביחידה אחת שהתברר שהכינו אוכל כשר אבל לא 'למהדרין' וכל חיילי היחידה החליטו שלאות הזדהות אינם מוכנים לאכול. לא היתה ברירה לרס"פ והוא נסע בלילה מספר קילומטרים לקנות אוכל אחר. זאת אומרת, שאם הצוערים האחרים היו מחליטים שאין מקום לפתור רק את הבעיה שלהם אלא לדאוג גם לאחרים, היו יכולים להפגין הזדהות. אבל כאמור בסעיף ב' יש למקילים דעה אחרת בענין.

יא.    אינני חושב שנכון לדבר כאן על 'עדר'. זה קשה מאד לקום ולצאת אפילו אם מדובר על עשרים כי הם עומדים מול עשרות או מאות אחרים. מה גם שמדובר על הפסד מאמצים גדולים מאד שעשו הבחורים, ולא יהיה נכון להאשים אותם ב'עדריות'. צריך גם לזכור שלא היתה להם ברירה, אלא לצאת בפרהסיא, הרי הם לא היו במקום מבודד. למיטב ידיעתי הם לא עשו זאת בהפגנתיות ולא הניפו שלט.

יב.    ההשוואה לצפירה ביום הזכרון אינה במקומה לדעתי. כי אין לזה שום שורש בהלכה אלא בהשקפה אנטי ציונית. בהלכות חקות הגויים נאמר ברמ"א על השו"ע שכל האיסור של חוקות הגויים הוא בדבר שהגויים עושים לפריצות או לדרכי ע"ז, אבל בדבר שנהגו לתועלת אין בזה שום איסור של דרכי הגויים. הנה פעם כל הגברים היו נוהגים ללכת בשמלה והיום במכנסיים, האם בגלל זה נפסיק ללכת במכנסיים. (שו"ע יו"ד קע"ח סע' א ברמ"א). במקרה זה היתה התנגדות השקפתית שרצתה להפיץ כאילו התמיכה במדינה היא אסור ע"ז, אבל אין לדבר שום שורש הלכתי, אלא דמיון רחב מאד, שאפשר לקבל אותו כהשקפה שאין לה בסיס הלכתי.

הרב אלחנן בן-נון, רב הישוב שילה