הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 467 מיום 10.11.2011

דרוש: שולחן ערוך תקשורתי

בבדיקה בקטלוג הקורסים של מכללת ליפשיץ, מצאתי קורס בשם 'יהדות ותקשורת' שהוא קורס חובה של החוג לתקשורת. הבדיקה נעשתה לאחר שעיני צדה לאחרונה מודעה המבשרת על פתיחת 'בית מדרש' לאנשי תקשורת ויוצרים. בית המדרש הוא בחסות 'קולות', ובהנחיית ברוך ברנר, בעל השכלה רבנית, בוגר ישיבת ההסדר הר עציון ובוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב. המודעה מזמינה "ללימוד ייחודי סביב סוגיית כוחו ועוצמתו של הדיבור. קבוצה זו תבחן את היחס של מקורות היהדות לדיבור, לעוצמתו וליכולתו ליצור עולם, להרוס, לפגוש. כל זאת, אל מול כוחה של העשייה התקשורתית במרחב הציבורי בעולם המודרני".

לפני שנה קיים בית מדרש 'דעה' שליד ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בפתח תקווה יום עיון שעסק במקומה הראוי של התקשורת במדינה לאור המקורות. בחנו בו כיצד מתיישב העיקרון של זכות הציבור לדעת עם יסודות איסורי הלבנת פנים ולשון הרע, וכיצד ניתן לייסד תקשורת על-פי ההלכה. כעבור חדשים אחדים פירסם הרב יובל שרלו, העומד בראש הישיבה, מאמר בו קבע ש"התקשורת צריכה להבחין בין עובדה לפרשנות". הרב שרלו הזכיר שפעם כינס רבנים עם מערכת 'מעריב' לדיון בשאלה "האם אפשר פחות הלבנת פנים ולשון הרע. ישבנו 8 שעות והתשובה היתה - לא".

בין בתי המדרש ובתי הספר המקצועיים לתקשורת, האם התלמידים, העיתונאים לעתיד, מצטיידים מספיק טוב כדי למלא את המשימה של "חובת הצבור לדעת"? ואולי הגיע הזמן שהרבנים דהיום יסדרו עבורנו מין שולחן-ערוך של דיני תקשורת שנוכל ללמוד ממנו?

_______________

הגירסה לפני העריכה:

ללמוד תקשורת

בבדיקה בקטלוג הקורסים של מכללת ליפשיץ, מצאתי קורס בשם "יהדות ותקשורת" שהוא קורס חובה של חוג התקשורת אך ברשימת הקורסים בביה"ס "מעלה" לא הבחנתי בקורס דומה. בדיקה זו נעשתה לאחר שעיני צדה מודעה לאחרונה המבשרת על פתיחת "בית מדרש" לאנשי תקשורת ויוצרים. בית המדרש הוא בחסות "קולות", ובהנחיית ברוך ברנר, בעל השכלה רבנית ובוגר ישיבת ההסדר הר ציון בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב. הוא מורה למשחק בבית הספר לקולנוע "מעלה" ואמן קול. המודעה מזמינה "20 אנשים בכירים מתחומי המדיה השונים, ללימוד ייחודי סביב סוגיית כוחו ועוצמתו של הדיבור. קבוצה זו תבחן את היחס של מקורות היהדות לדיבור, לעוצמתו וליכולתו ליצור עולם, להרוס, לפגוש. כל זאת, אל מול כוחה של העשייה התקשורתית במרחב הציבורי בעולם המודרני". ויש גם צ'ופר: "נבדקת אפשרות של נסיעה למפגש לימודי ושיח עם יוצרים יהודים מהוליווד באביב 2012, אשר יעברו תהליך לימוד דומה במקביל לקבוצה בישראל". לפני שנה במרס, בית מדרש "דעה" שליד ישיבת ההסדר "אורות שאול" קיים יום העיון של כנס שעסק במקומה הראוי של תקשורת במדינה לאור המקורות. בחנו כיצד מתיישב העיקרון של זכות הציבור לדעת עם יסודות איסורי הלבנת פנים ולשון הרע? ועוד, כיצד ניתן לייסד תקשורת על-פי ההלכה? וכעבור חדשים אחדים, בספטמבר, פירסם הרב יובל שרלו העומד בראש ישיבת "אורות שאול" מאמר בו דרש ש"התקשורת צריכה להבחין בין עובדה לפרשנות" זאת מדברים שנשא במסגרת יום העיון בנושא 'תשובה וצדק חברתי' שנערך בבית המדרש של מכללת שערי משפט. הרב שרלו נזכר שפעם כינס רבנים עם מערכת 'מעריב' ודנו בשאלה "האם אפשר פחות הלבנת פנים ולשון הרע, ישבנו 8 שעות והתשובה הייתה- לא."

בין בית מדרש אחד למשנהו ועד לבית ספר מקצועי בתחום, אחד המדגיש את הפן של הטכניקה, של המשחק, של הקול, של ההבעה, לבין בית מדרש המדגיש אתת הפן הערכי והמוסרי, של האחריות הציבורית מול הרצון, אם לא היצר ממש, לזכות בפרסום עצמי על-ידי השגת סקופ על חשבון האמינות והאמת, האם התלמידים, אנשי התקשורת לעתיד, מצטיידים מספיק טוב למלא את המשימה של "חובת הצבור לדעת", וזאת בצורה הטובה והדרושה ביותר? במרס השנה, כתב עמיחי חסון במוסף "שבת" של "מקור ראשון" על אדם ברוך כאילו כתב "הלכות תקשורת". ברוך, נצר למשפחה ששורשיה במאה שערים, לפחות לא היה זר למושגים של לשון הרע. האם רבנינו לא-ז"ל דהיום יסדרו עבורנו מין שולחן-ערוך של דיני תקשורת שנוכל ללמוד ממנו?