הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 472 מיום 15.12.2011

בומרנג תקשורתי

טכניקת 'הבומרנג' נוצלה בעבר בתקשורת הישראלית כדי לעקוף את הצנזורה הצבאית. וכך זה עבד: כתב ישראלי מעביר לעמיתו מהתקשורת הזרה ידיעה, זיהוי או סיפור שאין לו רשות מהצנזורה לפרסם בארץ. לאחר שהעניין מתפרסם בחו"ל, רשאי אותו כתב ישראלי לצטט מהידיעה כשהוא מתבסס על הניו-יורק טיימס או הגארדיאן הלונדוני.

בינתיים השיטה השתפרה. דוגמה לכך ראיתי בערוץ השני במוצאי שבת. דנה וייס ראיינה במסגרת כנס מרכז סבן בוושינגטון מלפני שבוע וחצי שלושה אישים: אהוד יערי (פרשן הבית), טום פרידמן ומרטין אינדיק. הפאנל הזה, ואני כולל בו את דנה וייס עצמה שהשתתפה באופן פעיל דרך ניסוח השאלות וההערות, התדיין באמצעות שיח ביקורתי לממשלת ישראל ולעומד בראשה בצורה מוטה ומוגזמת. הצופה בבית 'זכה' למנה גדושה של בומרנג משופר, כשדנה וייס ניתבה מבירת ארה"ב בשלט רחוק מסר ברור בסיוע אנשים מכובדים לכאורה. וכן, היה פרשן באולפן בשידור חי, אבל אחד נגד ארבעה אינו איזון.

ואל נשכח עוד טכניקה שנכנסה לפנתיאון התקשורתי הודות לחיים יבין: הרמת גבות. במוצאי שבת האחרונה, בשעה סמוכה לחצות, שודרה כתבה קצרה על הכרזתו של המתמודד למועמדות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב לנשיאות ניוט גינגריץ'. המועמד הרפובליקני הצהיר שהעם הפלשתיני הוא "עם שהומצא", כי בעצם מעולם לא היתה מדינה בשם פלשתין והשטח שבו חיו ערביי ארץ ישראל היה חלק מהאימפריה העות'מנית. בתום הקטע בחר מנחה התוכנית, אבי פירסט, להרים גבות בצורה מוגזמת. אינני בטוח מה הוא ביקש לבטא בתנועה זו: האם רצה לזלזל בדברים שנאמרו או באיש שאמרם, או אולי רק רצה להשתוות לחיים יבין או ליונית לוי. בכל מקרה, ככל שהעיתונאי ממעט להכניס את עצמו לחדשות ככתב, כעורך, כמנחה או כמראיין (ראו מקרה דנה וייס לעיל) כך ייטב - לנו כצרכני תקשורת ולעיתונאים כאנשי מקצוע.

^