הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 471 מיום 8.12.2011

עיתון ושלטון

'כולה שלי', שירו העצוב של זאב ז'בוטינסקי, נכתב לאחר שאיש בית"ר שלמה פלושניצקי עמד לנסוע ארצה בשנת 1938 ונדחה על ידי הלשכה הארצישראלית של הסוכנות, שבה היה רוב למפלגות השמאל. רקעו התנועתי של הצעיר היה לו לרועץ, הסרטיפיקט נשלל ממנו והוא שלח יד בנפשו. השיר זכה לתהודה בגלל השורה "א-לוהים לשלטון בחרתנו" ותיאור היריבות האידיאולוגית הכלול בשורה "זה הריב לא נגמר הוא עדיין בין אדום ללבן-ותכול".

נזכרתי ב'כולה שלי' כאשר קראתי את מאמרה של ח"כ ציפי חוטובלי השבוע ב'ישראל היום'. "הזרוע הרביעית של השלטון - התקשורת - קיטלגה במהירות את נבחרי הציבור לבני אור ובני חושך, והדביקה לכל הצעת חוק שם המעיד על תחושותיה כלפיה... בדרך זו השתיקה התקשורת כל דיון ענייני בהצעות החוק", כתבה הח"כית.

אכן, התקשורת לא נבחרה לשלטון ולא נועדה להיות חלק ממנו, אבל היא לקחה את השלטון לידיה. המאבקים בחברה הישראלית מתנהלים כאשר הסוכנים המתווכים הם אנשי תקשורת, והם אינם משייכים את עצמם לצד המשקיף, המתבונן מן הצד ומפרשן. התקשורת בישראל באופן מכריע תופשת את עצמה כחלק מן האליטות.

מטבע הדברים, שלטון האליטות אינו נבחר וגם איננו מתרגש אם הוא אינו מייצג את כלל אוכלוסיית מדינת ישראל. התקשורת אינה עומדת מצד - אלא מעל. היא תבחר את מי נשמע, את מה נשמע, איך נשמע ובאיזו שפת-קודים נשמע. היא תקציב את הזמן הנכון שנשמע והיא תעניק 'זמן פציעות' לדוברים מועדפים. היא תאזן את צוות המגיבים, היא תגוון, היא תתפרץ לדברי הדובר או שלא. היא תחליט שהפגנה של 50 תקבל לחשיפה בעוד שאירוע שהשתתפו בו רבבות יזכה להתעלמות.

מילת המפתח היא 'שיקולי עריכה' ובאמצעותה לוקחת התקשורת את השלטון לידיה.