הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 481 מיום 16.2.2012

על תקשורת הוגנת

צפיתי ב'יומן' של הערוץ הראשון בשידור חוזר והנה שני לקחים. ראשית, המצב הוא רע. למרות תלונות אין-ספור לממונה על תלונות הציבור ברשות השידור אלישע שפיגלמן, ממשיך ארי שביט, עיתונאי בעל דעות והשקפות מ'הארץ', להופיע כשאין לצידו דעה אחרת, מאזנת. זאת פגיעה קשה בהנחיות והפרה בוטה של הוראות הקוד האתי המקצועי המחייב על פי חוק של הרשות. אין עוררין על זכותו להיות מוזמן להשתתף בצוות המגיבים לאיילה חסון, אבל מה כל כך קשה בלהזמין לצידו עוד עיתונאי, ולא, כפי שהיה, עובד רשות השידור עודד שחר? לא היה איזון, לא היה גיוון, לא היתה הוגנות ולא היה פלורליזם.

לעומת זאת, הכתבה על מגרון הצטיינה בגיוון (משה נגבי וחגית עופרן מול בני קצובר ומרים לפיד), באיזון (גם בזמן ובתמונות) ובהוגנות. הדבר מוכיח שעיתונאית ממגזר 'המתנחלים', במקרה זה מוריה לפיד, יכולה להתקדם לעבר עשייה עיתונאית-תחקירנית בכירה ולעשות את זה בצורה טובה, מקצועית ואף באופן אתי.

אולי אתם חושבים שהוגנות תקשורתית היא דבר בסיסי, אבל מאחורי הקלעים מתנהל מאבק איתנים. הנה, בתגובה לפסק הדין מלפני שבוע בעניינה של אילנה דיין, בא להגנתה המלומד ירון אזרחי, דובר 'שלום עכשיו' לשעבר, ומציג תיאוריה של פוסט-מודרניזם קיצוני כדי להדוף הדרישות ל'אמת' בתקשורת. כך הוא כתב ב'הארץ': "המושגים 'האמת', 'עובדה' ו'מציאות'... עברו התפתחות מהפכנית בכל תחומי הידע והתקשורת... טוב עשה בית המשפט העליון, שפילס דרך בין הדוגמטיות של הדורשים אמיתות עובדתיות ודאיות לבין הרלטיוויזם... אין, לפיכך, מצגי עובדות היכולים לבסס אמת על-זמנית מחוץ לכל פרספקטיבה פרשנית, הן מימין והן משמאל...". אז מה הפלא שבג"ץ פוסק ששקרים אינם דיבה?

^