יאיר על הרחקתו מלימודים באוניברסיטה העברית 1932

על פעילות מחאתית סדוטנטלית:

ירושלים, 17.3.32

רוניק הקטנה, הטובה שלי! זה שבועיִם לא כתבתי לך ואינני יכול לתאר לעצמי מה חלף במחשבותיך ומה היו דאגותיך בזמן זה. אם כין זה כך, הרי מוטב. מקריאה בעתונים ודאי ידוע לך שבקשר להפרעות בזמן הרצאתו של בנטביץ'[76] סילקו מהאוניברסיטה שנים‑עשר סטודנטים, מהם ארבעה לשנה ושמונה לשלושה שבועות. אני הייתי בין אלה האחרונים. הסילוק לא בא בעד ההפרעות, כי רשמית לא השתתפו הסטודנטים בהפרעות (ביום הרצאתו של בנטביץ' הייתי בתל‑אביב) אלא בגלל כרוז שהופץ בזמן ההרצאה. מגנס מצא בכרוז הזה "עלבונות אישיים" לבנטביץ'. למשל: שם היה כתוב שפרופ' בנטביץ' רוצה להכניס לאוניברסיטה "הגבלות אנטישמיות". המדובּר הוא במאמר שפרסם בנטביץ' לפני שניים וחצי ב"ניוּ‑פלסטיין", ובו טען שצריך להיזהר שלא תיעשה האוניברסיטה העברית מוסד אוניברסיטאי עליון רגיל, שיכול לתת תעודות לצעירים מן הישוב; יש להיזהר שהאוניברסיטה לא תהיה מוצא חדש (a fresh opening) לסטודנטים הסובלים בחוץ‑לארץ מהגבלות חמורות של "נוּמרוּס קלאוּזוּס".[77] בפלשתינה אין צורך ברופאים, עורכי‑דין, מהנדסים, אגרונומים. האוניברסיטה צריכה להתעסק בפתרון בעיות מופשטות של מדע ומחשבה. ללִמודים רגילים יש ליסד אוניברסיטה אנגלית.

כפי שאת רואה, אלו הן דעות שאפשר לכנותן אנטישמיות, אף‑על‑פי שאגודת הסטודנטים הלאומית "חולדה"[78] (שאני חבר בה) כיתה נגד השימוש בביטוי זה.

אני בכלל לא ידעתי על פרסום הכרוז. אבל לא זה החשוב. העיקר הוא שנציגי "אל‑על, "חולדה" וסקציַת הסטודנטים הרביזיוניסטים הוזמנו לברוּר משמעתי שבמהלכו ביקש מאגנס את חימובסקי לעזוב את לשכתו. יחד אתו יצא מהלשכה גם הנציג השני של "אל‑על, פרלמוטר, וכמו כן נציגי הסקציה של הרביזיוניסטים. נציגי "חולדה, נשארו וקראו באזני מאגנס הצהרה שבה הזכירו לו שחודש אחרי המאורעות[79] הכריז שאם עלינו להישען על כידונים של איזו מעצמה הרי כל עבודתנו אינה שוה ולא‑כלום. והנה עכשיו, כשהפריעו לבנטביץ', הוא סומך על אגרופו של שוטר בריטי. בכלל השמיעו לו דברים כדרבנות. למחרת נאמר בהודעה על הלוח שמאגנס חולה, וכעבור שלושה ימים סולקה "חולדה" in corpore[80] לשלושה שבועות (עד סוף הסמסטר) ועציגי "אל‑על והרביזיוניסטים (ארבעה) עד סוף השנה. נוסף לזה נשללה מהם הרשות לגשת לכל בחינה אוניברסיטאית עד סוף שנת‑הלימודים 1933. העונש האכזרי הזה עורר, כמובן, התמרמרות רבה. נערכו שלש אסיפות כלליות שכל אחת מהן (מלבד האחרונה) נמשכה עד לשעה 3 אחרי חצות. עשרות נאומים, החלטות, הצבעות. ריח שביתה היה באויר. בעתונים, כולל "דבר", הופיעו עשרות מאמרי‑מערכת, כתבות, מכתבים וכד'.

כולנו עבדנו בקדחתנות. "חולדה" הטילה עלי לשאת את דברה באספה השניה. היה עלי לאסוף חומר על פעילותו של בנטביץ' בזמן המאורעות, לקרוא את מאמרו על האוניברסיטה, את ספרו החדש In Palestine וכו'.

שתי האספות הראשונות היו ביום‑ה'. עכשיו ברור לך מדוע לא כתבתי לך. את יכולה לתאר לעצמך עד כמה הייתי נסער וזועם. לא בגלל סילוקי מהאוניברסיטה. הכאיבה לי העובדה שלסטודנט בעל השקפות לאומיות אין מקום באוניברסיטה, שהאוניברסיטה היתה שמחה להיפטר מאלה, שמפא"יניק או מוֹפ"ס[81] רצוי בה יותר. והרי מדובר באוניברסיטה העברית בירושלים! אבל אנחנו ניצחנו. כל הסטודנטים התקבלו בחזרה. אלא שהאוניברסיטה הוציאה תקנות הקושרות אותנו בידינו וברגלינו. מובן שעל הרה דברים חשובים לא הספקתי לכתוב לך. אספר כשתבואי.

_______________________

[76] נורמן בנטביץ' (1971 – 1883) – משפטן ציוני מיוצאי אנגליה, יועץ משפטי ותובע כללי בממשלת המנדט, איש "ברית שלום". ב-1932 החל להורות משפט בינלאומי באוניברסיטה העברית.

[77] לטינית: "מספר סגור". הכוונה להגבלות על קבלת יהודים למוסדות ההשכלה הגבוהה בארצות שונות באירופה בימים ההם.

[78] א"ש היה ממייסדי האגודה ופעיליה.

[79] מאורעות אב תרפ"ט (אוגוסט 1929).

[80] לטינית; "בגופה" – כולה, בשלמותה.

^