המרצה האקדמי לא יכול לברוח מהאחריות שלו

הופיע
בעיתון הארץ מאמר של שני פרופסורים דויד ניומן ותמר הרמן ביום 26.9.2005
בשם "על הרב לא מערערעים"
ולהלן תגובתי שנשלחה לפרסום

בדוחם את המשוואה בין רב כמחנך כמסגרת ישיבות ההסדר לבין מרצה באקדמיה בנושא אחריותם של שניהם למעשי תלמידים לעניין סירוב פקודה, קובעים שני הפרופסורים שיש "הבדל עקרוני בין שני המקרים". והבדל זה מהו? "בעוד שבאקדמיה מדובר במרצים המייצגים את עצמם בלבד," ממשיכים שני אנשי האקדמיה, "רבני ישיבות ההסדר מייצגים עמדה מוסדית". האמנם?


קודם כל, יש כמה מוסדות אקדמיים בישראל שחוגים ומחלקות מסוימים בהם, כגון מדעי מדינה, תקשורת, סוציולוגיה, ועוד שכבר אי-אפשר לדבר על מרצים בודדים אשר נותנים את הטון אלא זה סחף של רוב הסגל, לפעמים. ניומן והרמן מנחמים אותנו כי סטודנטים מביעים התנגדות למרצים הרדיקליים יותר אבל חושבני כי זאת נובעת פחות מעמדה פוליטית-אידיאולוגית ויותר מרצון לשקט לימודי.


שנית, מהצד שכנגד, ישנן ישיבות שהמחלוקות בעד או נגד בשאלות של ציות וסירוב, של ארץ-ישראל מול עם ישראל וכיו"ב, חוצות בין הרבנים באותו בית מדרש עצמו שלא לדבר על ויכוחים בין ראשי הישיבות ואף בין רבנים ראשיים לשעבר. הרי עובדה היא כי אחוז התלמידים אשר סרו ל"משמעת הרבנית" היה קטן.


ניומן והרמן מבקשים להבדיל בין הערך החינוכי של המרצה והמטען ההשקפתי שהוא מבקש להנחיל לבין הרב שבישיבה. יש הבדל, גם כמותי וגם איכותי. אבל הוא אינו נוגע למידת אחריותו של מרצה כשהוא קורא לאי-ציות ולסירוב פקדוה, אם בשיעור ואם על ידי חתימה על מודעות המתפרסמות בעיתונות