קדימה לתקשורת

הטור התלת-שבועי בבשבע

מאת ישראל מידד והילה רפופורט
ח' בניסן תשס"ו / 6 April 2006

* כשחיים יבין שואל, הפרשן ניצן חן משיב, אפילו אם בכך יחרוג מגבולות האתיקה

לפני קצת יותר מ-11 שנה קבעו מייסדי 'האגודה לזכות הציבור לדעת' שהעמותה תפעל למען ביצורה של הדמוקרטיה, והתכוונו לכך במלוא הרצינות. במערכות הבחירות ב-1996 ו-1999 השקיעה 'לדעת' מאמצים וכספים כדי להביא בפני הבוחר את העובדה הפשוטה: אנשי תקשורת בארץ – ביחד או לחוד – מטים את האמת ומשפיעים על הבוחר בתת המודע שלו, ובכך פוגעים באושיות השיטה הדמוקרטית.

בתום מערכת הבחירות הנוכחית שוב הוכחה נכונות הטענה. כך למשל, לא דווחה נפילת הקטיושה ליד אשקלון ביום הבחירות במשך שעות רבות. לבסוף נמסר הדיווח, אולם רק בשעה שהדבר לא יכול היה להשפיע על דעת הקהל. גמגומו של כתב ערוץ 1, אמיר בר שלום, בנסותו לתרץ את הסיבה להעדר הדיווח, רק הוכיחה את קלונם של אנשי התקשורת, שידעו ומנעו את הפרסום.

חיזוק לתפיסה שלפיה תקשורת מוטה מסבה נזק לדמוקרטיה הישראלית ניתן למצוא אף במאבק שניהל מבקר הטלוויזיה של עיתון 'הארץ', אהוד אשרי – אשר אינו חשוד בימניות – מול הכתבת איילה חסון. שוב ושוב הצביע מר אשרי על נטייתה של חסון להעביר מסרים בעד מפלגת 'קדימה' ונגד מועמד 'הליכוד' בנימין נתניהו. התוצאה: ב-15/3/06, שלחה איילה חסון מכתב רשום המזהיר את אשרי כי הוא חשוד בהוצאת לשון הרע ובפגיעה בשמה הטוב.

ובכן, איש תקשורת תוקף אשת תקשורת ואשת תקשורת תוקפת איש תקשורת; ובתווך האזרח, צרכן התקשורת, יוצא נפסד, ואיתו מפסידה גם הדמוקרטיה.

הרגולטור

הטיה פוליטית כפי שהתקיימה בחדשות ערוץ 2 במערכת הבחירות יכולה להתקיים רק כאשר קיימת אדישות מצדם של צרכני התקשורת, או לחלופין, כאשר הגוף המפקח על ערוץ 2 (היינו, הרשות השנייה) אינו מתפקד כראוי.

המקרים שלהלן נותנים תשובה – גם אם חלקית – באשר לתפקודה של הרשות כרגולטור. הדגש אינו על המקרים, אלא על הטיפול הלקוי בהם.

ב-15/2/06 פנתה הגב' אדווה נווה לרשות השנייה בתלונה כנגד מהדורת החדשות של ערוץ 10 ששודרה באותו יום. לדבריה, המשדר נפתח המשדר בידיעה שלפיה הפלשתינים מאשימים את צה"ל בירי בנער הלוקה בשכלו שהחזיק בידו אקדח צעצוע. מיד לאחר הידיעה הובאה תגובת צה"ל, שלפיה הדבר אירע בעת פעולה למעצר חשודים, שבמהלכה נתקלו החיילים ביידוי אבנים של צעירים ובצעיר חמוש המכוון נשק לעברם. הגב' נווה טענה כי ללא קשר לשאלה איזה צד מחזיק בגרסה הנכונה, היה על ערוץ 10, כערוץ ישראלי, להביא ראשית את גרסת צה"ל – ואולי אף לתת בה אמון – ורק לאחר מכן להביא את טענות הפלשתינים.

ב-19/3/06 נתקבלה תשובתו של נציב תלונות הציבור ברשות השנייה, מר גיורא רוזן: "את מציעה במכתבך גישה אחרת לעריכת חדשות. מאחר שאינני עורך חדשות ערוץ 10, אני מציע לך לפנות אליו".

ב-16/2/06 התלונן מר יורם ניר כי במסגרת תכנית הבוקר של ערוץ 2 התבטא מגיש התכנית, הזמר גידי גוב, כי מתנחלים הם אלו שהציתו את מכוניתו של תת ניצב מאיר בוקובזה – על אף שזהות המציתים טרם נחשפה. ב-26/3/06, השיב גיורא רוזן: "קביעתו של גוב כי מתנחלים שרפו את מכוניתו של תת ניצב בוקובזה אינה ברורה, שהרי המציתים לא נתפסו ואין יודעים בבירור אם הם מתנחלים או פעילי ימין שאינם גרים ביו"ש".

בלא קשר לשאלה אם מדובר בתלונות מוצדקות או לא, דומה שהתשובות שנתקבלו מותירות תמונה עגומה באשר להתנהלות הרשות השנייה.

שאלה מכשילה

ביום שני השבוע, במסגרת מהדורת 'מבט' של הערוץ הראשון, שודרה כתבה שעיקרה דו"ח היועץ המשפטי לממשלה בעניין הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר. לאחר הכתבה פנה חיים יבין אל הכתב ניצן חן בשאלה: "האם לא מיותר תפקיד הרב הראשי לישראל?" ניצן חן השיב: "מיותר לגמרי".

להבנתנו, כלל לא היתה הצדקה להפנות שאלה כזו לכתב. סוגיית נחיצותה של משרה ציבורית כזו או אחרת שייכת על-פי חוק לתחום הפרשנות של מומחים למנהל ציבורי. ניצן חן מסוגל לפרשן מהלכים קואליציוניים ופוליטיים, ואפילו אינטריגות בין הרב הראשי האשכנזי לבין הראשון לציון הרב הראשי הספרדי, אך הפניית שאלה כזו לכתב היתה מכשילה, משום שעל מנת להשיב עליה, נדרש ממנו להביע את דעתו האישית – דבר האסור עליו על-פי כללי רשות השידור.
מובן שמגיש, כתב ועורך חכמים היו מזמינים לאולפן חברי כנסת לצורך דיון, מתוך הבנה שחברי הכנסת יאמרו עבורם, העיתונאים, את מה שביקשו שייאמר.