הטור של בשבע מיום 26.10

הרשות שופטת

מאת אלי פולק וישראל מידד

על פי דיווחי רשות השידור ושאר אמצעי התקשורת, הנשיא קצב כבר הורשע בכל המיוחס לו. השאלות הטובות של אשת מנכ"ל רשות השידור.

ביקורת התקשורת נחשבת היום לנושא לגיטימי. לא כך היו פני הדברים לפני עשור. בתחילת דרכה נחשפה האגודה לזכות הציבור לדעת לקיתונות של ביקורת מטעם התקשורת והאקדמיה, בגלל נכונותה לומר את האמת על התקשורת ולגבות אמת זו בעובדות ובמספרים. אך לא עבר זמן רב, ורבים וטובים החלו להפנים את העובדה שביקורת התקשורת היא חמצן הדרוש לנשימתה התקינה של הרשות הרביעית של השלטון.

כדי לעודד את הביקורת יזם ח"כ ד"ר יובל שטייניץ, נשיאה הראשון של אגודת 'לדעת' את הענקת הפרס הישראלי לביקורת התקשורת מטעם האגודה. הפרס ע"ש קנת ונירה אברמוביץ', בגובה 5,000$ מוענק לזוכה אחד או שניים עבור תרומה אמיצה, איכותית ומשמעותית במיוחד לביקורת התקשורת בישראל. זוכי הפרס במשך 6 שנותיו הראשונות היו יואב יצחק, מתי גולן, אמנון דנקנר, אמנון לורד, קלמן ליבסקינד, עירית לינור, חגי סגל, בן דרור ימיני, אסתר הרצוג, עמוס כרמל, קרוליין גליק וינון מגל.

מי יזכו בפרס השנה? בידיכם, קוראינו הנאמנים, להשפיע על התהליך, על-ידי הגשת מועמדים ראויים ומתאימים. לשם כך עליכם לפנות אל אתר האגודה: www.imw.org.il ולהעביר אלינו את ההמלצות המתאימות. התאריך הסופי להגשת מועמדים הוא סוף החודש האזרחי הנוכחי, אנא הזדרזו!

הרשות השופטת הנוספת

בשעה ששורות אלה נכתבות, איננו יודעים אם יוגש כתב אישום נגד נשיא המדינה ומה יהיו סעיפיו. עיסוקנו הוא בהיבטים התקשורתיים של הפרשה. למגינת לבה של התקשורת, פרשה זו יצאה לאור העולם לא בעקבות חקירה זו או אחרת של התקשורת, אלא משום שהנשיא קצב פנה בעניין אל היועץ המשפטי לממשלה.

ככלל, התקשורת נמנעה בעבר מלהתייחס לחייהם הפרטיים של נבחרי הצבור. לטעמה, יש להגן על שמו הטוב של ח"כ זה או אחר שלמשל מפר את ברית הנישואין עם בן/בת זוגו. אילו התקשורת שלנו היתה מקפידה על קצת יותר מוסר, אולי לא היתה המדינה מגיעה לביזיון הנוכחי של מוסד הנשיאות?

ומאידך גיסא, האם התקשורת של היום גם מבקרת כראוי את מקורות המידע שלה בפרשה זו? בניגוד לכל התנהלות של משרד ממשלתי זה או אחר, עד היום לא התקיימה שום מסיבת עיתונאים, והציבור לא שמע את קולו של דובר המשטרה או כל נציג רשמי אחר. הכל בעצם הדלפות או הודעות מפי כתבים. מצד אחד, אם יש דובר, על מה הוא מקבל משכורת אם לא כדי למסור מידע בצורה גלויה ומסודרת? ומצד שני, אם כל המידע מועבר בצורה בלתי-רשמית, מה ערכו?

הנה שלוש כותרות משבוע אחד בתחילת אוקטובר מ'הארץ': "המשטרה תמליץ: אישום נגד קצב על עברות המין"; "פרשת קצב: במשטרה בטוחים בראיות, אבל חוששים שבפרקליטות לא"; ו"המשטרה: הראיות נגד קצב בחשדות לעבירות מין – מוצקות" ואחת מ'ידיעות אחרונות': "מקור משפטי: גם אם יוחלט שהראיות אינן מספיקות, העדויות יחייבו אותו לעזוב".

מה אנו למדים? ראשית, גורם משטרתי או גורמים משפטיים מדליפים במלוא המרץ. שנית, יש חשש לשיבושי חקירה. שלישית, קיימת סבירות כלשהי שהנשיא לא יואשם, או שאשמתו לא תוכח. ורביעית, ברור שהתקשורת בחרה לא לדווח, אלא לשפוט אדם מחוץ למערכת המשפטית.

בחדשות ערוץ 1 הגדילו לעשות. ב-5/10/06, בראשית מהדורת החדשות, הובאה ידיעה שעו"ד מימון המקורב לנשיא קצב מואשם באונס. הכתב ציין כי מימון "הוא מקורבו של הנשיא קצב, שאת מעשי השרצים שלו אנו מסקרים כל יום" (ותודה לגב' אדוה נוה עבור הידיעה).

המאמץ להרשיע את הנשיא קצב נמצא בכל אמצעי תקשורת: בכתב, בשידור ובאינטרנט, ללא יוצא מן הכלל. נדמה לנו, למשל, שכתב הערוץ הראשון לענייני משטרה, אורי כהן-אהרונוב, על-פי התרשמותנו מתוכן דיווחיו ומסגנונם, עובד במשטרה ולא ברשות השידור. "אם רק הציבור יכול לדעת", נשמע מפיו ומפי כתבים ופרשנים אחרים. אבל במחילה מכם, אנשי תקשורת, זה לוז העניין. חובתכם להביא את המידע. הציבור יחליט מה לעשות איתו ובית המשפט ישפוט. או שמא ניכסתם לעצמכם גם את הרשות השלישית של השלטון?

התקדים האנגלי

לאחרונה החליט בית המשפט הבכיר באנגליה על אמות מידה נוקשות פחות בכל הקשור למשפטי דיבה נגד העיתונות. במרכז הטיעון החדש, קבעו השופטים כי לעיתונאים ישנה הזכות לפרסם טענות והשערות על אישי ציבור, כל עוד הדיווח הוא "אחראי ולמען טובת הציבור". וכפי שהעיר עורך דין המתמחה בחוקי התקשורת, "פסק הדין יקל על העיתונות לפרסם כתבות רציניות גם כאשר אין ביכולתם להוכיח את האמת שבטענותיהם". ואנו נוסיף שכאן בארץ, גם ללא החלטה של בית המשפט, העיתונות שלנו יכולה לפרסם ללא הוכחות כמעט בכל נושא.

חוסר המקצועיות, חוסר הרצינות, ולעתים קרובות מדי הרצון לשרת אינטרסים של פוליטיקאי זה או אחר או פשוט לקדם השקפה אישית של הכתב, הופכים לעתים קרובות מדי את התקשורת הישראלית לכלי משחית.

שאלות טובות

"...איך ייתכן שרוב מוחלט של המנחים הם בעלי עמדה פוליטית ידועה מראש? איך ייתכן שלמתנחלים אין אמירה באקטואליה? מדוע אין ייצוג של מתנחלים או מתנחלות באקטואליה, כמנחים, או כמשתתפים קבועים? מדוע אזורים מסוימים בארץ סובלים מעודף ייצוג, אך אזורים אחרים, שיש להם משמעות פוליטית וחברתית, מודרים כמעט לחלוטין מהשתתפות בשיח?"
לאה שקלאר (אשתו של), 'מעריב' 25/9/2006.