הטור בשבועון בשבע 7.9.06

יושב על הגדר

מאת אלי פולק וישראל מידד

מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, מגיב בשתיקה על שידורה החוזר של סדרה בשירות השמאל האנרכיסטי ●עמירה הס מחכה שחוקרי הנאציזם יעשו צדק לערביי ישראל

לפני קצת יותר מחודשיים, למשך שלושה שבועות רצופים, מימנו משלמי האגרה 'סדרה תיעודית' בשם 'גדר, חומה, גבול'. והנה, על-פי הקדימונים שנצפו בשבוע שעבר עומד הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית להקרין שוב את הסדרה התיעודית הזאת.
מי שכבר צפה בסדרה, ודאי נוכח כמונו שהיא הופקה, צולמה ובוימה בהתמסרות אידיאולוגית שלמה לטובת הקצה הרדיקלי-אנרכיסטי במפה הפוליטית הישראלית. אין בסדרה איזון, הגינות או יושרה.

הדמויות המרכזיות בסרט הן האחים פולק (אין קשר לאחד מכותבי מאמר זה) מקבוצת 'אנרכיסטים נגד הגדר' ועמיתיהם המפגינים, כולל יבוא מעבר לים, בתוספת דמויות כמו חיים נגבי (איש 'העולם הזה' ונכד ליהודי חברון שמשתדל כבר למעלה מדור 'להחזיר' לערביי חברון את נחלת משפחתו).

כדי להמחיש את קיצוניותה של הסדרה, הבה נדמיין מצגת בת שלוש שעות ויותר שכותרתה 'נחלה, צדק, נקמה', המתארת את התייחסות הימין הקיצוני אל שכנינו הערבים. נניח גם שהסדרה עוקבת בלא מעט אהדה והתחשבות אחר מעשיהם של כמה יהודים מול ערביי יו"ש, מבלי לתת פתחון פה למגני זכויות האדם למיניהם. האם עולה על הדעת שסדרה כגון זו תועלה לשידור לא פעם, אלא פעמיים?

ואנו מדגישים: בפעם הראשונה, לא הוגשה למיטב ידיעתנו תלונה כלשהי נגד הקרנת הסדרה. נושא הגדר חשוב וראוי לדיון ציבורי, ולגיטימי שגם טענות הקיצוניים יבואו לידי ביטוי. אך לצערנו, נוכחנו לדעת שמדובר בסדרה תעמולתית נטו. ההחלטה לשדר אותה בשידור חוזר, וכעבור חודשים ספורים, מעוררת בנו ספקות לגבי המקצועיות של מקבלי ההחלטות בטלוויזיה הישראלית. ככל הנראה נובעת ההחלטה משיקולים כלכליים (שידור חוזר של סדרה בהפקת הרשות אינו עולה כסף), או גרוע מכך, משיקולים אידיאולוגיים פסולים שם במערכת.

האם מנכ"ל רשות השידור, מרדכי שקלאר, מודע למה שמתרחש בממלכתו ברוממה? בזמן המערכה הצבאית בלבנון, שקלאר הוכיח שהוא יודע להפעיל את סמכויותיו כעורך ראשי. הוא החליט למנוע שידור חי של נאומי נסראללה. האם יש לו גם העוז הדרוש למנוע את שידורי התעמולה לטובת השמאל הקיצוני ברשות השידור? או לפחות להבטיח דיון הוגן לאחר כל תכנית, שיאפשר לצד השני להביע את עמדתו ולהסביר את מניעיו?

אנחנו נאצים?

מן המפורסמות היא שעיתון 'הארץ' נמכר בחלקו לאחרונה לחברה גרמנית. כפי שפורסם ב'ידיעות אחרונות', אביו של המו"ל הרוכש היה חבר במפלגה הנאצית.

נראה שזה באמת בסדר, ואפילו מתאים לרוח הכותבים בעיתון. קחו למשל את עמירה הס. אסור לה כנראה להאשים את הישראלים בכך שהם גזענים נאצים, אז מה עושים? מציבים סימני שאלה של כאילו. במאמר ב'הארץ', שכותרתו "באמת אינכם רואים", כותבת הס:

"נניח לישראלים שתומכים אידיאולוגית בנישול העם הפלשתיני כנגזרת של 'אתה בחרתנו'... אבל יש אחרים, ההיסטוריונים והמתמטיקאים... אשפי ההיי-טק. איפה אתם? ומה אתכם, חוקרי הנאציזם והשואה והאנטישמיות והגולאגים הסובייטיים [ההדגשה שלנו]? האומנם כולכם תומכים בחוקים מפלים שיטתיים? חוקים שבגללם ערביי הגליל אפילו לא יקבלו פיצויים על נזקי המלחמה, בסכומים שאותם זכאים לקבל שכניהם היהודים?".

הס יוצרת הקבלה בין החוקים המפלים שהיו קיימים בגרמניה הנאצית וברית המועצות הסטליניסטית ובין התנהגותנו כאן במדינת ישראל. בעקבות המאמר זכתה הגברת הס לבמה תקשורתית בגלי צה"ל. בבוקר שלמחרת אירחה אותה אילנה דיין לראיון ידידותי. ולא, הגברת דיין לא מצאה לנכון להביא מישהו שאולי נפגע מכתבתה של הס. אדוה נוה התלוננה על כך לגל"צ, תשובה טרם התקבלה.

אגב, איננו לא מכירים מישהו שתומך אידיאולוגית בנישול העם הפלשתיני כנגזרת של 'אתה בחרתנו', אך הנייר סובל הכל, והחוק של אהרן ברק נותן לו גיבוי. נראה שלא ניתן לתבוע את הגברת הס על הוצאת דיבה: היא היתה זהירה, היא לא אמרה מיהם אותם ישראלים. אבל יש מוסר השכל מכל הפרשה, והוא שיש להפנות אותה קושיה אל חוקרי הנאציזם והשואה והאנטישמיות והגולאגים הסובייטיים – ומה אתכם כאשר מערכת החוק בישראל מוצאת לנכון לכלוא בנות 15 ו-16 רק בגלל האידיאולוגיה שלהן?


ועדת חקירה של התקשורת

כפי שפורסם ב'בשבע' בשבוע שעבר, אגודת 'לדעת' יחד עם עמותת 'אומץ' תובעים חקירה חיצונית בלתי תלויה של תפקוד התקשורת בעת הלחימה. הן אינן בודדות במערכה. יעקב אחימאיר פרסם את דעתו החיובית בנדון בטור שלו ב'מעריב'. אישים מרכזיים אחרים הביעו את הסכמתם למהלך כזה. אנשי תקשורת, חוקרים מן האקדמיה וגם צרכני התקשורת מודים שמשהו השתבש. תלונות קשות על פרסום נפגעים ללא ידיעת המשפחה, פרסום מוקדם של תנועת כוחות צה"ל בעת הלחימה, פרסום מצבורי נשק צה"ליים ועוד מסתובבות באתרי האינטרנט למיניהם.

ומאידך גיסא, היו גם תופעות של תקשורת במיטבה, כולל הסתכנות אישית של אתי אנגל (ערוץ 10), אמיר בר-שלום (ערוץ ראשון) ופליקס פריש ('מעריב'), אשר ליוו את הכוחות לתוך הקרב. אבל היו תופעות אחרות, שבגינן גם התקשורת חייבת ליטול אחריות במקום לברוח ממנה. הבריחה הקודמת מלבנון לפני שש שנים הספיקה לנו.