מכתב למערכת שנשלח להארץ

בתגובה על המכתב "אל תעשו שטויות" מאת יוחנן ביין ("הארץ", 6.9)

בקשתו של השגריר והסמנכ"ל לשעבר יוחנן ביין שלא נעשה שטויות ושננסה להפתיע ביצירתיות לשלום נראית קצת שטותית בעצמה.

ראשית, כל ההצעות היצירתיות שלו נוסו בעבר וללא הצליחה יתירה, וזאת בלשון המעטה. לדעתי, זו שטות לחזור על נוסחאות שמהן התאכזבנו.

ושנית, שטות היא לדעתי לטעות בקשר לדבר כל-כך מהותי כמו עובדות היסטוריות. כותב ביין ש"גבולות החלוקה [של 1947, לא של אוסלו] חילקו את השטח בין הירדן לים – 35% לישראל ו- 65% לפלשתינאים, גבולות 67' מקציבים 78% לישראל ורק 22% לפלשתינאים". עבור ביין, מצב זה מהווה "מבחינת הפלשתינאים – ויתור עצום".

ביין, יש להבין, טוען שכתוצאה ממלחמה יזומה תוקפנית למחרת ה- 29 בנובמבר 1947 וכתוצאה ממלחמה תוקפנית אחרת של ירדן ביוני 1967 העובדה שבמקום לזכות ב- 65% מהשטח, נשאר בידיהם של ערביי ארץ-ישראל "רק 22%" מהווה "ויתור". יהיו אחרים, כמובן, שיחשבו שאותם תוקפים צריכים להיות שמחים בחלקם שבכלל נשאר להם משהו, אם כי רוב האוכלוסיה יושבת עדיין בתחום שטח פלסטין.

אך יש עוד היבט והוא, שפעם היה שטח ירדן נכלל במנדט ואוכלוסייתה היום היא כ- 70% פלשתינאי כך שהסכמתה של ישראל, כפי שמשתמע של ביין, להקמת מדינה פלסטינית תהווה ויתור עצום כי ממנדט אחד יוצאות שתי מדינות ערביות ואחת יהודית. ובגבולות 67' המדינה היהודית הזאת תהיה מדינה ללא בטחון, עם מקורות מים מוגבלים ומאוימת ע"י מדינה הנשלטת בידי חמאס (לא ששלטון אש"ף יהיה מטיב יותר).

כנראה, שטות כל אחד יכול לעשות.

ישראל מידד
שילה