מכתבים שכנראה לא יופיעו בעיתון הארץ

א)

בתגובה למכתבו של דוד שחם "מי זוכר את השיר הבית"רי?" ("הארץ", ספרים, 12.7.06):


גם אם אני אישית אינני מכיר את השיר אותו מר שחם מציין, אני מניח שבני נוער בתנועת בית"ר אכן שרו אותו. אחרי התקפות הדמים עליהם בחוצות תל-אביב באירוע "השביעי של פסח תרצ"ג", בהשתתפות הפעילה של מי שבנה לאחר מכן יהיה לראש ממשלה בישראל, ובאולמות בחיפה, בבית פרומין בירושלים ובפרדסי השרון, נקל לשער שאכן, שירים כאלה נוצרו. בשנת 1934, בן-גוריון וז'בוטינסקי הגיעו להסכמים של 'שלום בית' במחנה הציוני אלא שרוב חברי הסתדרות הפועלים דחו אותם. ככל הנראה, בהסתדרות ובתנועות נוער המסונפות לה שרו שירים אחרים.



ואם הנושא היה לשירי תנועות נוער ציוניות, אין לשכוח את שירו של ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, "אלהים לשלטון בחרתנו" הכולל את השורה: "זה הריב לא נגמר הוא עדין בין אדום ללבן-ותכול". השיר נכתב בעקבות מקרה טרגי משנת 1938 כאשר הבית"רי שלמה פלושניצקי, אשר כבר היה בידו סרטיפיקט ועמד לנסוע ארצה והסרטיפיקט נשלל ממנו על ידי ההנהלה הציונית בפולין בגלל השתייכותו לבית"ר, שלח יד בנפשו. כולם, כנראה, שרו שירים אבל רק לצד אחד בתנועה הציונית הייתה העוצמה וההשפעה למנוע מיהודי את הזכות לעלות ארצה בגלל שנאה להשקפתו האידיאולוגית.



לגבי "חזית העם", בוודאי ידוע למר שחם שז'בוטינסקי התערב אצל אבא אחימאיר וביקש לשנות את קו המערכת אשר התפרש כמבטא אהדה מסוימת לגבי הפאשיזם ואכן הופסק קו זה.


ב)

בתגובה ל"תערוכה" מאת סמדר שפי ("הארץ", 6.7.2006, גלריה, עמ' 8):


סמדר שפי מתבוננת בצילומו המדהים של נתן דביר מיום הדמים בעמונה בפברואר דהשתא, צילום המזכיר לה את עבודתו של גויה (או אולי גויא?). לטעמי, אני הייתי בוחר בציורו של האומן הקטאלני, רמון קאסס, La Carga o Barcelona , משנת 1902, המציג בקווים מקבילים ביותר לאירוע עמונה את התנפלותם של אנשי המשמר האזרחי הספרדים על המון מפגין כאשר פרש רומס מפגין תחת רגלי סוסו.



שפי מתבוננת ורואה "כיעור" ו"אמונה סהרורית". במיוחד, מושך עינה ואת הערכתה הביקורתית "צעיר לועג, מתחצף", ש"אינו באמת חלש" ושהחיוך שלו "אינו מבטא גבורה אלא להט מסוכן". דבריה אלה הזכירו לי את השורות משירו של אורי צבי גרינברג על עולה גרדום מקרב המחתרת העברית: "עלם-כנור-בו דורך עוז כאיש און/עד עץ התליה – כאל העץ בגנו/ ו מ ח י י ך נ כ ח ו . . 'מטורף! אלי מה/אתה מחייך?' – שואלו תלינו./ועונה זה העלם זך מחמה:/
א נ י מ ח י י ך ל ד ו ר ו ת ה ב א י ם /". (ההדגשה במקור)


דומני שכפי שהתלין, כפי שאצ"ג ממשיך שם, אינו מבין את העלם ההוא, גם שפי מחוסרת הבנה אודות הנער וחבריו בצילומו של דביר. בגלל עמדתה הפוליטית והשקפתה האידיאולוגית, ולא מתוך המציאות האומנותית, היא איננה מסוגלת לראות את יפיו כאדם מול משטרה משתוללת אשר פעלה, כפי שהיום אנו ידועים מדיוני הוועדה המיוחדת בכנסת, ללא פקודות, וכיהודי המגן על ארצו ועל מפעל החיים של התנועה הציונית: ההתיישבות בארץ.

אכן, הכל ענין של "עין צופיה".